האם איראן הביסה את אמריקה בשולחן המשא ומתן?
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, מאמר דעה מאת מוחמד אכמל חאן: הסכם ראשוני בן 14 סעיפים בין איראן לארצות הברית נחתם, אך הוא אינו דומה למסמך שהבטיחו וושינגטון וירושלים, כאשר איראן משיגה יתרונות צבאיים וכלכליים מיידיים, בעוד שסוגיות גרעיניות רגישות נדחות למשא ומתן עתידי.
לפיכך, עולה שאלה מהותית: האם איראן, לאחר שספגה נזקים כבדים במלחמה, הצליחה להפוך את לחצי שדה הקרב למנוף כוח בזירה הדיפלומטית?
מה ביקשו אמריקה וישראל?
השיח הפוליטי של וושינגטון וירושלים במהלך המלחמה הצביע בבירור על שלוש מטרות עיקריות:
ראשית, שבירת הביטחון העצמי האסטרטגי של הרפובליקה האסלאמית ואף אילוצה לשנות את המשטר הפוליטי.
שנית, חיסול יכולת הגרעין של איראן בצורה גלויה, בלתי הפיכה ותחת שליטה זרה.
שלישית, הפחתת ההשפעה האזורית של איראן, במיוחד בלבנון ובחזיתות קשורות אחרות.
אך אם נשווה את התוצאות של ההסכם הראשוני למטרות אלו, נראה תמונה שונה לחלוטין. המשטר הפוליטי של איראן עדיין עומד על תילו. תוכנית הטילים של המדינה אף אינה מוזכרת במסגרת ההסכם. לבנון אינה מוגדרת כסוגיה ביטחונית נפרדת לישראל, אלא נכללת במסגרת הפסקת אש כוללת בכל החזיתות. גם סוגיית האורניום המועשר תידון באמצעות מנגנון מוסכם ותחת פיקוח, ולא באמצעות החרמה או העברה.
במילים פשוטות, המלחמה החלה במטרות מקסימליסטיות, אך טקסט ההסכם הזמני הסתיים באי-בהירויות משא ומתן.
האם איראן נכנעה בתיק הגרעין?
לא. איראן הדגישה שוב כי אינה שואפת לבנות או להשיג נשק גרעיני, אך אין זה אומר זניחת תוכנית הגרעין של המדינה לחלוטין.
החלק החשוב ביותר של ההסכם הוא הטיפול בחומרים המועשרים. על פי דיווחים, עתודות האורניום של איראן ינוהלו באמצעות מנגנון מוסכם, והאפשרות המינימלית המוצעת היא הורדת רמת ההעשרה של חומרים אלו בתוך איראן ותחת פיקוח בינלאומי.
חשיבות הנושא בכך שחומר הגרעין של איראן לא יועבר מיידית אל מחוץ למדינה, וסוגיית ההעשרה ברמה רחבה יותר תידחה להסכם סופי.
תוצאה זו אינה יכולה להיחשב ניצחון מלא לאמריקה. וושינגטון קיוותה לתוצאה נחרצת ומופגנת – השמדת העתודות, הוצאתן מאיראן או העברתן לשליטה זרה מלאה. אך מה שהיא השיגה הוא תהליך טכני בתוך איראן, תחת פיקוח בינלאומי ועם הכרעה סופית בעתיד.
עבור טהרן, זוהי הישג דיפלומטי חשוב, שכן הוא מנע את דימוי ה"כניעה", שמר על מרחב המשא ומתן שלה והעביר את הסוגיה הקשה ביותר משדה הקרב לשולחן המשא ומתן הטכני.
באילו תחומים איראן השיגה יתרונות מיידיים?
ההישגים המיידיים של איראן באים לידי ביטוי מלא באופן ניסוח ההסכם.
צפוי שארה"ב, לאחר חתימת ההסכם, תחל בתהליך הסרת המצור הימי והמחסומים הקשורים בו. כמו כן, וושינגטון צריכה להנפיק פטורים בתחומי ייצוא נפט גולמי, מוצרי נפט, בנקאות, ביטוח ושירותי תחבורה של איראן. טקסט ההסכם גם יסלול את הדרך לשימוש בנכסים ובמקורות כספיים חסומים או מוגבלים של איראן.
נושא זה חשוב מכיוון שאיראן, לפני המלחמה, התמודדה עם מגבלות כלכליות חמורות. הסנקציות הגבילו את מכירת הנפט, הגישה הבנקאית, שירותי הביטוח, התחבורה הימית והשקעות זרות.
כעת, למרות נזקי המלחמה, איראן הצליחה לרשום בהסכם המשא ומתן הרשמי פתיחה בתחומים אלו.
הניצחון העיקרי של איראן אינו בכך שכל הסנקציות יבוטלו באופן מיידי – דבר כזה לא יקרה. ההישג העיקרי הוא שהסרת הסנקציות, פטורי הנפט, שחרור נכסים ומימון השיקום, הפכו לחלק רשמי מסדר היום של המשא ומתן. איראן הצליחה להעביר את נושא הסנקציות מהשוליים למרכז הדיפלומטיה.
מה חשיבות תוכנית 300 מיליארד הדולר?
תוכנית השיקום והפיתוח הכלכלי בסך 300 מיליארד דולר, שהוזכרה בדיווחים, היא אחד ההיבטים הפוליטיים החשובים ביותר של ההסכם הראשוני.
טראמפ עשוי להדגיש שכסף זה אינו מגיע ישירות מאוצר ארה"ב, וכי נושא זה חשוב לצריכה פנימית אמריקאית. אך עבור איראן, מקור המימון פחות חשוב מהסרת המכשולים האמריקאיים.
אם מדינות האזור, קרנות הון לאומי, משקיעים פרטיים או מנגנונים פיננסיים בינלאומיים ישתתפו בשיקום איראן, הם עדיין יזדקקו למרחב משפטי, פיננסי וסנקציות מתאים.
לכן, אזכור ההסכם לגבי אישורים, פטורים והקלות משפטיות חשוב מאוד. איראן אינה זקוקה לכך שארה"ב תכתוב צ'ק גדול; היא זקוקה לכך שוושינגטון תחדל לחסום את הנתיבים דרכם עוברים הון, הכנסות נפט, ביטוח, תחבורה ומקורות מימון השיקום.
לפני המלחמה, איראן הייתה במצור כלכלי. אך לאחר המלחמה, ההסכם הכניס את איראן לדיאלוג בנוגע לשיקום ונוורמליזציה כלכלית. זהו שינוי משמעותי וראוי לציון.
האם איראן שמרה על מנוף הלחץ שלה על מיצר הורמוז?
כן; ואולי זהו הקלף החזק ביותר של טהרן. מיצר הורמוז אינו רק נתיב מים, אלא עורק סחר האנרגיה הראשי במפרץ הפרסי. איראן, על ידי השפעה על מעבר בתעלה זו, הפכה את מיקומה הגיאוגרפי למנוף משא ומתן במהלך המלחמה.
בהסכם הראשוני, פתיחת מיצר הורמוז אינה פעולה שארה"ב יכולה לכפות בכוחות עצמה. תהליך זה תלוי בשיתוף הפעולה של איראן, כמו גם התייעצויות עתידיות עם עומאן ומדינות חוף המפרץ הפרסי לגבי שירותי ניהול ימי.
לשיח זה חשיבות רבה. איראן לא רק שימשה כממונה על פתיחת נתיב השיט, אלא הוכרה כשחקנית הכרחית בניהולו. נושא זה מעניק לטהרן מעמד פוליטי וכוח משא ומתן גדולים יותר.
עבור השווקים העולמיים, פתיחת הורמוז היא הכרח מיידי. עבור מדינות המפרץ הפרסי, יציבות ימית חיונית, ועבור טראמפ, הרגעת שוק האנרגיה בעלת ערך פוליטי גבוה. איראן הצליחה לקשור את שלושת הצרכים הללו לעמדת המשא ומתן שלה.
מדוע לבנון נכללה בהסכם?
הנוכחות של לבנון בטקסט ההסכם מעידה על כך שוושינגטון נאלצה להכיר באופי האזורי של העימות.
אם מטרת ארה"ב וישראל הייתה לבודד את איראן, הסכם זה הוא תוצאה הפוכה לחלוטין. המסמך הנוכחי מכיר בכך שסיום המלחמה אינו אפשרי רק באמצעות הסכם בין טהרן לוושינגטון, ויש לקחת בחשבון גם את החזיתות הקשורות.
הכללת לבנון וחזיתות נוספות בטקסט הפסקת האש, מהווה באופן עקיף אישור להשפעה האזורית של איראן.
זה אינו אומר שליטה מלאה של איראן על כל השחקנים באזור, אך הוא מראה שכל פתרון רציני מחייב התחשבות במעמדה האזורי של טהרן. זוהי עדות נוספת לכך שאיראן לא התייחסו אליה כמדינה שהובסה.
מה עלה בגורל נושא הטילים?
סוגיית הטילים היא אחד הסימנים הברורים ביותר להתנתקותה של וושינגטון מעמדותיה הראשוניות.
במשך שנים, פקידים מערביים וישראלים טוענים שטילים בליסטיים וכטב"מים איראניים נמצאים במרכז האיומים הביטחוניים באזור. עם זאת, על פי המידע שפורסם, תוכנית הטילים של איראן אינה ממלאת תפקיד מרכזי בהסכם הראשוני.
חשיבות נושא זה גוברת כאשר לוקחים בחשבון את הצהרותיו של דונלד טראמפ בפריז.
בראיון לעיתונאים, טראמפ הצהיר שאם מדינות כמו ערב הסעודית וקטר מחזיקות בטילים בליסטיים, גם איראן צריכה להחזיק במספר סביר של טילים כאלו.
הצהרות אלו היו משמעותיות; שכן הן החלישו אחת מהטענות העיקריות של ארה"ב וישראל לפני ובמהלך המלחמה – טענה שהציגה את יכולת הטילים של איראן כבלתי מתקבלת על הדעת מטבעה.
שינוי זה לא היה רק החלפה מילולית, אלא הראה שוושינגטון נסוגה מדרישה להרחקת יכולותיה האסטרטגיות של איראן, והתקדמה לקראת קבלת סוג של מאזן הרתעה אזורי.
לכן, הסרת נושא הטילים מטקסט ההסכם הראשוני אינה מקרית. היא מראה שארה"ב העדיפה לסיים את המלחמה, לפתוח את מיצר הורמוז, להבטיח יציבות שווקים ולהעביר את תיק הגרעין לתהליך תחת פיקוח, בעוד שאיראן הצליחה להשאיר את יכולת ההרתעה הקונבנציונלית שלה מחוץ למשא ומתן.
זהו אחד הסימנים הברורים ביותר לכך שטהרן הגנה על אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר. המלחמה אולי פגעה בתשתיות של איראן, אך הטקסט הדיפלומטי שהתקבל ממנה לא ביטל את ההרתעה הטילים של איראן.
האם ארה"ב השיגה משהו?
כן, אך לא את כל מה שרצתה. וושינגטון השיגה הפסקת אש, פתיחת מיצר הורמוז, הפסקת הסלמה ותהליך גרעיני תחת פיקוח בינלאומי. היא יכולה גם לטעון שאיראן התחייבה שוב לא לשאוף לבניית נשק גרעיני.
אך הישגים אלו אינם שווים לשינוי משטר, פירוק נשק או כניעה של איראן. ארה"ב השיגה הפחתת מתח; איראן השיגה הזדמנות לנשום, פתיחה כלכלית והכרה במנופי הלחץ שלה.
לכן, הסכם זה דומה יותר להסכם לניהול הפסדים מאשר למסמך ניצחון.
האם איראן הביסה את אמריקה בשולחן המשא ומתן?
אם ניצחון משמעו אילוץ אמריקה לזנוח את כל דרישותיה, התשובה היא לא. ההסכם הסופי עדיין לא הושג, ואיראן עדיין נמצאת תחת פיקוח ולחץ בינלאומי.
אך אם ניצחון משמעו מעבר מהמלחמה, מניעת כניעה, שמירה על נכסים אסטרטגיים, הכנסת הסרת הסנקציות לטקסט הרשמי של המשא ומתן, השארת תוכנית הטילים מחוץ להסכם, שמירה על מרחב דיון בנוגע לתיק הגרעין, פתיחת נתיבי נפט וכספים והפיכת מיצר הורמוז למרכז המשא ומתן – אזי איראן השיגה הצלחה חשובה בזירה הדיפלומטית.
העדות החזקה ביותר לכך היא סדר יישום ההסכם: ראשית יתרונות כלכליים וצבאיים, ולאחר מכן הכרעה סופית של תיק הגרעין.
זהו לא הסדר שוושינגטון וירושלים רצו; אך זה היה הסדר שאיראן הייתה זקוקה לו.
איראן החלה את המלחמה בתנאי סנקציות, לחץ כלכלי והתקפה צבאית, אך היא עברה את שלב ההסכם הזמני כאשר נושא הנכסים החסומים עלה על סדר היום, פטורי הנפט מיושמים, תוכנית השיקום על השולחן, מיצר הורמוז מוכר כמנוף משא ומתן, והמשטר הפוליטי של המדינה נשאר על כנו.
אין לקרוא לזה כניעה; אלא דוגמה להפיכת לחץ למשא ומתן. בדיפלומטיה, לעיתים קרובות הצורה השקטה ביותר של ניצחון היא העמוקה ביותר.
עיתונאי, במאי סרטים תיעודיים ופרשן פקיסטני בתחום מדיניות החוץ / הוא מנהל RightNow Media, פלטפורמת מדיה דיגיטלית.
