בחינה של תהייה אסטרטגית האם מבצע 'סערת אל-אקצא' היה נבון?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, רצועת עזה חוותה הרס ונזק בקנה מידה נרחב בשלוש השנים שלאחר מבצע "סערת אל-אקצא", היקף שאותו קשה היה לדמיין לפני 7 באוקטובר. לאור מציאות זו, תהייה מופצת כעת בזירות בינלאומיות לגבי כדאיות הפעולה של 7 באוקטובר, בהתחשב בהשלכותיה.

התפתחויות אסטרטגיות לפני מבצע "סערת אל-אקצא"

סאמי אל-עריאן, אנליסט בכיר פלסטיני, כתב במאמר ברשת אל-מיאדין כי לפני פרוץ מבצע "סערת אל-אקצא", נצפו חמש התפתחויות אסטרטגיות בזירה הפנימית הפלסטינית: המצור על עזה; האצת בניית ההתנחלויות בגדה המערבית; עימותים על ירושלים ומסגד אל-אקצא; האסירים הפלסטינים בבתי הכלא בישראל; ונורמליזציה של יחסים וההסתברות להסכם סעודי-ישראלי. התפתחויות אלו הובילו למסקנה יסודית שהזמן אינו לטובת ההתנגדות הפלסטינית.

עד שנת 2023, המצור על עזה נמשך למעלה מ-16 שנים. למעלה מ-2.2 מיליון פלסטינים נכלאו ברצועת חוף צרה, עם הגבלות חמורות על תנועתם, סחר, וחייהם הכלכליים והחברתיים. עוד לפני המלחמה הנוכחית, שיעור האבטלה הגיע לכ-44%, אבטלה בקרב צעירים עלתה על 60%, וכ-1.2 מיליון אנשים נזקקו לסיוע במזון.

חמאס התמודדה עם בעיה אסטרטגית. היא ניהלה את עזה, אך לא הצליחה לסיים את המצור. עימותים תקופתיים הטילו עלויות על המשטר הציוני, אך נכשלו בשינוי המשוואה הבסיסית. ההרס לווה בשיקום מוגבל, ומשא ומתן הוביל להפוגות זמניות, אך המצור נותר על כנו.

פיתוח ההתנחלויות הרס באופן עקבי את הבסיס הגיאוגרפי שנותר להקמת מדינה פלסטינית. עד שנת 2023, כ-750,000 מתנחלים ישראלים חיו בגדה המערבית הכבושה, כולל מזרח ירושלים. הקבינט שהקים בנימין נתניהו בסוף 2022 העניק לאנשים כמו בצלאל סמוטריץ' השפעה חסרת תקדים על הגדה המערבית. בתנאים כאלה, סבלנות אסטרטגית עלולה להפוך בסופו של דבר לשיתוק אסטרטגי.

בנוסף לכך, סוגיית ירושלים ומסגד אל-אקצא עלתה על הפרק. ההתנגשות ב"מגן ירושלים" במאי 2021 הראתה את יכולתו העצומה של מסגד אל-אקצא לגייס פלסטינים מעבר לפערים גיאוגרפיים ופוליטיים (וגם מוסלמים ברחבי העולם). התפתחויות בשנים 2022 ו-2023 חיזקו את חששות חמאס. הפלישות החוזרות ונשנות לאל-אקצא, העימותים עם מתפללים, ודרישות גוברות של פלגים פשיסטיים בישראל בנוגע למסגד, עוררו דאגה רצינית.

האסירים היו גם צורך אסטרטגי נוסף. לפני 7 באוקטובר, למעלה מ-5,000 פלסטינים, כולל נשים וילדים, היו כלואים בבתי הכלא בישראל, ולמעלה מ-1,200 מהם היו במעצר מנהלי ללא הגשת אישומים. זמן קצר לאחר שמוני איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי, הוא החל להטיל הגבלות מחמירות ונוספות על האסירים הפלסטינים.

לבסוף, עלתה סכנת נורמליזציית היחסים של מדינות ערב עם המשטר הציוני. עד שנת 2023, חמאס חשה דאגה גוברת מפני התפתחות אזורית שתדחק לשוליים לחלוטין את המטרה הפלסטינית. הסכמי נורמליזציה הוכיחו שמדינות ערב יכולות לנרמל את יחסיהן עם ישראל מבלי לפתור את הסוגיה הפלסטינית.

החזון של נתניהו לאזור ללא פלסטין

שבועיים בלבד לפני 7 באוקטובר, בנימין נתניהו הציג באספת העצרת הכללית של האו"ם את חזונו ל"מזרח תיכון חדש" שסובב סביב נורמליזציה ומסדרון כלכלי שיחבר את אסיה לאירופה דרך האזור. המפה שהציג בפועל הראתה את פלסטין ההיסטורית כ"ישראל", ללא הכרה בקיום פלסטיני.

לפיכך, מבצע "סערת אל-אקצא" נבע מחישובים פוליטיים ואסטרטגיים מדויקים והיה תוצאה של מציאות אסטרטגית שאיימה באופן קשה על המטרה הפלסטינית.

"סאמי עריאן", מחבר המאמר, הוסיף: "כנות של החלטה ניתנת למדידה על סמך האירועים שלפניה, לא על סמך האירועים שלאחריה". הוא הוסיף כי האחריות לרצח העם וההרס בעזה מוטלת על המשטר הציוני ותומכיו.

חמאס בהחלט ציפתה למתקפה עצומה מישראל. אך ציפייה למתקפה צבאית חמורה שונה מאוד מחיזוי מלחמה חסרת תקדים שהתרחשה לאחר מכן. ההתפתחויות בעזה לאחר מבצע "סערת אל-אקצא" היו למעשה רצח עם שנמשך שנים, גרם לעקירתה של אומה כמעט שלמה, להרס מוחשי של חלקים נרחבים מעזה, ורעב לאוכלוסייתה מול עיני העולם.

התמיכה האמריקאית במשטר הציוני מול מתקפה זו הייתה צפויה לחלוטין; אך מה שהוכיח את חוסר התקדים שלו היה היקפו ומשכו. וושינגטון, למרות הגידול במספר הנפגעים הפלסטינים וגל גינויים בינלאומיים חסר תקדים, המשיכה לספק לישראל את הנשק המתקדם ביותר, תחמושת הרסנית, מודיעין ריגול ותמיכה דיפלומטית. גם ממשלות אירופיות גדולות נותרו ברובן בקו אחד עם ישראל וארה"ב. במקביל, תגובת ממשלות ערב והאיסלם נותרה חלשה באופן מביש.

האם לחמאס היו חלופות ל"סערת אל-אקצא"?

לחמאס היו חלופות, ויחיא סינוואר כבר בחן כמה מהן. לאחר שלקח על עצמו את הנהגת עזה ב-2017, הוא ניסה להגיע לפיוס עם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, והציע שאם המצור והסנקציות יוסרו, הכוח הביצועי בעזה יוחזר לרשות הפלסטינית. ניסיון זה נכשל בסופו של דבר בשל התנגדות חריפה של ישראל וארה"ב.

חמאס גם חיפשה הסדרי הפסקת אש ארוכי טווח באמצעות תיווך מצרי וקטארי. בשנים 2018 ו-2019, פלסטינים בעזה פנו לתנועה המונית, בעיקרה שלווה, באמצעות "מצעדי השיבה הגדולים", אך נתקלו בתגובה ישראלית שהביאה למותם של למעלה מ-200 פלסטינים ולפציעתם של עשרות אלפים, מהם כרבע ילדים.

חמאס עדיין יכלה לבחור באיפוק, יותר דיפלומטיה, הסלמה מוגבלת, המשך חיזוק יכולות צבאיות, או פשוט הישרדות ארגונית. אך עד 2023, הנהגת חמאס צברה ניסיון רב שנים בדרכים אלו, ואף אחת מהן לא הצליחה לסיים את המצור, להפסיק את בניית ההתנחלויות, להגן על מסגד אל-אקצא, לשחרר אלפי אסירים, או להפוך את מגמת הנורמליזציה האזורית.

היתרונות הבינלאומיים של מבצע "סערת אל-אקצא"

המחיר האנושי של פלסטין לאחר מבצע "סערת אל-אקצא" היה נורא. לפחות 74,000 פלסטינים נהרגו ולמעלה מ-175,000 נפצעו. רוב תושבי עזה נעקרו מבתיהם. בתים, שכונות, אוניברסיטאות, בתי ספר, בתי חולים, מסגדים וכנסיות, וחלק גדול מהתשתיות האזרחיות של רצועת עזה, נהרסו. אך הנקודה החשובה היא שהאחריות להתנהלות המשטר הציוני בעזה מוטלת על המשטר עצמו ועל אלו התומכים בו. אי אפשר להטיל את האחריות לפשעים שמבצע כוח כובש על ההתנגדות לו, אחרת, הצד החזק יותר יקבל זכות וטו יוצאת דופן.

מבצע 7 באוקטובר שבר את תבנית הנורמליזציה של יחסים עם המשטר הציוני מבלי לתקן את סוגיית פלסטין, ופלסטין חזרה שוב ללב הפוליטיקה הבינלאומית. הכיבוש הישראלי, בניית ההתנחלויות וההתנהלות מול הפלסטינים נבחנו בקנה מידה עולמי, חסר תקדים בעשורים האחרונים. דור חדש בחלקים נרחבים של העולם החל לשאול שאלות שלא רק קשורות למדיניות ישראל, אלא גם למהות ולהגדרת הציונות, הקולוניאליזם המתנחלי, הנכבה והמערכת הפוליטית שהוטלה על הפלסטינים.

מלחמה זו גם חשפה סתירות עמוקות בתוך המערכת הבינלאומית בהנהגה מערבית. מוסדות שנועדו להגן על המשפט הבינלאומי ניצבו בפני מבחן שאת השלכותיו על הלגיטימציה שלהם מרחיבות מעבר לפלסטין. תהליך הנורמליזציה האזורי נעצר, והשיח העולמי השתנה באופן משמעותי.

הניצחון הסופי בדרך

עזה שילמה מחיר שחורג כמעט מכל דמיון. הקהילה הפלסטינית ספגה אבדות עצומות. מאזן הכוחות האזורי נותר לא ברור, ותוצאותיו עבור חמאס, התנועה הלאומית הפלסטינית, הקיום הציוני, והמזרח התיכון הגדול, עדיין נחשפות.

אמנם עדיין מוקדם להכריז על 7 באוקטובר כעל ניצחון אסטרטגי היסטורי להתנגדות או כישלון אסטרטגי קטסטרופלי למשטר הציוני, אך ההיסטוריה מציעה דוגמאות רבות לעמים שסבלו רבות במאבקם נגד פלישה, כיבוש ושליטה זרה. ברית המועצות איבדה למעלה מ-20 מיליון איש בהבסת גרמניה הנאצית. וייטנאם איבדה מיליוני אנשים במהלך עשורים של מלחמה נגד הקולוניאליזם הצרפתי וההתערבות האמריקאית, לפני שהשיגה אחדות ועצמאות. גם אפגניסטן סבלה משני עשורים של כיבוש אמריקאי במחיר אנושי כבד, לפני נסיגת הכוחות האמריקאים הסופית בשנת 2021.