נורמליזציה של בגידה בתודעת ילדים באמצעות אנימציות מפרות נורמות!
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, סידה מאריאם חוסייני ברזי, מרצה באוניברסיטה, אמרה בראיון לכתב סוכנות הידיעות תסנים מאל-כרג': אם לאחרונה גלשתם באינסטגרם, בוודאי נתקלתם בסרטונים שבהם פריטים וחטיפים צבעוניים, בצורות שונות ויפות, מדברים. ייתכן שאף ראיתם ילדים במקומות ציבוריים צופים באנימציות הללו.
הטרגדיה מאחורי חיוך האנימציות של הפירות / רצח תמימותם של ילדים + סרטון
היא הוסיפה: אך ייתכן שהורים לא שמו לב לשיחות הללו, ומשמח אותם רק לראות את ילדם מבסוט וצופה בתוכנית מצוירת יפה, מבלי לדעת שהפקות אלו, בתחילה, החלו בשיחות מפרסומות שונות, ובהדרגה, עם נושאים מפרים נורמות, הכניסו דיאלוגים לא מקובלים וקללות בשפת הומור להפקות אלו.
מרצה האוניברסיטה ציינה: הסיפורים הללו, שבהם משחקים ירקות, פירות, כלי עבודה וכו', ככל שהם מתקדמים, כך הם דורסים יותר את הגבולות ההגיוניים והמוסריים, עד כדי כך שאם ילד ישאל את הוריו לגבי הדיאלוגים הללו, ייתכן שהם לא יוכלו לקבל תשובה נכונה והולמת לגילו ולמצבו.
חוסייני הודתה: הנקודה העיקרית אינה שהסרטונים הללו מכילים סיפורים מוזרים, הנקודה היא שהם "מנרמלים" פגיעות חברתיות ותרבותיות בשכבות הנסתרות של תודעתנו. כולנו יודעים שאלו סיפורים חסרי שורש ואנטי-תרבותיים, אך מדוע, למרות שאנו יודעים שתכנים אלו חסרי משמעות, אנו ממשיכים לצפות בהם עד הסוף?
תודעת ילדים תחת הפצצת תכנים מהמרחב הוירטואלי
היא הסבירה: הפקת תכנים מסוג זה אולי לא מוכרת כאמנות, אך היא פועלת במיומנות רבה בהשגת המטרה שעומדת מאחוריה, והיא – משיכת תשומת הלב; בדיוק מה שגורם לילדינו להישאר במרחב זה שעות רבות. באמצעות שילוב של אירועים בלתי צפויים והתנהגויות מוזרות, הם לוכדים את הצופה במצב שבין צחוק לבדיחה, כך שלא נותר מקום לעיניים לברוח.
פרשנית המדיה ציינה: היכולות הטבעיות של אמצעי התקשורת והמדיה ההמונית בעיצוב זרמים תרבותיים ופוליטיים, השפעתם על סגנונות התנהגות וטעמים ציבוריים, ומעמדם כמקור עיקרי ודומיננטי להצגת תמונות תודעתיות של מציאות, ערכים ונורמות חברתיות – כל אלו אינם ניתנים להכחשה. הם ממלאים את תפקידם כמתווכים ביחסים חברתיים.
חוסייני אמרה: התקשורת גם מסוגלת ליצור קשר עם אנשים ברמה רחבה יותר ובמשך זמן ארוך יותר, ולהשפיע על ההשפעה הראשונית של בית הספר, המשפחה, הדת וכדומה על הפרטים. המרחב הוירטואלי גם הוא סוג של תקשורת בימינו, שיכול להפעיל את כל חושי האדם. בנוסף לפונקציות התקשורתיות הכלליות שלו, כמו דיווח, בידור וחינוך של קהלו, למרחב זה יש גם פונקציות נוספות.
היא הוסיפה: כיום, ילדים וצעירים מבלים חלק ניכר מזמנם בצפייה בתוכניות מצוירות והפקות אנימציה במרחב הוירטואלי, ומרחב זה, בשל השימוש באטרקציות ויזואליות ושמיעתיות מגוונות, מסוגל ליצור מודלים ולהשפיע על ילדים וצעירים. לכן, עלינו להיזהר בתודעת הילדים ולהיות מודעים לאיזה "מזון" אנו מכניסים לתודעתם.
כאשר הומור מנרמל בגידה
מרצה האוניברסיטה קבעה: למרות שסרטונים אלו, המופצים במהירות במרחב הוירטואלי, עוסקים בנושאי חיי היומיום ונובעים מהחברה, הפגיעה של התמונות, המשפטים והמילים בהם מכוונת באופן מתוכנן וחכם נגד מבנה המשפחה. נראה כי יוצרי ומפיצי הסרטונים הללו שואפים למטרה שמעבר לבידור.
חוסייני הדגישה: הפקות אלו, במסגרת תוכניות מצוירות ואנימציות אטרקטיביות והומוריסטיות, באמצעות משפטים ומילים לא מקובלות ובלתי הולמות, מנרמלות את נושא הבגידה וחוסר האכפתיות מבסיס המוסר המכונן של המשפחה. אך מכיוון שהשיחות מובעות במסגרת הומור, הן עשויות להיראות אטרקטיביות במבט ראשון ולגרום לחיוך קצר על פני הצופים, אך בטווח הארוך הן מתקבעות בתת-המודע של הצופים, במיוחד של ילדים.
היא הודתה: בצפייה בתמונות אלו, ילדים לומדים שאם אחד מבני הזוג בוגד בשני, ניתן להשיב על כך בבגידה הדדית. הם לומדים שכניסה של אדם חדש לחיים או למקום העבודה מאפשרת להתעלם בקלות מבן הזוג ולהיכנס לקשר עם האדם החדש. בסיפורים הללו, התוצאה של קשר בין בצל לתפוז, גזר, כרוב וכו', היא באופן מעשי תינוק בצורת שבעה פירות.
מומחית המדיה ציינה: האם אנו, כהורים, חשבנו על משמעות הסיפור הזה ועל עומק הטרגדיה הזו? האם אנו מודעים ל"מזון" שנכנס לתודעת ילדנו בדרך זו? בצפייה בתמונות הללו, האם ילדנו ילמד יותר על מושג הנאמנות או על גיוון ועל בגידה? ללא ספק, התוצאה של התנהגות זו תיצור שרשרת של קשרים לא בריאים בחברה, שאין להם סוף.
נחזק את המסנן התודעתי של הילדים
חוסייני אמרה: כיום, אנו רואים בטלפונים הניידים שבידי ילדינו תמונות שבעבר ראינו בסדרות לוויין, אך מכיוון שחשבנו שהאנשים הם השחקנים בהן וילדינו אסור לראות תמונות מסוימות, מנענו מהם לצפות, מבלי לדעת שהיום, גרוע ומזעזע מכך נמצא ברשותם בטלפונים הניידים ובמרחב הוירטואלי, אך במסגרת תוכניות מצוירות הומוריסטיות.
היא שאלה: האם ניתן, על ידי עצום עיניים, למנוע כניסת רעלים לתודעת ילדינו? התשובה היא: בהחלט לא. הפתרון להתמודדות עם גל מפר נורמות זה אינו במלחמה עם בינה מלאכותית, אלא בשיקום הקשר שלנו עם כלי זה. עלינו להתרחק מאסטרטגיית ה"מניעה והאיסור" הישנה ולעבור לאסטרטגיה מתוחכמת יותר, שהיא "חינוך וביקורת מודעת".
מרצה האוניברסיטה ציינה: בינתיים, אנו זקוקים לשני דברים באופן דחוף; ראשית, למשפחות בעלות אוריינות מדיה, כלומר הורים שיודעים אילו מסרים מסוכנים מסתתרים מתחת לפני השטח של האנימציות הצבעוניות הללו; ושנית, ליוצרי תוכן שישתמשו בכוח הוויזואלי של בינה מלאכותית כדי ליצור סיפורים מוסריים ובעלי ערך, להכניסם לחיי הילדים ולהחליף בכך את התכנים הללו.
חוסייני אמרה: כאבות ואמהות, כמחנכים או מרצים, במקום רק לקחת את הטלפון מידי הילד, עלינו לחזק את "המסנן התודעתי" שלו, כדי שידע מה כדאי לצפות בו ומה כדאי לעבור הלאה. אסור לנו להפסיד במלחמה מול הטכנולוגיה, אלא עלינו לשלוט בה. הפתרון העיקרי הוא תנועה מתרבות המניעה והמחסור לעבר תרבות הביקורת והמודעות.
היא הדגישה: בסופו של דבר, יש להבין שהטכנולוגיה היא זרם בלתי נשלט, והפתרון להתמודדות עם פגיעות מתפתחות אלו אינו טמון במלחמה נגד הטכנולוגיה ובניסיון להסירה; המטרה אינה להפריד את הילד מהעולם הדיגיטלי, אלא ללמד אותו כיצד להבחין בין המציאות לבין הדמיות המורעלות, בתוך שפע של תמונות מטעות, וליצור גבול ביניהן.
