היסטוריון ציוני: השוואת מנהיגי תל אביב לצ'ינגיס חאן מעליבה את המונגולים
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, ההיסטוריון והסופר הציוני רוון עמיתאי טוען כי השוואת מנהיגי משטר הכיבוש הנוכחיים עם צ'ינגיס חאן, מייסד האימפריה המונגולית, אינה הוגנת ואף מעליבה את המונגולים עצמם, בשל ההבדלים המהותיים ביעדים האסטרטגיים והמדיניות.
עמיתאי, המתמחה בהיסטוריה של המונגולים במזרח התיכון, ציין במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" כי בעוד שהאימפריה המונגולית, למרות אכזריותה, פעלה על פי יעדים אסטרטגיים ברורים ותוכניות ארוכות טווח, הרי שכוח ואכזריות לבדם אינם מבטיחים ביטחון, ומלחמות דורשות יעדים ברורים וסיום מדיני.
הוא התייחס לדבריו של אסף אוריון, קצין ציוני בדימוס, אשר השווה את מדיניות המשטר באזורים הסמוכים לגבול ללוגיקה של צ'ינגיס חאן. עמיתאי הדגיש כי השוואה זו מעליבה את המונגולים יותר מאשר את מנהיגי המדינה, מכיוון שצ'ינגיס חאן ויורשיו, על אף הטבחים והחורבן הנרחבים שביצעו, פעלו על פי היגיון אסטרטגי ברור ומאורגן יותר.
עוד על פי המאמר, המונגולים השתמשו בכוונה תחילה באלימות ובחורבן כדי להפחיד את אויביהם ולאלץ אותם להיכנע. מסעותיהם במרכז אסיה ובמזרח התיכון במאה ה-13 כללו יצירת אזורי חיץ.
עמיתאי מודה שקיימים קווי דמיון מסוימים בין מדיניות הברבריות המונגולית לבין מדיניות האזורים הבטוחים של משטר הכיבוש בלבנון, בסוריה ובעזה, אך מציין כי דמיון זה מוגבל בשל הבדלים בתנאים ובסקאלה.
ההבדל המהותי, לטענתו, טמון במהות החשיבה האסטרטגית. צ'ינגיס חאן ויורשיו, תוך שהם מפגינים אכזריות ואלימות, קבעו יעדים ארוכי טווח והשקיעו מאמצים להשגתם. המנהיגים המונגולים גם שילבו שיקולים לוגיסטיים בליבת תוכניותיהם הצבאיות, במיוחד בשל הסתמכותם הרבה על יחידות פרשים וצורך מוגבר במרעה, מים וסוסים במהלך מסעות ארוכים.
לעומת זאת, מדיניות משטר הכיבוש בשנים האחרונות מאופיינת ביעדים מעורפלים או בלתי ניתנים להשגה, ובשיח פוליטי וצבאי המדבר על "ניצחון מוחלט" מבלי להגדיר באופן ריאליסטי כיצד להשיגו או אילו משאבים נדרשים לכך.
המשך מלחמה ללא יעדים פוליטיים ברורים, לפי ההיסטוריון, יכול להיות מועיל פוליטית לממשלה רק באמצעות שמירה על מצב חירום והגבלת מרחב הדיון והמחאה.
עמיתאי מדגיש כי גם קביעת יעדים אסטרטגיים וארוכי טווח, יחד עם אלימות וברבריות וגירוש עמים, לא העניקו למונגולים יתרון צבאי בטווח הארוך. לאחר כשישה עשורים של לחימה, המונגולים באיראן ובסביבתה פעלו לסיום העימות עם הממלוכים, ובסופו של דבר הגיעו להסכם שלום בשנת 1323.
המאמר מסתיים בנקודה היסטורית חשובה: אפילו אימפריה צבאית מתפשטת – כמו האימפריה המונגולית – הכירה בסופו של דבר במגבלות הכוח הצבאי ובצורך בהסכם פוליטי עם אויביה.
ההיסטוריה של העימות בין המונגולים לממלוכים אינה רק סיפור של מלחמה עתיקה, אלא מספקת לקח עכשווי על הקשר שבין כוח צבאי ליעדים פוליטיים. בסך הכל, חורבן וברבריות לבדם אינם מבטיחים ביטחון או עליונות מתמשכת, בעוד שיעדים ברורים, יכולת תכנון ארוכת טווח ונכונות למשא ומתן יכולים להיות גורמים קריטיים בסיום סכסוכים.
מנקודת מבט זו, מדגיש ההיסטוריון הציוני, ההשוואה בין מנהיגי המדינה הנוכחיים לצ'ינגיס חאן אינה הוגנת אפילו כלפי האימפריה המונגולית, אשר למרות ההיסטוריה העקובה מדם שלה, הייתה לה חזון אסטרטגי ברור, ובסופו של דבר שאפה לשלום עם אויביה.
