המחאות באירופה: מעבר ללחם, אל הפוליטיקה ומשבר האמון

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, רחובות היבשת הישנה, מצרפת ואיטליה ועד ספרד, גרמניה ומדינות מזרח אירופה, הפכו לזירת ביטוי של מורעבויות, אשר למרות שורשיהן השונים, מעידות על מציאות משותפת: פער גובר בין ציפיות האזרחים ותפקוד המערכות הפוליטיות. בנסיבות אלו, סוגיית הממשלות האירופיות אינה עוד רק ריסון מחאות כלכליות, אלא התמודדות עם משבר עמוק יותר של אמון ציבורי ויעילות ממשל, משבר שעשוי לשנות את המערך הפוליטי, מאזן הכוחות והיחסים החברתיים ביבשת.
עליית יוקר המחיה ממשיכה להיות אחד המניעים המרכזיים למחאות באירופה, אך היקף הלחץ הכלכלי בחודשים האחרונים חורג מעליית מחירי מוצרי יסוד וכולל גם דיור, אנרגיה, חינוך וגישה לשירותים ציבוריים. למעשה, חלק ניכר מהאזרחים האירופים מתמודדים עם מצב שבו תעסוקה וקבלת שכר אינם בהכרח מאפשרים להם להבטיח חיים יציבים.
לפי נתוני יורוסטאט, שיעור האינפלציה השנתי בגוש האירו עמד בספטמבר 2026 על 3.8%, לעומת 3.2% באוגוסט. האינפלציה באיחוד האירופי עלתה גם היא, וב-23 מדינות חברות נרשם גידול בשיעור האינפלציה לעומת החודש הקודם. במקביל, דוח יורוסטאט על תנאי החיים באירופה מראה כי 92.7 מיליון איש באיחוד האירופי היו בסיכון לעוני או הדרה חברתית בשנת 2025. נתון זה מעיד כי הלחץ הכלכלי אינו מוגבל עוד לקבוצות בעלות הכנסה נמוכה, אלא פוגע בחלק ניכר מהחברה.
משבר הדיור הפך לאחד ממוקדי המורעבויות המרכזיים, במיוחד בקרב הדור הצעיר. בספרד, שכר הדירה החודשי הממוצע לדירה בת 80 מ"ר במדריד הגיע לכ-1130 אירו, סכום הבולע חלק ניכר משכר המינימום החודשי שעומד על 1221 אירו. לכן, מחאות הדיור במדריד, ברצלונה וליסבון אינן מוגבלות עוד לבקשות להפחתת שכר דירה, אלא הפכו לדרישה להבטחת ביטחון כלכלי מינימלי ואפשרות לקיום חיים עצמאיים.
לצד בעיות אלו, עליית מחירי האנרגיה והדלק מטילה לחץ נוסף על משקי הבית. בצרפת, הממשלה החליטה להאיץ בחודש אחד את יישום העלאת שכר המינימום כדי לרסן מורעבויות, אך העלייה של 1.6% בשכר נטו החודשי, השווה ל-24 אירו בלבד, הותירה פער גדול מדרישות איגודי העובדים, אשר "הקונפדרציה הכללית של העבודה בצרפת" (CGT) דורשת העלאה של 10% בשכר. פער זה מעיד כי מדיניות הפיצוי של ממשלות עדיין לא הצליחה להתאים את עצמה למהירות עליית יוקר המחיה.
ירידה או התייצבות של שיעור האינפלציה אינן בהכרח מחזירות את כוח הקנייה שאבד, שכן משקי בית עדיין נדרשים לשלם מחירים גבוהים יותר עבור דיור, אנרגיה ומזון. מנקודת מבט זו, יש לראות במחאות הכלכליות תגובה להצטברות לחצים מחייתיים שהשפיעו לאורך זמן על היכולת הפיננסית והביטחון הכלכלי של משקי הבית. הצטברות מורעבויות זו הפכה דרישות עובדים וכלכליות מפוזרות לתנועה רחבה יותר, ופתחה פתח לכניסת קבוצות חברתיות שונות למחאות.
אחד ההתפתחויות החשובות בגלי המחאות החדשים באירופה הוא שינוי כיוון הדרישות מביצועים כלכליים של ממשלות אל אופן הממשל ומנגנוני קבלת החלטות פוליטיות. במדינות אירופאיות רבות, המוחים כבר אינם דורשים רק העלאת שכר או הפחתת יוקר המחיה, אלא שואלים מדוע המוסדות הפוליטיים, המפלגות המסורתיות והממשלות הנבחרות לא הצליחו לענות על הדרישות הציבוריות. מצב זה מעיד כי חלק מהמורעבויות החברתיות הפכו למשבר אמון בייצוג פוליטי.
נתוני סקר סטנדרטיים של יורוברומטר בסתיו 2025 מראים את היקף הפער הזה. לפי הסקר, רק 33% מהאזרחים באיחוד האירופי הביעו אמון בממשלותיהם הלאומיות, ורמת האמון בפרלמנטים הלאומיים הגיעה ל-34%. לעומת זאת, 63% מהמשיבים הביעו חוסר אמון בממשלות לאומיות, ו-61% בפרלמנטים של מדינותיהם. נתונים אלו מעידים כי משבר האמון במוסדות פוליטיים היה קיים בחלק ניכר מהחברות האירופאיות עוד לפני גל המחאות האחרון.
התפתחויות באלבניה וסרביה מציגות דוגמה ברורה לפוליטיזציה של מורעבויות אלו. באלבניה, המחאות החלו בהתנגדות לתוכניות פיתוח ותיירות באזורי טבע מוגנים, אך בהדרגה הפכו לתנועה רחבה נגד שחיתות, השפעת אוליגרכים, חוסר שקיפות וחולשת אחריותיות ממשלתית. תנועה זו נכנסה השנה לשלב חדש עם השתתפות בולטת יותר של סטודנטים והעלאת דרישות מעבר לסוגיית הסביבה, כולל קריאה להתפטרותו של ראש הממשלה אדי רמה. למעשה, התנגדות לפרויקט פיתוח הפכה לקרקע פורייה לביטוי מורעבויות רחבות יותר מאופן הממשל ותפקוד הממשלה.
בסרביה, התנועה הסטודנטיאלית שהחלה לאחר קריסת תקרה בתחנת הרכבת בנובי סאד ומותם של 16 אנשים בנובמבר 2024, חרגה בהדרגה מדרישת אחריותיות בנוגע לתאונה, והציבה במרכז דרישותיה מאבק בשחיתות מבנית ובאחריותיות פוליטית. הסטודנטים, באמצעות הרחבת המחאות הארציות וארגון עצמאי, נכנסו לבסוף לזירת התמודדות בחירות, וניצחו בבחירות הפרלמנטריות באוקטובר 2026. התפתחות זו הראתה שתנועת מחאה יכולה להתחיל מדרישת אחריותיות בנוגע לאירוע ספציפי, ולהפוך לכוח לשינוי מאזן פוליטי.
מאפיין חשוב של מחאות אלו הוא שהמוחים אינם בהכרח מגדירים את עצמם במסגרת המפלגות והזרמים הפוליטיים הקיימים. רבים מהם מוחים נגד המוסדות שאמורים לייצג את דרישותיהם, אך לדעתם נכשלו במילוי תפקידם. לכן, נסיגה של ממשלות מצעדים מסוימים אינה מובילה בהכרח לסיום המחאות, שכן הבעיה אינה רק מדיניות ספציפית, אלא דרישה לשינוי באופן קבלת ההחלטות, פיקוח ציבורי ואחריותיות של בעלי הכוח. במרחב כזה, הפער בין מחאה חברתית לדרישת שינוי פוליטי מצטמצם, וניהול המורעבויות הופך קשה יותר עבור ממשלות אירופאיות.
המשך המחאות במדינות אירופה נושא השלכות מעבר ללחץ נקודתי על ממשלות, ועשוי להוביל לשינוי מאזן פוליטי, החלשת מפלגות מסורתיות והגברת כוחם של זרמים מתנגדים. כאשר ממשלות אינן יכולות להיענות לדרישות כלכליות וחברתיות, המחאות הופכות להזדמנות עבור כוחות פוליטיים יריבים להפוך את המורעבות הציבורית להון בחירות. מסיבה זו, גל המחאות הנוכחי מקבל חשיבות רבה יותר לקראת בחירות חשובות בשנת 2027 במדינות כמו צרפת, איטליה וספרד.
בצרפת, המשך המחאות וחוסר יכולתה של הממשלה להגיע להסכמה על התקציב ומדיניות כלכלית, מציבים את מפלגותיה המסורתיות בפני אתגר גדול יותר. זרמי ימין קיצוני בראשות מרין לה פן וזרם שמאל בראשות ז'אן-לוק מלנשון מנסים להפוך את המורעבות הציבורית להזדמנות לחיזוק מעמדם בבחירות. בספרד, משבר הדיור, המחאות הארציות ומורעבות מתפקוד ממשלת פדרו סנצ'ז, הפכו את הבחירות המוקדמות ב-29 בנובמבר 2026 למבחן למפלגות השלטון. התפתחויות אלו מעידות כי מחאות רחוב יכולות להשפיע ישירות על תחרות בחירות ועתיד ממשלות מכהנות.
ההשלכה האסטרטגית יותר של מצב זה קשורה להקשחת קבלת ההחלטות של ממשלות אירופאיות. ממשלות רבות מתמודדות, במקביל לעליית הוצאות הביטחון והאבטחה, עם דרישות נרחבות לחיזוק חינוך, בריאות, דיור ושירותים ציבוריים. סתירה זו מעמידה אותן בפני בחירות קשות, שכל אחת מהן עלולה להחריף את מורעבותה של קבוצה בחברה. באיטליה וצרפת, ההתנגדות לעלייה בהוצאות הצבאיות אף הראתה כי מדיניות ביטחונית והתאמה לסדר העדיפויות הביטחוני של ארה"ב ונאט"ו כבר אינן מופרדות מדיונים פנימיים. טיפול ביטחוני במוחים והגבלת התקהלויות עלולים להוביל להסלמת מתחים והרחבת הפער בין חברה לממשלות. כתוצאה מכך, ממשלות אירופאיות מתמודדות עם בעיה שאינה נפתרת רק באמצעות שינוי קבינט או הצגת חבילות סיוע, שכן המשך מגמה זו עלול להשפיע על יכולת קבלת ההחלטות הפוליטית, לכידות חברתית ואף על תפקידה של אירופה במשוואות בינלאומיות.
