היבשת הזקנה על סף תהום; עד היכן יגיע גל המחאות?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, המחאות שפרצו בצרפת בימים האחרונים, תחילה עקב דרישות חינוכיות וחוסר שביעות רצון ממצב בתי הספר, הפכו עם הצטרפותן של קבוצות עובדים, איגודים ומחאות כלכליות, לגל רחב יותר נגד יוקר המחיה, אי-שוויון וירידה באיכות השירותים הציבוריים.

במקביל, התכנסויות עם דרישות דומות או עצמאיות בבלגיה, איטליה ופורטוגל, ומחאות פוליטיות של סטודנטים באלבניה, חושפות סימנים לעלייה בלחץ החברתי על ממשלות אירופאיות. מגמה זו, עם הצגת דרישות מחאה בגרמניה, אוסטריה ויוון, עשויה לקבל ממדים חדשים.

עם זאת, התפתחויות אלו טרם עיצבו תנועה אירופית אחת ומאורגנת, אלא מעידות על תזמון של חוסר שביעות רצון שפרץ לרחובות על רקע משבר יוקר המחיה, לחץ על שירותים ציבוריים וירידה באמון בפוליטיקאים.

ממשבר מחיה ועד הצטברות של חוסר שביעות רצון; שורשי חוסר שביעות הרצון באירופה

לא ניתן לראות את המחאות האחרונות בצרפת כתגובה נקודתית בלבד לבעיות בתי הספר או לעליית המחירים. מה שפרץ לרחובות המדינה הוא תוצאה של הצטלבות בין מספר תסכולים מצטברים: ממחסור במתקני חינוך וירידה באיכות שירותים ציבוריים, דרך לחץ על יוקר המחיה, ועד לתחושת אי-שוויון גוברת.

המחאות החלו עם דרישות חינוכיות וביקורת על מצב בתי הספר, אך בהדרגה שכללו קבוצות חברתיות נוספות והתקשרו לחוסר שביעות רצון רחב יותר מהמצב הכלכלי ומפעולות הממשלה. מגמה זו הראתה כי דרישות מקצועיות, אם בעיות המחיה יימשכו, עלולות לחרוג ממסגרתן המוגבלת ולהפוך למחאות פוליטיות וחברתיות רחבות יותר.

יוקר המחיה של דיור, אנרגיה ותחבורה, לצד ירידה בכוח הקנייה, מפעילים לחץ נוסף על משקי בית אירופאיים. במצב כזה, עלייה בהוצאות היומיומיות מלווה בחשש מפני עתיד השירותים הציבוריים, ותסכול מתחום ספציפי מתפשט לתחושה כללית יותר של ירידה באיכות החיים.

בבלגיה, המחאות החינוכיות לוותנו בדרישות בנוגע לעלויות הלימודים ומחסור במתקנים. באיטליה, תלמידים וסטודנטים הפגינו אף הם בנוגע למצב בתי הספר ולתקציב החינוך.

בפורטוגל, משבר הדיור ועליית שכר הדירה הפכו לאחד ממוקדי התסכול העיקריים, ובאלבניה, דרישות הסטודנטים התקשרו לביקורת על שחיתות ומחסור בהזדמנויות תעסוקה.

הבדלים אלו מראים שהמחאות במדינות אירופה אינן בהכרח מונחות ממרכז אחד, אך יש ביניהן קווי דמיון בתחומים מסוימים, כולל לחץ כלכלי, חשש לגבי העתיד, וחוסר שביעות רצון מפעולת המוסדות הציבוריים. תזמון זה יכול לתרום לחיזוק האווירה המחאתית ברמה היבשתית, מבלי בהכרח להוביל לתנועה אירופית מאוחדת.

מבחינה אסטרטגית, האתגר העיקרי של ממשלות אירופאיות הוא ליצור איזון בין מגבלות תקציביות לבין דרישות חברתיות גוברות. הפחתת הוצאות ציבוריות עשויה לסייע בבלימת הגירעון התקציבי, אך אם היא תגרום לירידה בשירותי חינוך, בריאות ורווחה, היא תחייב את הממשלות בעלות פוליטית גבוהה יותר.

לעומת זאת, התמודדות ביטחונית בלבד עם המפגינים לא בהכרח תפתור את חוסר שביעות הרצון, ואף עשויה להרחיב את הפער בין החברה למוסדות הפוליטיים. לכן, יש להעריך את המשך המחאות לא רק מנקודת המבט של מספר ההפגנות, אלא גם לפי יכולת הממשלות להיענות לדרישות הכלכליות והחברתיות; עניין שעשוי להשפיע על תחרות בחירות, מעמד מפלגות שלטון ועמדות זרמים אופוזיציוניים באירופה.

התפשטות המחאות ואתגרי ממשלות היבשת הזקנה

התרחבות ההתכנסויות המחאתיות במספר מדינות באירופה מעלה את השאלה, האם אירופה ניצבת בפני גל מעבר למחאות פנימיות מפוזרות, או שמא אנו עדים לתזמון של משברים בעלי שורשים משותפים אך מסלולים שונים?

כדי לענות על שאלה זו, יש להבחין בין השפעת המחאות בצרפת על המפגינים לבין יצירת מחאות עצמאיות במדינות אחרות; שכן דמיון בסיסמאות ובדרישות אינו מעיד כשלעצמו על קיומה של תנועה משותפת או ארגון חוצה גבולות.

בצרפת, המחאות החלו עם דרישות חינוכיות וחוסר שביעות רצון ממצב בתי הספר, ובהדרגה קיבלו ממדים חברתיים וכלכליים רחבים יותר. בבלגיה ואיטליה, דרישות הקשורות לחינוך, תקציב ציבורי ויוקר המחיה עמדו במרכז חלק מההתכנסויות. תזמון זה עשוי לספק בסיס להעברת חוויות מחאה, דפוסי ארגון וסיסמאות בין קבוצות תלמידים וסטודנטים; במיוחד בעידן בו רשתות חברתיות מקלות על פרסום תמונות מחאה ותיאום בין קבוצות אזרחיות.

בפורטוגל, המוקד העיקרי של המחאות קשור יותר למשבר הדיור ועליית שכר הדירה, בעוד שבאלבניה, דרישות נגד שחיתות והתנגדות לפרויקט תיירותי הקשור לחתנו של דונלד טראמפ, הובילו להסלמה במחאות סטודנטיאליות ופוליטיות. ביוון אף דווח על הצטרפות סטודנטים לגל המחאות חוצה הגבולות.

התפתחויות אלו מראות שהמחאות בכל מדינה מקבלות מסלול שונה בהתאם למצב הפוליטי והכלכלי הפנימי, אף על פי שקשרי תקשורת וחברה עשויים לסייע בסינרגיה בין תנועות אלו.

למרות זאת, הרחבת גל המחאות לכל רחבי אירופה עדיין זקוקה לעדויות נוספות. בנוגע לגרמניה ואוסטריה, לא ניתן להכריז על התפשטות ודאית של הגל האחרון על סמך קיומם של תסכולים כלכליים או עבר של מחאות סטודנטיאליות בלבד.

מה שחשוב הוא הפיכת ההתכנסויות המפוזרות למחאות מתמשכות, הצטרפות איגודי עובדים וקבוצות חברתיות נוספות, ויצירת דרישות משותפות. אם מגמה כזו תתחזק, ממשלות אירופאיות יתמודדו עם עניין שמעבר לניהול מספר הפגנות מקומיות. במצב הנוכחי, לעומת זאת, ההבדלים בדרישות והיעדר עדות מספקת לתיאום חוצה גבולות, מונעים מלכנות התפתחויות אלו כמרד אירופי מאוחד.

ברמה הפוליטית, המשך המחאות עשוי להעלות את עלות ההחלטות הכלכליות של הממשלות ולהחריף את התחרות בין מפלגות אופוזיציה לכוחות שלטון. עם זאת, הפיכת תסכולי רחוב לשינוי במאזן הפוליטי תלויה ברמת הארגון של המפגינים, תגובת הממשלות, ויכולת המפלגות להפוך דרישות חברתיות לתוכנית פוליטית.

מנקודת מבט זו, העניין האסטרטגי לאירופה אינו רק מספר המדינות החוות התכנסויות מחאה, אלא רמת הקשר של מחאות אלו למשבר האמון הציבורי וליכולת הממשלות לרסן את שורשי התסכול.

הצורך בבחינה מחודשת של אסטרטגיות פנים וחוץ באירופה

לפי מומחים, המחאות ברחובות אירופה אינן ניתנות לראותן רק כתגובה נקודתית לעליית יוקר המחיה. מחאות אלו נוצרו על רקע שבו לחצים כלכליים מצטלבים עם ירידה באמון ציבורי, חששות לעתיד, ותחושת חוסר אונים של ממשלות בפתרון בעיות מצטברות.

כאשר ממשלות אינן מצליחות ליצור קשר בין הבטחות בחירות לבין תוצאות מוחשיות של מדיניותן, נוצר בסיס להפצת חוסר אמון במפלגות השלטון וחיזוק זרמים מתנגדים למבנה הפוליטי הקיים. במצב כזה, העניין אינו עוד רק שליטה במחאות רחוב, אלא גם יכולת הממשלות לשקם אמון ציבורי ולהציג חזון ברור לחיי אזרחים.

עם זאת, הפגיעות של אירופה אינה מוגבלת רק למדיניות פנים ולאופן חלוקת העלויות הכלכליות. תלות היבשת ביבוא אנרגיה והשפעתה מהתפתחויות גיאופוליטיות, גורמות לכך שמשברים מחוץ לגבולות אירופה משפיעים ישירות על פרנסת אזרחים.

שיבושים בנתיבי העברת אנרגיה ועלייה במחירי נפט וגז עלולים להעלות את עלות הייצור התעשייתי, התחבורה ואספקת אנרגיה למשפחות, ולהפעיל לחץ נוסף על ממשלות המתמודדות עם דרישות חברתיות רחבות. מנקודת מבט זו, ביטחון אנרגטי אינו רק עניין כלכלי, אלא קשור גם ליציבות חברתית וליכולת הממשלות לנהל תסכולים.

בתוך כך, התפתחויות במזרח התיכון וביטחון נתיבי העברת אנרגיה אסטרטגיים, במיוחד מיצרי הורמוז ובאב אל-מנדב, בעלי חשיבות מיוחדת לאירופה. כל שיבוש בתנועה ימית ממעברים אלו עלול להשפיע על שוקי אנרגיה עולמיים ותחבורה, ולהעביר את עלויותיו לצרכנים אירופאיים.

לכן, אחד הפתרונות למשבר הוא מילוי תפקיד יעיל ועצמאי יותר מצד ממשלות אירופאיות ביישוב מתחים אזוריים. מאמץ דיפלומטי לעצירת תוקפנות צבאית והתערבות אמריקאית במזרח התיכון, במיוחד בהקשר של איראן, עשוי להפחית מתחים ולמנוע התפשטות אי-יציבות. גישה זו דורשת התרחקות ממדיניות המובילה להסלמת עימותים והגברת אי-ודאות באזור.

סיום המצור הימי האמריקאי על איראן, ובמקביל, חזרת ביטחון בר-קיימא למיצרי הורמוז ובאב אל-מנדב, עשויים להפחית את הסיכונים באספקת אנרגיה ולאפשר יציבות רבה יותר בשווקים והקלה חלקית בלחצים הכלכליים על אירופה; גם אם פתרון הבעיות המבניות של היבשת דורש רפורמות פנימיות והפחתת תלות בדלקים פוסיליים.

לבסוף, כדי לרסן באופן בר-קיימא תסכולים חברתיים, ממשלות אירופאיות צריכות ליצור קשר ריאליסטי בין מדיניות פנים להתפתחויות בינלאומיות. דיפלומטיה פעילה, מאמץ לעצירת תוקפנות והפחתת מתחים אזוריים, והבטחת ביטחון בנתיבי העברת אנרגיה, לצד רפורמות כלכליות פנימיות, עשויים לסייע בחזרת יציבות כלכלית וחברתית לאירופה.