הגדרה מחדש של כלי הכוח בעולם לאחר קריסת ההגמוניה האמריקאית

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, הניתוח הנוכחי של הזירה הבינלאומית מראה כי מה שמתגבש כיום אינו מעבר מקוטב אחד לאחר, אלא מעבר מ"אחדותיות מערבית" ל"רב-קוטביות עולמית מורכבת", בה אלמנטים מסורתיים של כוח משתלבים עם כלים חדשים של השפעה.

המשוואות הגלובליות שלאחר קריסת ברית המועצות והופעתה של ארצות הברית כמעצמת-על בראש המערכת הבינלאומית, לא היו "סוף ההיסטוריה", אלא רגע חולף במסלול ארוך יותר של שינויי כוח בינלאומיים. כיום, מתרחשים תהליכים שורשיים במאזן הכוחות, המובילים להולדתו של עולם רב-קוטבי, ובוושינגטון כבר אינה הסמכות היחידה לניהול וקביעת אירועים.

אתר רשת אל-מיאדין, במאמר המתייחס להתפתחויות אלו, כתב כי מה שקורה היום אינו רק משבר במאזן הכוחות או הופעת מעצמות בינלאומיות מתחרות, אלא מעבר היסטורי עמוק ממערכת המתמקדת בשלטון המערב למערכת מורכבת יותר, בה הכוח מתחלק בצורה חסרת תקדים, ויכולתו של מרכז יחיד להגדיר באופן בלעדי את המדיניות העולמית פוחתת.

בשנות ה-90, ארצות הברית הייתה המעצמה הצבאית הבלתי-מעורערת ביותר, כלכלתה הייתה הכלכלה הגדולה בעולם, וכספה היה הלב הפועם של המערכת הפיננסית העולמית. המוסדות הבינלאומיים גם הם פעלו במרחב פוליטי ואסטרטגי שנקבע במידה רבה על ידי וושינגטון. אך מה שאנו עדים לו כיום אינו קריסת המערב, אלא הפחתת הבלעדיות שלו על המרכזיות הבינלאומית.

במצב הנוכחי, ארצות הברית עדיין מהווה את המעצמה הגדולה ביותר במערכת הבינלאומית, והמערב עדיין מחזיק בכלים עצומים בכלכלה, טכנולוגיה, פיננסים ובבריתות, אך ההבדל הוא שיכולתם להנחות באופן בלעדי את העולם כבר אינה כבעבר. במרכז השינוי הזה, סין ורוסיה מופיעות כשני גורמים מרכזיים, המגדירים מחדש את מושגי הריבונות והביטחון הבינלאומיים.

סין, במשך ארבעה עשורים בלבד, הפכה מכלכלה שולית לכלכלה השנייה בגודלה בעולם, המעצמה התעשייתית והמסחרית הגדולה ביותר, ויריבה אסטרטגית ישירה של ארצות הברית בטכנולוגיה, תשתיות, אנרגיה ושרשרות אספקה.

בייג'ינג הפכה כיום לפרויקט להגדרה מחדש של מושג ההשפעה, דרך רשתות כלכליות חוצות גבולות, יוזמות אסטרטגיות כמו "חגורה אחת, דרך אחת", מוסדות פיננסיים מקבילים, והשקעות עתק בטכנולוגיה, בינה מלאכותית ומוליכים למחצה.

מצד שני, רוסיה, למרות משקלה הכלכלי המוגבל בהשוואה לסין, הצליחה לכפות את עצמה כמעצמה גיאואסטרטגית המסוגלת לשבש את רצון המערב ולהטיל משוואות חדשות בביטחון, באנרגיה ובמאזני הצבא.

מוסקבה הוכיחה כי סנקציות לא בהכרח מובילות לכניעה מוחלטת, והמערכת הבינלאומית כבר אינה פועלת לפי כללי ההרתעה המסורתיים של המערב. אך הטעות האנליטית הגדולה ביותר היא האמונה שהעולם יעבור בקלות משליטה אמריקאית לשליטה סינית או רוסית.

המאזנים של היום מבוססים לא על מעבר מקוטב אחד לאחר, אלא על מעבר מ"אחדותיות מערבית" ל"רב-קוטביות בינלאומית מורכבת", בה אלמנטים מסורתיים של כוח משתלבים עם כלי השפעה חדשים: כמו בריתות של מדינות עם תאגידים ענקיים, כסף עם טכנולוגיה, אנרגיה עם נתיבי מים, ובריתות צבאיות עם רשתות כלכליות חוצות גבולות.

שינוי מושג הכוח

במאה ה-20, כוח נמדד לפי גודל הצבאות, מספר הבסיסים הצבאיים ויכולת ההרתעה הגרעינית. אך במאה ה-21, מינרלים נדירים יכולים להיות חיוניים יותר מנושאות מטוסים, ושליטה על שרשרות אספקה יכולה לפעול ביעילות רבה יותר מנשקים קונבנציונליים רבים. בינה מלאכותית, נתונים ותשתיות דיגיטליות הפכו לכלי השפעה בתחום זה, שחשיבותם אינה פחותה מכוח חומרי.

כל מי ששולט בטכנולוגיה, אנרגיה, מטבע, נתיבי ים ותשתיות דיגיטליות, מחזיק בחלק גדול ממפתחות הכוח החדש, ובדיוק כאן טמונה הבעיה של המערב. פרנסיס פוקויאמה, הוגה אמריקאי ובעל התיאוריה של "סוף ההיסטוריה", העלה לאחרונה שאלה הפוכה, ואמר כי בתחרות הנוכחית, סין לא תגבר על ארצות הברית, אלא ארצות הברית עלולה להחליש את עצמה מבפנים.

פוקויאמה סבור שהסכנה לאיתנותה של ארצות הברית נובעת לא רק מהופעת מתחרים, אלא מ"שחיקה של המוסדות הפנימיים, פילוג פנימי, והופעת פופוליזם פוליטי" שטרמפ מייצג, אשר עלול להוביל את ארצות הברית למסלול של שקיעה.

אל-מיאדין מבהירה כי ארצות הברית עדיין המעצמה הראשונה, אך לראשונה היא מתמודדת עם משבר במספר רבדים: שחיקה אסטרטגית הנובעת ממלחמות ארוכות, קיטוב פוליטי פנימי המחליש את לכידות קבלת ההחלטות, חוב ציבורי הולך וגדל, תחרות תעשייתית וטכנולוגית חזקה מצד סין, ירידה ביכולת ההרתעה האחדדית, ובעלי ברית הפועלים יותר על בסיס היגיון אינטרסים לאומיים מאשר על בסיס התאמה אידיאולוגית מסורתית.

על פי מאמר זה, אפילו הדולר, שהיה "עמוד השדרה של ההגמוניה הפיננסית האמריקאית" במשך עשורים, כבר אינו חסין מדיונים הנוגעים לעתיד המערכת המוניטרית הגלובלית. למרות שדיבור על "סוף הדולר" עדיין מוגזם, עצם הרחבת הדיון על חלופות תשלום וסילוק במטבעות לאומיים מראה שעצמאות פיננסית של מדינות אינה עוד נושא אסור.

את השינוי המשמעותי ביותר בזירת המאזנים הבינלאומיים אין לחפש בוושינגטון, בייג'ינג או מוסקבה; אלא יש לחפשו ב"מדינות דרום העולם". מדינות רבות, מאסיה דרך אפריקה ועד אמריקה הלטינית, החלו להגדיר מחדש את מקומן במערכת הבינלאומית. מדינות אלו כבר אינן רוצות להיות שדה השפעה למעצמות הגדולות. הן מחפשות שותפויות מרובות, מנצלות את התחרות בין המעצמות הגדולות כדי לממש את האינטרסים שלהן, ושואפות לעצמאות אסטרטגית רבה יותר.

אל-מיאדין מדגישה כי זהו המשמעות האמיתית של "העולם הפוסט-מערבי". מאפייני עולם זה אינם ללא המערב, כפי שהוא אינו נשלט על ידי כוח חלופי יחיד, אלא זהו עולם בו המרכזיות המערבית כסמכות יחידה פוחתת, ומרכזי כוח כלכליים, טכנולוגיים, צבאיים ופיננסיים מרובים ומשולבים מופיעים.

על פי הדיווח, אנו נמצאים בשלב היסטורי בו מפות ההשפעה משתנות, כלי הכוח מתפתחים, והמרכז הבינלאומי עובר הגדרה מחדש. קריסת המרכזיות האמריקאית בעולם זה היא רק השתקפות של הופעת תודעה אסטרטגית חדשה, המחלקת מחדש את הכוח במפה גיאופוליטית משתנה.

כמובן, בפוליטיקה בינלאומית, אימפריות אינן קורסות בפתאומיות, אלא קריסה זו מתחילה באובדן יכולתן לשלוט על העתיד. זה בדיוק מה שקורה היום. אמנם העולם אינו רואה את סוף המערב כמעצמה, אך בשלב הנוכחי, הנושא של סוף המערב כ"מרכז בלעדי של העולם" עולה בעוצמה.