עיראק בצל קונפליקטים מתנגשים: מאליגרכיה פוליטית לרשתות פיננסיות חוצות גבולות

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, לא ניתן להפחית את ההתפתחויות האחרונות בעיראק לגורם אחד בלבד; לא רק התחרות בין איראן לארה"ב, לא רק פערים מבניים פנימיים, ואף לא המלחמה המתמשכת באזור לבדה מסוגלים להסביר את המצב המורכב של בגדאד. מה שמתרחש כיום בעיראק הוא תוצאה של הצטלבות שלוש משברים סימולטניים: המשבר המבני של הממשל לאחר 2003, ההתאמה מחדש של מאזן הכוחות האזורי בעקבות ההסלמה בעימות בין איראן לארה"ב, ושינוי מהות הכוח מפוליטיקה אידיאולוגית לרשתות פיננסיות, כלכליות וחוצות גבולות. עיראק כיום, יותר מתמיד, היא מדינה שנאבקים עליה, אך פחות מאי פעם יש לה את היכולת לנהל מאבק זה באופן עצמאי.

פרדוקס הריבונות; כאשר הממשלה היא "נושא" ולא "גורם פעיל"

עיראק לאחר 2003, למרות שיש לה מבני ממשל רשמיים, פרלמנט ומוסדות ריבוניים, עדיין לא הצליחה להגיע לרמה של לכידות מוסדית שמאפשרת לדבר על "רצון ממשלתי יחיד". המערכת הפוליטית החדשה של עיראק, יותר מאשר התבססה על בניית מדינה, היא נשענה על מאזן שברירי בין קבוצות שיעיות, סוניות וכורדיות, חלוקת כוח ומעצורי גומלין בין שחקנים פוליטיים.

התוצאה של מצב זה היא שהממשלה העיראקית אינה מרכז ההחלטה הסופי, אלא שדה דיונים מתמיד של כוחות יריבים. במצב כזה, כל התפתחות ביטחונית, כלכלית או אזורית עוברת במהירות דרך תחרות פנימית והופכת לכלי לחלוקה מחדש של כוח.

מסיבה זו, הבעיה העיקרית של עיראק אינה רק חולשה של ממשלה; אלא משבר בהגדרת תפקיד הממשלה כשחקן פוליטי עצמאי. זהו הפרדוקס שעמו עיראק מתמודדת כיום: מדינה בעלת ריבונות רשמית, אך מוגבלת ביכולתה לממש ריבונות אמיתית; ממשלה קיימת, אך במקרים רבים אינה מסוגלת לנהל את הכוחות הפועלים בתוכה או בסביבתה.

שחיתות; מהבעיה המנהלית למנגנון חלוקת כוח

הבנת בעיית השחיתות בעיראק אינה אפשרית ללא התייחסות למבנה הכוח. לכאורה, מעצרם של פקידים פוליטיים וכלכליים מסוימים או ניסיונות להשבת רכוש ציבורי יכולים להעיד על רצון הממשלה לתקן את המבנה המנהלי; אך בהקשר הפוליטי של עיראק, שחיתות אינה רק סוגיה משפטית או מוסרית, אלא חלק ממנגנון חלוקת משאבים וביסוס בריתות כוח.

מסיבה זו, הטיפול בשחיתות מקבל לעיתים קרובות משמעות מעבר למאבק מנהלי. הדחה או החלשה של דמויות מסוימות יכולה לשמש בו-זמנית ככלי לחץ פוליטי, אמצעי להגדרת בריתות מחדש, ואף כפתרון לניהול משבר פיננסי של הממשלה. במצב כזה, לא ניתן לראות במאבק בשחיתות כניטרלי לחלוטין ונפרד מהתחרות הפוליטית. הבעיה הבסיסית היא שבעיראק, השחיתות לעיתים קרובות נוצרת לא מחוץ למערכת הכוח, אלא בתוך רשתות הכוח. לפיכך, קיים הסיכון שהמאבק בשחיתות יוביל להחלפת רשתות בעלי משאבים, במקום תיקון מבני.

עיראק במטריצת המלחמה; משדה מתווך לנקודת האפס של העימות

מורכבות המצב בעיראק גוברת כאשר מנתחים אותו במסגרת ההתפתחויות הביטחוניות באזור. בשנים האחרונות, התחרות בין איראן לארה"ב נוהלה בעיקר במסגרת מלחמה עקיפה, לחצים פוליטיים ותחרות בין כוחות מתווכים; אך הסלמת העימות הישיר בין טהרן לוושינגטון שינתה דפוס זה.

במצב החדש, עיראק אינה רק זירה לתחרות עקיפה; אלא בשל מיקומה הגיאוגרפי, קשריה הביטחוניים עם איראן ונוכחותה הצבאית של ארה"ב, היא נמצאת בסיכון להפוך לאחד ממוקדי המשבר המרכזיים.

ההתקפות ההדדיות בין איראן לארה"ב והרחבת היקף הלחצים על תשתיות ובסיסים הקשורים לנוכחות ארה"ב באזור מצביעים על כך שהגבול בין הרתעה, תגובה תגמולית ומלחמה מוגבלת שביר יותר מתמיד. בסביבה כזו, עיראק מתמודדת עם דילמה יסודית: היא אינה יכולה להתרחק לחלוטין מהתחרות בין טהרן לוושינגטון, אך גם אין לה את היכולת לנהל את השלכותיה.

בתוך כך, לא ניתן להתעלם מתפקידה של ישראל. ישראל בשנים האחרונות לא הייתה רק שחקן שולי בסכסוך בין איראן לארה"ב, אלא גם מילאה תפקיד בעיצוב הסביבה האסטרטגית של לחץ על טהרן. מנקודת מבט זו, יש לראות את המשבר הנוכחי במזרח התיכון כחלק מארכיטקטורה מורכבת יותר, שבה איראן, ארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ הערביות נמצאות באינטראקציה ביטחונית רב-שכבתית.

תלות כלכלית ומגבלות של ריבונות עיראקית

אחד ההיבטים הפחות נראים של המשבר בעיראק הוא סוגיית התלות הכלכלית. כלכלת עיראק עדיין נשענת במידה רבה על נפט, ורוב הכנסות הממשלה נובעות מייצוא נפט. תלות זו, לצד תפקידה של המערכת הפיננסית הבינלאומית והשליטה על נתיבי מטבע חוץ, יצרה מגבלות חמורות על העצמאות הכלכלית של בגדאד.

במצב כזה, משברים פיננסיים, עיכוב בתשלום משכורות לעובדי הממשלה או ניסיונות להבטחת נזילות באמצעות שליטה על משאבים ומאבק בשחיתות, אינם רק סוגיות כלכליות; אלא הופכים לסוגיה הקשורה לריבונות פוליטית. הממשלה העיראקית צריכה להתמודד בו-זמנית עם שלושה לחצים: חוסר יעילות מבנית פנימית, תלות כלכלית חיצונית ותחרות גיאופוליטית של מעצמות אזוריות. שילוב זה מפחית את יכולת הממשלה לקבל החלטות עצמאיות.

עליית הטכנוקרטים הפיננסיים; מעבר מפוליטיקה מפלגתית לפוליטיקה רשתית

אחד השינויים החשובים בעיראק כיום הוא השינוי בלוגיקת יצירת הכוח. הכוח בעיראק אינו נוצר יותר רק דרך מנהיגי מפלגות, מנהיגים דתיים או כוחות אידיאולוגיים; אלא רשתות כלכליות, בנקים, אחזקות, תקשורת והון חוצה גבולות הפכו לגורמים מכריעים במדיניות.

עלייתם של דמויות כמו עלי אל-זיידי ניתנת לניתוח במסגרת זו. חשיבותן של דמויות כאלה אינה רק במעמדן הפוליטי, אלא טמונה בשינוי מהות המשחק הפוליטי. עיראק נעה מ"פוליטיקה מפלגתית-אידיאולוגית" ל"פוליטיקה רשתית-כלכלית".

לשינוי זה השלכות כפולות. מצד אחד, שחקנים חדשים, בשל ריחוקם היחסי מהפערים המסורתיים, עשויים להיות בעלי יכולת גדולה יותר ליצירת פשרות פוליטיות. אך מצד שני, אם כוחם נשען על רשתות פיננסיות והסכמים לא שקופים, גובר הסיכון שהממשלה תהפוך בת ערובה לאליגרכיה כלכלית. במילים אחרות, עיראק עשויה לעבור שלב שבו קבוצות פוליטיות מסורתיות חילקו את הכוח, אך להיכנס לשלב שבו רשתות כלכליות קובעות את מסלול קבלת ההחלטות הפוליטיות.

עיראק ועתיד הסדר האזורי

עיראק כיום לכודה בין כוחות מתנגשים: איראן, הרואה בעיראק חלק מעומקה הגיאופוליטי; ארה"ב, המחשיבה את בגדאד כמרכזית במסגרת בלימת ההשפעה של טהרן וביטחון האזור; מדינות המפרץ הערביות, השואפות להגדיל את תפקידן במשוואות העיראקיות; וישראל, הממלאת תפקיד בארכיטקטורת הלחץ האזורי נגד איראן. לחץ רב-שכבתי זה גרם לכך שעיראק נמצאת לא רק בין מדינות, אלא גם בין רשתות כוח שונות. במצב כזה, כל שינוי פוליטי בבגדאד, כל החלטה כלכלית וכל משבר ביטחוני, נושאים מימדים מעבר לגבולות הפנימיים.

סיכום: התאמה מחדש שברירית של כוח

עיראק נמצאת בשלב של "התאמה מחדש שברירית של כוח"; שלב שבו הגבולות בין ממשלה, רשת, שליחות, כלכלה והתערבות חיצונית שזורים זה בזה יותר מאי פעם. לא ניתן לפתור את המשבר העיראקי רק באמצעות החלפת ראש ממשלה, מעצר של כמה פקידים או רפורמות מנהליות; שכן שורש המשבר טמון במבנה יצירת וכוח הכוח.

כל עוד הממשלה העיראקית לא תוכל להפוך ממצב של "נושא התחרות של אחרים" ל"גורם פעיל המנהל את התחרויות", לא יושג מאבק בר קיימא בשחיתות, ולא תתממש עצמאות בקבלת החלטות פוליטיות. בסופו של דבר, הבעיה העיקרית של עיראק כיום אינה מי מחזיק בכוח; אלא מי ואיזו רשת מייצרת ושולטת באמת בכוח. התשובה לשאלה זו תקבע את מסלול עיראק בעתיד.