ברית נגד ישראל; מה עומד מאחורי פסגת קהיר?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, השיחות המתקרבות בין מצרים, ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן בקהיר מעוררות ספקולציות בנוגע לאופייה האמיתי של יוזמה אזורית זו. למרות שהרשויות בארבע המדינות ממשיכות להשתמש בביטויים זהירים כמו "תיאום", "התייעצות" ו"שיתוף פעולה אזורי", פרשנים רבים סבורים כי ההתפתחויות המהירות במזרח התיכון, במיוחד לאחר מלחמת עזה, תקיפות חוזרות ונשנות של המשטר הציוני בלבנון, סוריה ואיראן, וכן ירידה באמון בהבטחות הביטחון של אמריקה, הכינו את הקרקע ליצירת סידור אזורי חדש.

פסגת קהיר הקרובה היא הסיבוב הרביעי של התייעצויות משותפות בין ארבע מדינות אזוריות אלה. לפני כן, שלוש פגישות נערכו בריאד, איסלמבאד ואנטליה שבטורקיה. בעוד שהמטרה המוצהרת של פגישות אלה היא לבחון פתרונות להפחתת מתחים ולניהול משברים אזוריים, בחינת ההתפתחויות מראה כי סדר היום של פגישות אלה התרחב בהדרגה מעבר לדיונים דיפלומטיים בלבד, והתפתח לנושאים אסטרטגיים יותר כמו הסדרי ביטחון אזוריים, ביטחון אנרגיה, הגנה על נתיבי שיט ועתיד הסדר הפוליטי במזרח התיכון.

התמודדות עם מדיניותה התוקפנית של ישראל

אנליסטים אזוריים רבים מאמינים כי הגורם העיקרי לקרבה בין ארבע מדינות אלה הוא מדיניותה התוקפנית של הרשות הציונית באזור. מלחמת עזה, שהחלה באוקטובר 2023, התקיפות הנרחבות של ישראל נגד לבנון, הפלישות החוזרות ונשנות לשטח סוריה, ובסופו של דבר המלחמה נגד איראן, גרמו למדינות רבות באזור לחוש דאגה מהשלכות ארוכות הטווח של מדיניותה של תל אביב.

מנקודת מבטם של אנליסטים אלה, הבעיה אינה רק מלחמה או משבר זמני; הדאגה העיקרית קשורה לפרויקט שאותו הזכירו פקידי ישראלים פעמים רבות; פרויקט המבוסס על עיצוב מחדש של הסדר האזורי באמצעות כוח צבאי וכפיית משוואות חדשות על מדינות האזור.

הצהרותיו הרבות של בנימין נתניהו על "שינוי מפת המזרח התיכון" בשנים האחרונות, נתפסו בבירות רבות באזור כסימן לשאיפתה של ישראל להרחיב את השפעתה ולהתערב במבני הביטחון של מדינות האזור. לפיכך, פרשנים רבים סבורים כי שיתוף הפעולה הגובר בין מצרים, ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן יש להעריך במסגרת המאמץ של מדינות האזור ליצור סוג של איזון מול מגמה זו.

במסגרת זו, גם פקידים ואמצעי תקשורת ישראלים הביעו דאגה לגבי מה שהם כינו "ציר סוני חדש". בנימין נתניהו דיבר בגלוי לפני מספר חודשים על האפשרות להקמת ציר אזורי חדש שיכול להפוך לאתגר לישראל בעתיד. לפניו, גם דמויות פוליטיות וביטחוניות מסוימות במשטר הציוני הזהירו מפני ההתקרבות בין טורקיה, מצרים, ערב הסעודית ופקיסטן.

דאגתו של ישראל משיתופי פעולה ביטחוניים וצבאיים של 4 מדינות

דאגתה של תל אביב אינה מוגבלת רק להיבטים הפוליטיים של שיתוף פעולה זה. מה שמדאיג במיוחד את המערכות הביטחוניות של ישראל הוא האפשרות להרחבת שיתופי פעולה ביטחוניים וצבאיים בין מדינות אלה. בשנים האחרונות, היחסים בין קהיר ואנקרה, לאחר תקופה ארוכה של מתיחות, נכנסו לשלב חדש. פגישות חוזרות ונשנות של פקידים משתי המדינות, פיתוח שיתופי פעולה כלכליים וחידוש שיתופי פעולה צבאיים וביטחוניים מסוימים מראים כי שני הצדדים מתגברים על חילוקי הדעות שלהם.

בינתיים, שיתופי הפעולה הביטחוניים בין ערב הסעודית לפקיסטן נכנסו גם הם לשלב חדש. החתימה על הסכמים ביטחוניים וצבאיים בין ריאד ואיסלמבאד, במיוחד בתקופה שבה פקיסטן נחשבת לאחת הכוחות הגרעיניים הבודדים בעולם האסלאם, משכה את תשומת ליבם של אנליסטים רבים.

מבחינה אסטרטגית, חשיבות שיתופי פעולה אלה גוברת כאשר הם נבחנים לצד הירידה באמון מדינות האזור באמריקה. בשנים האחרונות, ממשלות רבות באזור הגיעו למסקנה שוושינגטון כבר לא מעוניינת או אינה מסוגלת כבעבר להבטיח את ביטחונם של בעלות בריתה. ההתפתחויות באפגניסטן, חוסר יכולתה של אמריקה לרסן משברים אזוריים, ותנודות חוזרות ונשנות במדיניות החוץ של מדינה זו גרמו לשחקנים אזוריים רבים לחפש מנגנוני ביטחון עצמאיים יותר.

בינתיים, המלחמה האחרונה נגד איראן מילאה תפקיד חשוב בהאצת מגמה זו. מדינות רבות באזור ראו כי עימות רחב היקף יכול להשפיע על ביטחון האנרגיה, סחר ימי ויציבות כלכלית של האזור כולו בפרק זמן קצר. לכן, הדיון על יצירת הסדרי ביטחון חדשים ומנגנונים אזוריים הפך לחשוב יותר מאי פעם.

מנקודת מבטה של הרפובליקה האסלאמית של איראן, יש להבטיח את ביטחון האזור על ידי מדינות האזור, והתערבותן של מעצמות על-אזוריות לא רק שאינה מסייעת ליציבות, אלא אף מהווה את הגורם העיקרי למשברים רבים. טהרן הדגישה פעמים רבות בשנים האחרונות את הצורך ביצירת מנגנוני ביטחון מקומיים ושיתוף פעולה בין מדינות אסלאמיות ואזוריות.

בנסיבות כאלה, כל התקרבות בין מעצמות אזוריות חשובות ניתן להעריך כצעד לקראת הפחתת התלות בשחקנים חיצוניים ותנועה לעבר הסדרי ביטחון עצמאיים יותר. למרות שאיראן אינה חברה במנגנון ארבע-צדדי זה, רבים מיעדיה המוצהרים, כולל התנגדות למלחמה, מניעת התפשטות חוסר יציבות והדגשת פתרונות אזוריים, חופפים לעמדות המוצהרות של טהרן.

עם זאת, הדרך להפוך שיתוף פעולה זה לברית מתואמת ויציבה לא תהיה קלה. חילוקי דעות לגבי סוגיות אזוריות מסוימות, תחרות גאופוליטית והבדלים בסדרי העדיפויות של מדיניות החוץ של המדינות החברות עדיין נחשבים למכשולים בדרך למגמה זו.

בנוסף, אמריקה והמשטר הציוני עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות הקשורות לשיתוף פעולה זה. דיווחים שפורסמו בכלי תקשורת מערביים וישראלים מראים כי תל אביב רגישה במיוחד לכל התכנסות ביטחונית בין מדינות אזוריות חשובות. מנקודת מבטה של ישראל, יצירת כל מנגנון שיכול לשנות את מאזן הכוחות האזורי פירושה הגבלת חופש הפעולה של המשטר הזה בעתיד.

סיכום

למרות אתגרים אלה, העובדה היא שההתפתחויות במזרח התיכון בשנתיים האחרונות שינו רבות מהמשוואות המסורתיות. מלחמת עזה, כישלון פרויקטי הנורמליזציה, הגברת התנגדות דעת הקהל בעולם האסלאמי למדיניותה של ישראל, והירידה באמון בתפקידה של אמריקה, יצרו נסיבות חדשות שבהן מדינות האזור נוטות יותר מתמיד לשיתופי פעולה פנים-אזוריים.

פסגת קהיר ניתנת להערכה במסגרת זו; פגישה, שלמרות שעדיין לא נושאת את הכותרת "ברית" או "איחוד", יכולה להיות אחת הסימנים החשובים ביותר ליצירת סדר חדש באזור; סדר שבו מדינות האזור מנסות להחליט על ביטחונן ועתידן ללא תלות במעצמות חיצוניות.

בסופו של דבר, המסר החשוב ביותר של מגמה זו הוא ששחקנים רבים באזור כבר לא מוכנים שהגורל של המזרח התיכון ייקבע בלעדית על ידי תל אביב, וושינגטון או מעצמות על-אזוריות אחרות. נראה שהרעיון של "ביטחון האזור על ידי מדינות האזור" הופך מאי פעם לחיוניות אסטרטגית; חיוניות שפסגת קהיר יכולה להיות צעד נוסף בדרך להגשמתה.