טראמפ ונתניהו: מחילוקי דעות טקטיים להסכמה אסטרטגית
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, אי-ההסכמות בין טראמפ לנתניהו אינן ניתנות להסבר על ידי מתחים אישיים בבחירות פוליטיות בלבד. אי-ההסכמות הללו ניתנות להבנה במסגרת מציאות מבנית; ישראל אינה נחשבת רק לבעלת ברית רגילה באסטרטגיה האמריקאית הכוללת במזרח התיכון, אלא משמשת כפרוקסי ביטחוני וזרוע ביצועית לשמירה על האיזונים הרצויים של וושינגטון באזור.
עם זאת, היותה של ישראל פרוקסי אינה מחייבת התאמה מלאה ביעדים, בתזמונים ובשיטות הפעולה. בראייה זו, הפער בין נתניהו לטראמפ נובע יותר מחילוקי דעות לגבי אופן ניצול המשבר, היקף הלחץ על איראן ומידת חוסר היציבות הרצויה באזור, מאשר מקרע בברית המקורית.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, נראה היה כי המשטר הציוני, גם אם בניגוד לרצונו, נמנע מהסלמה בתקופה מסוימת. אך מצב זה היווה עדות לדרישות השדה המקומיות ולהעדפות ניהול המשבר מצד ארצות הברית, ולא לשינוי בחישובים אסטרטגיים של תל אביב. בהמשך, התברר כי מסלול המשא ומתן לא בהכרח יוביל למימוש מרבי של יעדי וושינגטון, ובכך הפער בהעדפות התפעוליות של הצדדים הפך ברור יותר. תל אביב ניסתה להגדיל את עלות הפסקת הלחץ על ידי הפעלת חזיתות היקפיות ומניעת ייצוב מצב של מתח נמוך.
חילוקי דעות: מטקטיקה לאסטרטגיה
יש להבין את הגברת הלחץ על חיזבאללה במסגרת זו; ניסיון לגרום לאיראן לעמוד שוב בפני הבחירה בין תגובה או קבלה של שחיקה. במקביל, תנועות מוגבלות אך משמעותיות של ארה"ב בדרום איראן הראו כי וושינגטון עדיין לא זנחה לחלוטין את אופציית הלחץ החריף. למרות זאת, ההבדל העיקרי טמון בכך שארה"ב מגדירה את הלחץ ביחס ליכולת הבלימה והעסקה, בעוד שישראל רואה אותו ביחס להמשך המשבר ומניעת ייצובו.
עלינו לשים לב גם למשוואה זו, שכיום המשך קיומם והישרדותם הפוליטית של טראמפ ונתניהו עומדים זה מול זה, ולכן צד אחד חותר להסכם והצד השני מבקש את המשך המלחמה.
מדוע תל אביב ווושינגטון אינן מיישרות קו בניהול המשבר?
ניתן לנתח את התגברות חילוקי הדעות הטקטיים בין טראמפ לנתניהו בשלוש רמות קשורות. הרמה הראשונה נוגעת להבדל בהגדרת תפקידה של ישראל באסטרטגיה האזורית האמריקאית, הרמה השנייה עוסקת בפער בניהול המשבר ובשימוש בכלים צבאיים, והרמה השלישית נוגעת לדרישות ההישרדות הפוליטית של שני הצדדים. הסיכום של שלוש הרמות הללו יצר מצב שבו, למרות שהברית עצמה לא קרסה, התיאום התפעולי והפוליטי בין שני הצדדים נתקל במתיחות קלה.
ברמה הראשונה, ישראל נחשבת בעיני ארה"ב לנכס ביטחוני לשמירה על האיזון האזורי ולשליטה על יריבות גאופוליטיות, אך אופן השימוש בנכס זה הוא נושא המחלוקת. טראמפ, גם אם יסכים לעקרון הלחץ על איראן, מעדיף שהלחץ יופעל באופן שניתן לבלום, לנהל משא ומתן ולייצר אותו מחדש בשולחן המשא ומתן.
בלוגיקה זו, מתח רצוי רק אם הוא הופך למנוף לסחיטת ויתורים, ולא אם הוא הופך לעימות נרחב ויקר שקשה לשלוט בו. לעומת זאת, נתניהו אינו רואה בישראל אמצעי לאיזון בלבד, אלא שחקן שצריך לשמור על הסביבה הביטחונית סביב איראן בלתי יציבה באמצעות ייצור מתמשך של משברים, ולמנוע מכל תהליך פוליטי להוביל להפחתת הלחץ המבני על טהרן. לכן, מה שנחשב לוושינגטון ללחץ שניתן לניהול, נחשב בעיני תל אביב במקרים רבים ללחץ לא מספק שיש לחזקו.
רמה שנייה: חילוקי דעות על תפקיד המלחמה והמשבר
ברמה השנייה, המחלוקת על תפקיד המלחמה והמשבר מתבטאת ביתר שאת. עבור טראמפ, איום צבאי הוא יותר מכלי לאלץ את הצד היריב לסגת או לקבל הסכם, מאשר מטרה בפני עצמה. הוא מעדיף להשתמש בהפגנת כוח, בתנועות מוגבלות ובלחץ משולב כדי לווסת את התנהגות הצד השני, מבלי להיגרר בהכרח למלחמת שחיקה.
אך נתניהו, במיוחד בנסיבות שבהן המשך המצב המשברי מהווה חלק מהיגיון הישרדות ממשלתו, רואה במשבר לא רק כלי לחץ, אלא סביבה פוליטית-ביטחונית רצויה להשעיית איומים פנימיים ולשמירה על לכידות הקואליציה השלטת. על בסיס זה, בכל פעם שדרכים דיפלומטיות או הסדרים לבלימת משברים מתקדמים לכיוון ייצוב יחסי, ישראל מנסה, באמצעות הפעלת חזיתות היקפיות, מכות מוגבלות אך מעוררות, או הרחבת היקף חוסר הביטחון, להוציא שוב את המשוואה מהמצב היציב. כאן מתגבר הפער בין הראייה ממוקדת העסקאות של טראמפ לראייה ממוקדת המשבר של נתניהו.
רמה שלישית: דרישות ההישרדות הפוליטית
לבסוף, סוגיית ההישרדות הופכת לגורם ההתכנסות החשוב ביותר. נתניהו נמצא במצב שבו הישרדותו הפוליטית תלויה יותר מכל דבר אחר בהמשך המרחב הביטחוני, דחיית החזרה המלאה לעימותים פנימיים ושמירה על דימוי המנהיג במצב חירום. במילים אחרות, עבורו, המשבר אינו רק כלי למדיניות חוץ, אלא גם חלק מהמנגנון של ייצור מחדש של כוח פנימי. לעומת זאת, טראמפ מודד את היחסים האזוריים בראש ובראשונה מנקודת מבט של עלות-תועלת עבור המדיניות הפנימית של ארה"ב.
הוא חפץ להראות שהוא יכול לשמור על הלחץ ולאלץ את הצד השני לתת ויתורים, מבלי להסתבך במלחמות יקרות. בראייה זו, שיתוף פעולה מלא עם הדגם הרצוי של נתניהו יכול להיות עבור טראמפ כניסה לשדה יקר שאין לו הישג פנימי ברור. לכן, המחלוקת הקיימת אינה נובעת מסתירה בעקרון האויבות של איראן, אלא נובעת מהבדל בדרך הניצול של האויבות הזו. אחד חותר לבלימה ועסקאות באמצעות לחץ, והשני חותר להמשך המשבר כהכרח ביטחוני ופוליטי.
סיכום
למרות החילוקי דעות הקיימים בין ארה"ב למשטר הציוני, לא ניתן להתעלם מהנקודה החשובה מאוד שחילוקי דעות אלו הם בעיקר טקטיים ולא יסודיים או מהותיים. האמת היא שעל אף החילוקי דעות הטקטיים בין שני הצדדים, לוושינגטון ולתל אביב יש אינטרסים משותפים במקרים רבים.
במצב הנוכחי, אחד מהחילוקי דעות הטקטיים החשובים ביותר בין שני הצדדים הוא סוגיית המלחמה באיראן, באופן שהנשיא האמריקאי רואה מלחמה ארוכה ושוחקת עם הרפובליקה האסלאמית של איראן כמנוגדת לאינטרסים האישיים שלו ושל וושינגטון, בעוד שבצד השני, המשטר הציוני רואה את סיום המלחמה כסוף השאיפות והחלומות הגדולים שלו בנוגע להפלת המשטר הפוליטי השולט ברפובליקה האסלאמית.
