יפן בין לחץ מצפון ודרום; מה רוסיה וסין רוצות?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, מזרח אסיה נכנסת לתקופה חדשה של תחרות בין מעצמות, כאשר יפן, בשל בריתה האסטרטגית עם ארצות הברית ותפקידה הגובר במערך הביטחוני של וושינגטון, מוצאת עצמה תחת לחץ מוגבר מצד סין ורוסיה. מדיניות התוקפנות של ממשל טראמפ נגד יריבותיה של ארצות הברית, ואף לחץ על בעלות ברית שאינן תומכות בוושינגטון בכל התחומים, העלו את מחיר הברית עבור טוקיו. מצב זה מעיד כי יפן עשויה לשלם את המחיר על הפיכתה לאחד מעמודי התווך של האסטרטגיה האמריקאית במזרח אסיה.

יפן תחת לחץ בו-זמני מצפון ודרום

הלחץ על יפן התגבר לאחרונה משני חזיתות. ביקורו של ולדימיר פוטין באיטורופ, האי הגדול ביותר בקוריליה הדרומית, עורר מחאה חריפה מטוקיו ולאחר מכן זומן שגריר יפן למוסקבה. רוסיה, תוך הדגשת ריבונותה על קוריליה, ציינה את תמיכת יפן בסנקציות המערביות נגד מוסקבה ותמיכתה באוקראינה כגורמים להסלמת המתיחות.

עימות זה מתעצם בעת שסין מגבירה אף היא את הלחץ הפוליטי והביטחוני על טוקיו. בייג'ינג, תוך תמיכה בעמדות מוסקבה בנוגע ליפן, הזהירה מפני תהליך של "התחמשות מחדש" במדינה. כתוצאה מכך, טוקיו ניצבת כעת מול שני מוקדי מתיחות בצפון ובמזרח אסיה, המשפיעים בו-זמנית על חישוביה הביטחוניים והצבאיים.

לא ניתן להפריד מצב זה מתפקידה של ארצות הברית. הברית האסטרטגית בין וושינגטון לטוקיו, ותמיכתה של יפן במדיניות ארצות הברית נגד סין ורוסיה, הפכו את המדינה לאחת מחזיתות העימות של וושינגטון מול שתי המעצמות. הסנקציות על רוסיה והגברת שיתופי הפעולה הצבאיים עם ארצות הברית נתפסים מנקודת מבטם של מוסקבה ובייג'ינג כחלק מאותו סידור אזורי.

במקביל, הגישה של ממשל טראמפ מראה כי קרבה לוושינגטון אינה בהכרח משמעותה חסינות מפני לחץ אמריקאי. טראמפ מצפה מבעלות בריתו לשתף פעולה עם מדיניותו, ואף מגביר את הלחץ על יפן במקרים בהם טוקיו אינה משתפת פעולה עם פעולות אמריקאיות, למשל בנוגע לעמדתה כלפי התקפותיהם של ארצות הברית וישראל נגד איראן. כתוצאה מכך, יפן צריכה לשלם בו-זמנית את מחיר ההתקרבות לאסטרטגיה האמריקאית מול רוסיה וסין, ולהתמודד עם דרישותיה הגוברות של וושינגטון.

סך כל ההתפתחויות הללו מעיד כי הלחץ על יפן אינו רק חזרה של מחלוקות היסטוריות עם רוסיה או הסלמה בתחרות עם סין, אלא תוצאה של מיקומה של טוקיו בלב התחרות בין המעצמות; תחרות שמדיניות התוקפנות של וושינגטון הרחיבה את היקפה במזרח אסיה.

הדהוד מוסקבה-בייג'ינג נגד טוקיו

מה שהופך את הלחץ על יפן למשמעותי יותר אינו רק פעולותיהן הנפרדות של סין ורוסיה, אלא התזמון הגובר של עמדותיהן הפוליטיות לגבי עתידה של יפן. מוסקבה האשימה לאחרונה את טוקיו בניסיון לשנות את הסדר המשפטי שלאחר המלחמה ולהתעלם ממגבלות צבאיות, ובייג'ינג תומכת באופן ברור בעמדה זו.

דובר משרד החוץ הסיני, ב-19 באוגוסט, אישר את ביקורתו של סרגיי לברוב והזהיר כי הקהילה הבינלאומית צריכה להתנגד לתהליך ההתחמשות מחדש של יפן. בייג'ינג אף ציטטה את הצהרות קהיר ופוטסדאם ואת מסמכי הכניעה של יפן, וראתה במאמצי טוקיו להתעלם מהמגבלות הצבאיות שלאחר המלחמה אתגר לסדר הבינלאומי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה.

עמדות אלו מקבלות חשיבות רבה יותר כאשר יפן מגבירה את יכולותיה הצבאיות ומרחיבה את היקף פעילות כוחותיה המזוינים. מנקודת מבטם של סין ורוסיה, העניין אינו רק הגדלת תקציב הביטחון או רכישת ציוד, אלא שינוי הדרגתי של מעמדה של יפן מכוח מוגבל לאחר המלחמה לשחקנית פעילה יותר בחישובים הביטחוניים האזוריים; שינוי שאף ארצות הברית תומכת בו.

בנקודה זו, מדיניות וושינגטון הופכת לאחד הגורמים הקושרים את הלחצים ממוסקבה ובייג'ינג. ארצות הברית, בשנים האחרונות, הגבירה את הלחץ נגד סין, הטילה סנקציות על רוסיה וחיזקה את נוכחותה הצבאית במזרח אסיה, תוך שילוב יפן במבנה הביטחוני שלה יותר מתמיד. כתוצאה מכך, ככל שתפקידה של טוקיו במערך זה גדל, כך גוברת הרגישות של בייג'ינג ומוסקבה כלפי ההתפתחויות הצבאיות והביטחוניות של יפן.

מבחינה זו, אין לראות את הדהוד העמדות בין סין לרוסיה בהכרח כהקמת ברית רשמית נגד יפן, אלא כשילוב אינטרסים המתנגד להתחמשותה של טוקיו, אשר יוצר לחץ פוליטי משותף שיפן אינה יכולה להתעלם ממנו.

לפי צופים, אם מגמה זו תימשך במקביל להעמקת שיתוף הפעולה הצבאי בין יפן לארצות הברית, הסיכוי שמזרח אסיה תהפוך לסביבה עם קווי עימות ברורים יותר בין שלוש קטבי הכוח – ארצות הברית, סין ורוסיה – יגבר.

המחיר הגבוה של ברית עם וושינגטון

יפן הפכה בשנים האחרונות מבעלת ברית חשובה של ארצות הברית לאחד מעמודי התווך המרכזיים לנוכחות הצבאית של וושינגטון במזרח אסיה. הגברת שיתופי הפעולה הביטחוניים, פריסת מערכות טילים ותרגילים משותפים, העצימו את מעמדה של טוקיו באסטרטגיית בלימת סין והפעלת לחץ על רוסיה, ובתמורה, הגבירו את המחירים הביטחוניים של קרבה זו עבור יפן.

מגמה זו אף התעצמה תחת ממשל טראמפ. וושינגטון מצפה מטוקיו להגביר את יכולתה הביטחונית ואת תפקידה הצבאי, כך שאם יתרחש משבר סביב טייוואן או עימות אפשרי עם סין, יפן תוכל לשאת חלק גדול יותר מנטל הביטחון האמריקאי. באופן זה, מדיניותה של ארצות הברית העבירה למעשה את יפן מבעלת ברית מאחורי הקווים לאחת החזיתות של העימות במזרח אסיה.

היחסים בין וושינגטון לטוקיו אינם חד-צדדיים לחלוטין, והתנהלותו של טראמפ הבהירה את הסתירה הזו. נשיא ארצות הברית מצפה מבעלות בריתו לציית למדיניות וושינגטון, אך גם מפעיל עליהן לחץ במקרה של אי-ציות. במהלך התקפותיהם של ארצות הברית וישראל נגד איראן, יפן, על אף קשריה ההדוקים עם וושינגטון, נמנעה מהצטרפות ישירה לפעולות צבאיות, ועמדה זו זכתה לאי-שביעות רצון ולחץ מצד ממשל טראמפ.

כתוצאה מכך, יפן ניצבת בפני משוואה קשה; מצד אחד, קרבה אסטרטגית לארצות הברית הופכת אותה למטרה חשובה יותר מול סין ורוסיה, ומצד שני, וושינגטון מצפה מטוקיו לשלם יותר כדי לשמר את המערך הביטחוני הזה. גם אם יפן לא תשתף פעולה במקרים מסוימים עם המדיניות האמריקאית, הימצאותה ברשת הביטחון של וושינגטון עדיין תכפי עליה השלכות.

מצב זה מציב שאלה אסטרטגית בפני טוקיו: האם הגברת התלות הביטחונית בארצות הברית מגבירה את ביטחונה של יפן, או שהיא הופכת אותה לחזית תחרות בין מעצמות העומדות ישירות מול וושינגטון?

לכן, הגברת הלחץ הבו-זמני מרוסיה וסין מעידה כי בחירתה של יפן לעמוד לצד ארצות הברית אינה עוד החלטה לגבי יחסים דו-צדדיים בלבד, אלא יכולה לקבוע את מעמדה ומחיריה בזירת הכוח החדשה במזרח אסיה.