השוואת הסכמי אברהם והסכם מכה: שני נתיבים שונים לסדר ביטחוני אזורי

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, הדמיון בשם בין "הסכמי אברהם" ל"הסכם מכה" מעלה את ההשערה כי אנו עומדים בפני שני בריתות צבאיות מתחרות. עם זאת, ההבדל היסודי בין שני ההסכמים נעוץ בסוג המסמך. הסכמי אברהם, שהחלו להתגבש בשנת 2020 בתיווך ממשל טראמפ הראשון, הוגדרו כנורמליזציה של יחסי המשטר הציוני עם מדינות ערביות מסוימות ופתיחת קשרים דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים בין מדינות ללא יחסים רשמיים קודמים.
לעומת זאת, הסכם ההגנה המשותפת של מכה נחתם ב-7 באוגוסט 2026 על ידי ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן, במטרה להפוך את שיתופי הפעולה הביטחוניים שלהם למחייבים קולקטיבית. על פי סעיף 2 להסכם, מתקפה מזוינת חיצונית על אחד מהחברים תיחשב כמתקפה על כולם, אם כי סוג וכמות הסיוע ייקבעו לאחר בחינת צרכי המדינה הנפגעת ואפשרויותיהם של חברים אחרים.
הבדלים אלו, שנראים לכאורה משפטיים, חושפים שתי תפיסות שונות לגבי עתיד האזור. הסכמי אברהם מנסים לשלב את המשטר הציוני ברשת היחסים האזורית בחסות וושינגטון. לעומת זאת, הסכם מכה שואף לחלק את יכולת ייצור הביטחון בין מספר מעצמות מוסלמיות באזור. לכן, השאלה המרכזית אינה רק איזו ברית חזקה יותר, אלא האם יש להבטיח את ביטחון האזור באמצעות כניסת הציונים להסדרים קיימים, או באמצעות הרחבת שיתוף הפעולה בין שכנים החווים את השלכות המלחמה.
לא ניתן לצמצם את הסכמי אברהם רק להסכם רשמי נגד איראן. מטרתם המוצהרת היא נורמליזציה של יחסים עם "ישראל", לא התחייבות למלחמה עם איראן. עם זאת, התפקוד הגיאופוליטי של הסכמים אלו עשוי להיות שונה מכותרתם המוצהרת. הרחבת היחסים הביטחוניים של המשטר הציוני עם מדינות ערב ומאמצי ארה"ב לצרף את ערב הסעודית לרשת זו, עשויים להיתפס מנקודת מבטה של טהרן כחלק מסידור איזון כוחות סביבה. דיווחים רבים מצביעים על תפקיד אפשרי של הסכמים אלו בריסון איראן, לצד מניעים כלכליים ופוליטיים.
נקודת מחלוקת נוספת היא סוגיית פלסטין. נורמליזציה של יחסים לפני פתרון סוגיית הקמת מדינה פלסטינית, נתפסת בעיני פלסטינים רבים כזניחת מנוף שהיה בידי מדינות ערב להשגת זכויותיהם. ערב הסעודית, לפני גיבוש הסכם מכה, לא הצטרפה להסכמי אברהם והדגישה את הקשר בין נורמליזציה לבין נתיב ברור להקמת מדינה פלסטינית. מנקודת מבט זו, הסכמי אברהם אינם משנים רק את יחסי מספר מדינות עם ישראל; אם ריאד תצטרף אליהם, מעמדה של פלסטין, יחסי הערבים עם איראן והגדרת "איום משותף" באזור ישתנו.
הסכם מכה נובע מניסיון שונה. המלחמה בין איראן לארה"ב וישראל, התקפות על תשתיות במדינות המפרץ הפרסי והספק מחדש ביעילות מטריית הביטחון האמריקאית, גרמו להקמת ברית זו. ריאד שואפת להרתעה ויכולת הגנה מגוונת יותר; טורקיה שואפת להרחיב את תפקידה האזורי ושיתוף פעולה בתעשיות הביטחוניות שלה; ופקיסטן, תוך שמירה על יחסים קרובים עם ריאד, אינה מעוניינת לאבד את תפקידה כמתווכת בין טהרן לשחקנים אחרים.
האינטרסים המשותפים הללו יצרו קואליציה פוליטית משמעותית, אך לא בהכרח נובעת מהם ראייה אחידה לגבי כל המשברים. תכונה זו מסבירה מדוע, בניגוד להסכמי אברהם, בטקסט הסכם מכה לא מוזכרות ישראל או איראן כאויבות. האקאן פידאן גם הדגיש שהסכם זה אינו מכוון נגד מדינה מסוימת ודלתותיו פתוחות למדינות אזוריות התואמות את עקרונותיו.
העובדה שהסכם מכה "אינו מכוון נגד איראן" אין לפרשה כחוסר השפעה על חישוביה של טהרן. הגנה על ערב הסעודית מפני התקפות או שיתוף פעולה מודיעיני וצבאי בין החברים, עשוי להפעיל לחץ עקיף על טהרן במשברים בהם איראן או קבוצות הקרובות אליה מעורבות. כוח הניתוח טמון בשמירה בו-זמנית על שתי מציאויות אלו; הסכם מכה אינו רואה באיראן אויבת, אך חששותיה הביטחוניים של איראן ממנו אינם חסרי בסיס.
אין לצמצם את ההבדל בין שני הסכמים אלו לעימות פשוט בין "דיפלומטיה" ל"כוח צבאי". הסכמי אברהם, למרות אופיים הדיפלומטי, עשויים להוביל לשיתוף פעולה ביטחוני. הסכם מכה, למרות סעיף ההגנה ההדדית, מהווה יותר מסגרת לתיאום והערכה פוליטית של כל משבר, מאשר תגובה צבאית אוטומטית.
הניסיון של החודשים שלאחר חתימת הסכם מכה מבהיר נקודה זו. באוקטובר 2026, חברי ברית זו הסכימו על הפעלת צעדי הרתעה ופריסת יכולות בתגובה להתקפות אנצאר אללה על ערב הסעודית. הדבר מצביע על כך שהתחייבות כזו ניתנת ליישום, גם אם יישומה אינו בהכרח מחייב את שלוש המדינות להצטרף למלחמה רחבת היקף.
באותו חודש, בכירים מערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן ביקרו בטהרן לדיון על הביטחון האזורי. בכיר צבאי פקיסטני גם ציין כי טקסט ההסכם אינו מונע הצטרפות של חברים חדשים, כולל איראן, אם כי ההחלטה הסופית תהיה בידי מנהיגי החברים העיקריים. אישור הסכם זה בפרלמנט הטורקי בנובמבר 2026 הראה כי החברים שוקלים את תהליך המיסוד שלו. הסכם מכה, כתוצאה מכך, הוא גם כלי להרתעה וגם שדה למשא ומתן.
עתיד היחסים בין הסכמי אברהם להסכם מכה תלוי יותר מכל בבחירתה של ערב הסעודית. ריאד עומדת בנקודה רגישה: מצד אחד, קשר ביטחוני ארוך שנים עם ארה"ב והאפשרות לנורמליזציה עם המשטר הציוני; ומצד שני, שיתוף פעולה ביטחוני עם טורקיה ופקיסטן והצורך להפחית את הסיכון למלחמה עם איראן.
שני נתיבים אלו אינם שוללים זה את זה מבחינה משפטית, אך מבחינה פוליטית הם עשויים להוביל לתוצאות שונות לחלוטין. אם הסכם מכה יהפוך למנגנון פתוח לדיאלוג, ערובה לאי-תוקפנות וניהול משברים בתימן ובמפרץ הפרסי, הרי שגם הצטרפות איראן תהיה אפשרית בעתיד; כמובן, לא רק בהכרזת נכונות מצד טהרן, אלא באמצעות צבירת אמון מצד החברים, הסכמה על כללי הגנה והסכמת כל שלושת החברים המייסדים.
לעומת זאת, אם ערב הסעודית תצטרף להסכמי אברהם ותציב את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל כמרכז להגדרת איומים אזוריים, הסיכויים לקבלת איראן להסכם מכה יהיו נמוכים בהרבה. לכן, השיפוט לגבי שני הסכמים אלו אינו צריך להתבסס רק על שמות או הצהרות רשמיות; יש לבחון את מי כל אחד מהם מזמין בפועל לשולחן הביטחון האזורי, ואת מי הוא משאיר בחוץ.
הסכמי אברהם עומדים במידה מסוימת מול איראן, אך הסכם מכה אינו עומד מול איראן, ויש אפשרות שאיראן תצטרף אליו בעתיד; עם זאת, הדבר מותנה בכך שערב הסעודית לא תהיה חברה בהסכמי אברהם, ובכך לא תשנה את המשוואות האזוריות בבחירה זו.
