מקיסר פרסי ועד הסדר אמריקאי: תיאור הציוויליזציה של רוביו על המלחמה עם איראן

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, דונלד טראמפ איים לאחרונה באופן חסר תקדים על איראן, ואף דיבר על השמדת "ציוויליזציה שלמה". כעת, שר החוץ האמריקאי, מרקו רוביו, נשא נאום חריג באתונה, שבו הזכיר את פלישתו של חשיארש הראשון ליוון, דיבר על מורשת יוון ורומא העתיקות, והציג את אמריקה כיורשת של תרבויות אלו. הוא העמיד את מנהיגי איראן כיום מול הערכים המוסריים של המערב, והדגיש את הצורך להגן על התרבות המערבית. דברים אלו מצביעים על כך שהעימות הנוכחי בין איראן לאמריקה אינו ניתן להסתכמות בפרשת הגרעין, הנפט ומיצר הורמוז בלבד; העניין נוגע גם לתחרות על הכוח ועל הסדר שוושינגטון מעוניינת לשמר.

הקדמה

רוביו נשא את נאומו על גבעת הפניקס באתונה, בסמוך לאקרופוליס, אתר בעל חשיבות מיוחדת להיסטוריה הפוליטית של יוון העתיקה. בחלק מנאומו, הוא הציג את עצמו כשר החוץ של הרפובליקה האמריקאית, וכצאצא של מהגרים שהגיעו מהספרד לעולם החדש. לאחר מכן, הוא דיבר על חוב, שלטענתו, הזמן והמרחק הגיאוגרפי אינם יכולים למחוק.

רוביו תיאר את ההיסטוריה האמריקאית כמקושרת למורשת העת העתיקה, ואמר כי יוון נוכחת בארכיטקטורה של ממשל אמריקה, החל מהעמודים והכיפות ועד האנדרטאות בבירה. הוא ניסה ליצור קשר היסטורי בין יוון העתיקה, רומא, הנצרות האירופית ומסורת החירות האנגלית, לבין היווצרותה של אמריקה.

במסגרת נרטיב זה, אמריקה אינה רק מעצמה צבאית וכלכלית; היא מוצגת כיורשת וכשומרת של התרבות המערבית. בהמשך נאומו, רוביו הזהיר כי ההחלטות בעשור הקרוב יקבעו אם המערב ישמור על מעמדו בראש העולם, או יתחיל תהליך של שחיקה ודעיכה. בכך, נושא שימור הכוח האמריקאי נקשר להגנה על הזהות והמורשת התרבותית של המערב.

מחשיארש ועד איראן של היום

אחד החלקים הבולטים בנאומו של רוביו היה אזכור פלישת צבאו של חשיארש הראשון לאתונה בשנת 480 לפנה"ס. הוא תיאר את גורל האקרופוליס באומרו: "הפרסים בזזו את המקדשים, שרפו את המקומות הקדושים והחריבו את האקרופוליס עד עפר".

הצבת פלישתה של איראן העתיקה לאתונה בתחילת הנאום, השוואת מנהיגי איראן כיום לערכים המוסריים של המערב, ולאחר מכן קריאה להגנה על התרבות המערבית, יוצרת מסגרת פוליטית ברורה. במסגרת זו, איראן אינה רק צד לסכסוך פוליטי או ביטחוני, אלא ניצבת מול הציוויליזציה שאמריקה מציגה את עצמה כיורשת שלה. חשיבותה של תפיסה זו מתבהרת כאשר רוביו אומר שההחלטות של היום יעצבו את גורל המאה הבאה, והמערב צריך לפעול כדי לשמר את מעמדו בראש העולם. הוא קרא לאירופה להשיב לעצמה את הביטחון העצמי שאבד, לחזק את כוחה הצבאי והתעשייתי, ולהתכונן שוב להגן על הערכים שהוא מכנה מורשת התרבות המערבית.

הפשע העיקרי של איראן: אתגור הסדר האמריקאי

יש לחפש את הבעיה העיקרית במקום אחר. בהיגיון של הסדר שנוצר תחת הנהגתה של אמריקה, למדינות יש חופש בחירה כל עוד החלטותיהן אינן מאתגרות את המסגרת הכללית של הסדר הזה. המעצמות השליטות קובעות את כללי המשחק ומצפות מאחרים, גם אם הם מתנגדים לכללים אלו, לציית להם בסופו של דבר.

מדינה שיוצאת ממסגרת זו, כבר לא מתמודדת רק עם מחלוקת פוליטית או ביטחונית; היא עלולה להיות מוצגת כאיום על היציבות העולמית, הביטחון הבינלאומי, או אפילו על הציוויליזציה האנושית. מנקודת מבט זו, הבעיה החשובה ביותר של איראן עבור וושינגטון אינה ניתנת לצמצום רק לפרשת הגרעין, ליכולת הטילים, ליחסים אזוריים או למיצר הורמוז. הבעיה היא שאיראן רוצה להחליט באופן עצמאי מהרצון האמריקאי, ולאתגר את הסדר הקיים.

במילים אחרות, מה שלא מקובל על וושינגטון אינו רק התנהגויות ספציפיות של משטר מסוים; אלא האפשרות להיווצרותה של מעצמה שאינה מקבלת את הכללים שנקבעו על ידי אמריקה ושואפת לשנותם. במסגרת זו, סנקציות, מצור כלכלי, לחץ פוליטי ואפילו תקיפה צבאית יכולים להפוך לכלי לכפיית קבלת הכללים הרצויים על ידי המעצמה השליטה על מדינה.

בחינת דוגמאות מוונצואלה וסוריה יכולה לסייע בהבנת היגיון זה. לאחר פעולות צבאיות אמריקאיות בוונצואלה בינואר 2026 ומעצרו של ניקולאס מדורו, המבנה הפוליטי של המדינה לא הוחלף לחלוטין במתנגדים לשעבר. דלסי רודריגז, סגנית מדורו לשעבר, קיבלה על עצמה את הניהול הזמני של המדינה, וחלקים מגוף המשטר הקודם נותרו במבנה הכוח. לעומת זאת, היחסים של הממשלה הזמנית עם וושינגטון נכנסו לשלב חדש, וההכנסות מנפט של ונצואלה גם הן עברו לפיקוח אמריקאי. רויטרס דיווחה בדיווחיה על המשך תפקידה של וושינגטון בניהול הכנסות הנפט והכלכלה העתידית של מדינה זו.

בינתיים, דונלד טראמפ לא הביע תמיכה בהעברת השלטון למריה קורינה מצ'אדו, מנהיגת האופוזיציה הראשית למדורו, והביע ספק לגבי יכולתה לנהל את המדינה. התפתחויות אלו מצביעות על כך שהשינוי הרצוי על ידי וושינגטון אינו בהכרח אומר סיום של כל המבנה הפוליטי הקודם והעלייה לשלטון של מתנגדיו; לעיתים, שינוי כיוון המשטר ושיתוף הפעולה שלו עם הדרישות האמריקאיות מקבלים חשיבות מכרעת.

סוריה היא דוגמה נוספת לשינוי מעמדם של גורמים במשוואות הכוח. אחמד אל-שרע, הידוע כג'ולאני, היה בעבר מנהיג של קבוצה שארה"ב שייכה לרשימת ארגוני הטרור, והציעה פרס של עשרה מיליון דולר מידע שיוביל למעצרו. לאחר נפילת משטרו של בשאר אל-אסד בדצמבר 2024, וושינגטון נקטה בדרך של אינטראקציה עם מנהיג סוריה החדש, והודיעה שלא תמשיך במרדף אחר הפרס שנקבע למעצרו. שינוי זה התרחש בתקופה שבה ישראל גם המשיכה בהתקפותיה על אדמת סוריה. במאי 2025, התרחשה תקיפה בסמוך לארמון הנשיאות בדמשק, שהממשלה הסורית גינתה, אך לא הובילה לעימות צבאי ישיר עם ישראל. כתוצאה מכך, מדינה שאת מנהיגה החדש חיפשו בעבר בארה"ב, נכנסה לשלב של אינטראקציה דיפלומטית עם וושינגטון; זאת, אף על פי שהמחלוקות והלחצים החיצוניים נמשכו.

דוגמאות אלו מראות שבפוליטיקת כוח, מעמדם של גורמים יכול להשתנות עם שינוי התנהגותם וכיוונם הפוליטי. מי שאתמול הוצג כאויב, עשוי להיות היום שותף למשא ומתן או למגע, בתנאי שהוא אינו מאתגר את הסדר הרצוי על ידי אמריקה.

סיכום

את נאומו של רוביו באתונה יש לבחון מעבר לנאום היסטורי על יוון ורומא. הוא, באמצעות אזכור פלישתו של חשיארש הראשון לאתונה, הצגתה של אמריקה כיורשת התרבות המערבית, והצבת מנהיגי איראן כיום מול הערכים המוסריים של המערב, הציב את המלחמה העכשווית במסגרת תרבותית. בנרטיב כזה, שימור מעמדה של אמריקה בראש העולם והגנה על הסדר המערבי, מקבלים חשיבות מעבר למחלוקות על מספר פרשות מוגבלות.

בסדר כזה, הזדהות עם דרישות המעצמה השליטה יכולה להפוך גורם עוין לשותף וצד למשא ומתן; אך התנגדות לכללים שהמעצמה קובעת, עלולה להציג את אותה מדינה כאיום על הביטחון, היציבות או הציוויליזציה העולמית. מנקודת מבט זו, הבעיה הגדולה ביותר של איראן עבור וושינגטון טמונה במאמציה לשמר את עצמאות ההחלטות שלה ולאתגר את הסדר האמריקאי. פרשת הגרעין, הסנקציות והסוגיות האזוריות, למרות שהן אמיתיות וחשובות, אינן מסבירות את התמונה כולה. השאלה הבסיסית היא האם לאיראן יש זכות לבחור את דרכה באופן עצמאי מהרצון האמריקאי, ולשחק תפקיד בעיצוב הכללים של האזור והעולם, או שהיא תיאלץ לקבל את הסדר שהגדירה וושינגטון כדי להשתחרר מהלחצים?

אם אמריקה רואה את עצמה כיורשת של יוון ורומא, היא אינה יכולה לסכם את ההיסטוריה של תרבויות אלו רק בניצחונותיהן והישגיהן. ההיסטוריה של רומא רשמה גם תבוסות גדולות מול איראן, למשל, שבייתו של הקיסר הרומי ולריאנוס על ידי שאפור הראשון הסאסאני בשנת 260 לספירה. גם זה חלק מהמורשת ההיסטורית של אותה ציוויליזציה שרוביו דיבר עליה. לא ניתן להגביל את ההיסטוריה לנרטיב חד-צדדי של פאר מערבי ואיום מזרחי; כשם שאמריקה רואה את עצמה כיורשת של תרבויות גדולות, עליה להכיר בכך שלפרס יש גם היסטוריה עצמאית, והיא אינה אמורה להגדיר את מעמדה רק במסגרת שארה"ב קבעה עבורה.