ההתנגדות האיראנית חשפה את חולשת ארה'ב; מלחמה בין אנקרה לתל אביב אינה סבירה

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, התקיפה של ישראל נגד בסיס האוויר 'אבו אל-זIOR' באדלב, שוב הציתה את אש המתיחות בין אנקרה לתל אביב. בעוד שישראל הצדיקה את הפעולה בטענה של 'איום נוכחות צבאית טורקית בסוריה על ביטחונה', אנקרה דחתה בתוקף טענה זו והגיבה בחריפות לתקיפה.

אף שקיים דיווחים וטענות על קיומם של ערוצי תקשורת נסתרים בין אנקרה לתל אביב, סביר להניח שתקיפת אבו אל-זIOR לא תהווה נקודת סיום לסכסוכים בין שני הצדדים בגיאוגרפיה הסורית; במיוחד כאשר תל אביב לאחרונה מציגה את טורקיה באופן גובר כאיום ביטחוני עליה.

כעת עולה השאלה המרכזית: לאן תוביל התבלטות תפקידה של טורקיה כ'איום' באסטרטגיה של תל אביב? האם בתקופה הקרובה נראה הסלמה במתיחויות ופעולות גומלין בשטח בסוריה, או שהצדדים יפעלו, בתיווך אמריקאי, ליצירת מנגנון להפחתת מתיחות ואי-עימות?

בהקשר זה, כתב 'מהר' ערך ראיון מפורט עם פרופסור ד"ר ג'לאל א-דין יבוז, קפטן (בדימוס) של מטה הצי הטורקי, שעיקריו מובאים להלן:

לאחר המלחמה נגד איראן, אנו עדים כעת לאיומים מצד פקידים ישראלים נגד טורקיה; עד כדי כך שתקשורת הישראלית מנסה גם היא להציג את טורקיה כ'איום קיומי'. לדעתך, האם גישה זו מעידה על הכנה לעימות עם טורקיה?

ראשית, יש לומר כי כיום אנו רואים בבירור כי ישראל הפכה למשטר המערער את יציבות האזור, יוצר את הסכנות החמורות ביותר, פוגע לא רק בחיים הפוליטיים אלא גם בכלכלה האזורית, ובקנה מידה עולמי אינה מכירה בגבולות או כללים.

אין צורך בהסבר ארוך; העימות של ישראל עם חמאס, ואז הכניסה ללבנון, ההתקדמות בסוריה, ההתקפה הבאה על איראן, וההצטרפות של אמריקה למתקפות אלו, כל אלו מהווים התפתחויות חשובות מאוד באזור.

לעומת זאת, לאחרונה ראינו כי ארצות הברית של אמריקה אינה עוד מסוגלת לארגן את האזור, והתרחקה ממעמדה של מדינה שבעבר ויסדה ואף עיצבה את היציבות הפוליטית. עובדה זו בולטת הן במימד הצבאי והן בזירה הפוליטית. כמובן, בהתגלות חולשה אמריקאית זו, הברית, הסולידריות והעמידות ההגנתית של איראן היו גורמים מרכזיים ובולטים.

כעת, בתשובה לשאלתך; לדעתי, אם ישראל מכנה את טורקיה איום קיומי, טורקיה לא הייתה האיום הקיומי הראשון שלה. כפי שאמרתי זה מכבר, איראן הייתה האיום הקיומי הראשון; במיוחד מאז שהנשיא האיראני דאז, אחמדינז'אד, אמר 'ישראל צריכה להימחק מעל פני האדמה', ישראל ראתה באיראן איום קיומי.

לגבי טורקיה, אתה יודע שהממשלה הנוכחית של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) בראשית דרכה נקטה בגישה חיובית מאוד כלפי ישראל; אף דובר על הקמת אזור תעשייה בעזה על ידי איגוד הלשכות והבורסות של טורקיה (TOBB), והיה הסכם עם ישראל בנושא.

אולם, בסוף 2008, התקיפה הכבדה והלא-פרופורציונלית של 22 יום של ישראל על רצועת עזה מהיבשה, מהאוויר ומהים, עוררה זעם עז של טורקיה; זאת, למרות שעות ספורות בלבד לפני תחילת ההתקפה, ראש ממשלת ישראל דאז נפגש באנקרה עם רג'פ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה דאז.

לאחר מכן, התקרית המפורסמת 'דקה אחת' (One Minute) בתחילת 2009 בדאבוס בין ארדואן לשמעון פרס, וב-31 במאי 2010 התרחש אירוע הספינה 'מאווי מרמרה'; שיירה אזרחית לחלוטין, שנשאה סיוע הומניטרי לעזה ובה פעילים מטורקיה וממדינות שונות, הותקפה על ידי קומנדו ישראלי במרחק 270 ק"מ מימי עזה, ו-9 אנשים נהרגו.

מאז, אף על פי שיחסיה של טורקיה וישראל השתפרו מדי פעם, בפועל הם הגיעו לנקודת שבר, ולפחות היחסים הפוליטיים נותרו מתוחים וקריטיים.

לאחרונה, טורקיה הגיבה בחריפות רבה לאירועים בעזה, לתקיפות בלבנון, לפעולות של ישראל בסוריה, וכן למתקפות הטילים והאוויר המשותפות שלה עם ארה"ב נגד איראן, שהיו בניגוד מוחלט למשפט הבינלאומי. טורקיה החלה בקמפיין להצגת ישראל כ'פצע מוגלתי ומערער יציבות מרכזי באזור' ברמה העולמית, ועד כה היא הצליחה במידה רבה; כך שבזירה הפרסומית והתחקיר, טורקיה נמצאת בחזית.

בשל כך, התקשורת הישראלית מציגה את טורקיה כאיום קיומי. אך האם זה אומר התכוננות לעימות צבאי?

אני חייב לומר שהתנהלותה של ישראל בדרך כלל בלתי צפויה. תקיפה על איראן בליווי ארה"ב הייתה אפשרית, אך בהתחשב בעימות המקביל בעזה ואז בלבנון, האמינו שלא תנקוט בפעולה כזו, וכנראה גם באיראן לא הייתה הערכה כזו, אך ראינו כי היא אכן תקיפה.

עם זאת, המצב של טורקיה שונה:

ראשית, לטורקיה, בשל קרבתה הגיאוגרפית והגבולות הימיים הקרובים, יש יכולת תגובה הדדית אווירית וימית עוצמתית נגד ישראל.

שנית, טורקיה חברה בנאט"ו. ארה"ב לעולם לא תרצה שיתרחש עימות בין בעלת בריתה הקרובה ביותר (ישראל) לבין בעלת ברית מפתח בנאט"ו (טורקיה); שכן תרחיש כזה יהווה הישג גדול למתחרותיה של וושינגטון, במיוחד רוסיה וסין.

במיוחד לאור הגישות החד-צדדיות בשנים האחרונות של אירופה בתמיכה בזוג יוון-קפריסין הדרומית והסנקציות שהוטלו על אנקרה בתקופות ביידן וטראמפ, ובכלי התקשורת המערביים דיברו על ריחוקה של טורקיה, הסטתה של טורקיה בעלת צבא חזק, כלכלה דינמית ותעשיות ביטחוניות מתקדמות לכיוון הגוש המזרחי, אינה רצויה כלל לארה"ב ולאירופה.

לכן, פעולה צבאית ישירה של ישראל נגד טורקיה אינה אפשרית. אם היא תנקוט בחומרה כזו, הנזק שתספוג מטורקיה יהיה כבד הרבה יותר מהסטירה שתקבל מאיראן.

בנוסף, לאחרונה נחתם 'ברית הגנה משותפת' בין טורקיה, פקיסטן וערב הסעודית במכה. לפיכך, אם ישראל תשתמש באיום גרעיני, מטריית ההרתעה הגרעינית של פקיסטן תוכל לשמש כגיבוי לטורקיה.

כיצד אתה מעריך את תקיפתה האחרונה של ישראל בנקודה סמוכה לגבולות טורקיה בשטח סוריה? מה המסר של תקיפה זו, והאם צפויה תגובה צבאית או דיפלומטית מצד טורקיה?

תקיפה זו אינה מקובלת בשום פנים ואופן. כעת יש ממשלה בשלטון בסוריה. ישראל, בנוסף לכיבוש רמת הגולן ב-1967 ולפעולות לאחר עזה, התקדמה מעבר לגולן תוך ניצול המצב לאחר נפילת משטר אסד, והרחיבה שטח כבוש חדש עד למרחק 20-25 ק"מ מדמשק.

טורקיה, בדומה למדינות רבות, גינתה בחריפות כיבוש זה, דרשה נסיגה מיידית של ישראל, וניסתה לנקוט עמדות אפקטיביות בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי ובאו"ם.

התקיפה האחרונה על בסיס אווירי במרחק 60 ק"מ מגבול טורקיה היא גם הפרה ברורה של החוק הבינלאומי. אם בסיס זה היה סמוך לגבולות ישראל, ניתן היה להצדיק אותו כננקט למניעת איום, אך בסיס זה נמצא בצפון סוריה וצמוד לגבולות טורקיה. בשל כך, פעולה זו גונתה בחריפות על ידי האו"ם, ארגון שיתוף הפעולה האיסלאמי, ערב הסעודית, מצרים ומדינות רבות.

עם זאת, תגובתה של טורקיה תישאר כעת ברמה הדיפלומטית והפוליטית; שכן לא בוצעה תקיפה ישירה על שטח טורקיה או על בסיסיה וכוחותיה בסוריה, והתנאים לפעולה צבאית הדדית מצד אנקרה אינם בשלים.

ברור שישראל, ובמיוחד בנימין נתניהו, שואפים לשלוח מסר לטורקיה באמצעות תקיפה זו. אך תגובתה של טורקיה בהחלט לא תהיה פגיעה בבסיס סמוך לישראל בשטח סוריה; מכיוון שממשלת סוריה היא בת ברית של אנקרה, וטורקיה היא בין התומכים העיקריים ביציבות ממשלת אחמד אל-שרע.

לכן, טורקיה תפעל באמצעות מסדרונות דיפלומטיים ודרך האו"ם, הליגה הערבית, ארגון שיתוף הפעולה האיסלאמי והאיחוד האירופי כדי להציג פעולות אלו כבלתי לגיטימיות ולא חוקיות.

כמובן, למרות החברות בנאט"ו ובמנגנון סעיף 5 שלה, טורקיה מודעת היטב לגידול האיומים מישראל. האמת היא שנאט"ו איבדה את יעילותה והשפעתה הקודמת, ולא ניתן להסתמך עליה. אפילו הרעיון של ברית הגנה משותפת במכה נוצר במסגרת זו.

בתנאים שבהם ישנם נשיאים כמו טראמפ בארה"ב, המתנגדים לאירופה, דורשים את גרינלנד מדנמרק או מדברים על סיפוח קנדה, הסתמכות על סעיף 5 של נאט"ו אינה מציאותית במיוחד. מצד שני, לאחר עשרות שנים של המתנה מאחורי דלתות האיחוד האירופי, טורקיה חיפשה אפשרויות ביטחוניות חדשות, ובמקביל לפקיסטן המצוידת בנשק גרעיני ולערב הסעודית העשירה ובעלת ההשפעה בעולם הערבי, חתמה על ברית מכה; ברית שהוכרז כי דלתותיה פתוחות גם למדינות מוסלמיות אחרות.

לכן, אף שאין כעת צורך בפעולה צבאית נגד ישראל, טורקיה, מתוך הבנת האיומים האפשריים, שמה בראש סדר העדיפויות חיזוק הביטחון, במיוחד הגנה אווירית רב-שכבתית המכונה 'כיפת הפלדה' (Çelik Kubbe). בהקשר זה, לאחרונה הוזמן דגם טילים חדש בשווי של כ-800 מיליון דולר מחברת אסלסאן, ותעשיות בניית הספינות הצבאיות של המדינה מסוגלות בו-זמנית לבנות 7-8 ספינות מלחמה מתקדמות.

העיתון 'הורייט' טען בניתוח כי ישראל מנסה לגרום לטורקיה להיכנס לעימות מוגבל, כדי למנוע את מסירת מטוסי ה-F-35 בקונגרס האמריקאי. האם ניתוח זה אופטימי מדי או תמים מדי?

עדיין לא קיבל הקונגרס האמריקאי את הסכמתו הרשמית למסירת מטוסי F-35 לטורקיה. לוביסטים ישראלים, יהודים ויוונים מתנגדים לכך בחריפות, וספק אם ממשלת ארה"ב תנקוט בצעד יעיל בכיוון זה במצב הנוכחי.

אף שטראמפ הביע דברים בנושא זה, עמדותיו משתנות ואינן יציבות; למשל, מנועים וציוד הדרושים למודרניזציה של צי מטוסי ה-F-16 של טורקיה, שהוזמנו מאז תקופת ביידן (סביב 2022), עדיין לא סופקו.

עם זאת, הניתוח שהוצג אינו מוטעה; אם יופיעו סימנים לרצון של וושינגטון למכור מטוסי F-35, טורקיה לא תיכנס למשחק של עימות. אך אם הלוביסטים בקונגרס יבססו את הנרטיב לפיו אנקרה מהווה איום גובר על ישראל, הם ללא ספק יוכלו למנוע את סגירת תיק ה-F-35.

טורקיה, מצד אחד, נוקטת בצעדים חשובים במזרח הים התיכון (כולל נורמליזציה של יחסים ושיחות עם דמויות כמו ח'ליפה חפתר בלוב), ומצד שני, לישראל, בסיוע יוון וקפריסין הדרומית, יש השפעה בתחום זה. האם מזרח הים התיכון הפך לשדה תחרות עזה?

מזרח הים התיכון אינו הופך לשדה תחרות, אלא לפחות מאז 2007, כלומר במשך 19 שנה, הוא הפך לשדה תחרות אינטנסיבית ועזה מאוד. תהליך זה החל כאשר החלק היווני של קפריסין, ללא התחשבות בזכויות הטורקים של צפון קפריסין, נתן רישיונות לחקר נפט וגז.

טורקיה מעולם לא קיבלה פעולות אלו, שרטטה את תחום המדף היבשתי שלה ואת גבולותיה הימיים, ונקטה בפעולות נדרשות על ידי שליחת כוח ימי.

באותן שנים, במיוחד בתקופת הדרדור ביחסיה של טורקיה עם מצרים ומדינות ערב, נוצר גוש המורכב מישראל, יוון וקפריסין הדרומית, עם ליווי אפיזודי של מצרים, ואיחוד האמירויות גם נכנס למשוואות אלו על ידי תמיכה בכוחות חפתר בלוב.

יוון וקפריסין הדרומית ניסו לכפות מפה לא רשמית המכונה 'מפת סביליה' כגבולות ימיים דרך האיחוד האירופי, אך טורקיה, על ידי חתימת הסכם שרטוט גבולות ימיים עם לוב ב-2019, ביטלה תוכניות אלו; אף שגם יוון חתמה לאחר מכן על הסכם נפרד עם מצרים.

כיום, בנוסף לישראל, חברות נפט גדולות אמריקאיות, צרפתיות ואיטלקיות גם מעורבות בפרויקטים של העברת גז וקווי חשמל במזרח הים התיכון. בינתיים, טורקיה ויסתה את יחסיה עם שני מבני הכוח בלוב (הממשלה המאושרת על ידי האו"ם ואגף חפתר), וחברות ורחפנים סיור ותקיפה טורקיים נוכחים באופן פעיל בלוב.

האסטרטגיה החיונית של טורקיה בתחום זה היא לצרף באופן מלא את מצרים אליה במזרח הים התיכון. האירופאים, אף שהם תומכים בעמדת אתונה וניקוסיה בהצהרות, יודעים שאינם יכולים להתעלם מכוחה הימי והפוליטי של טורקיה; עניין שאנקרה הוכיחה שוב ושוב בשטח.

במסגרת זו, הנשיא ארדואן קרא בארבע ישיבות אחרונות של העצרת הכללית של האו"ם להכרה רשמית ב'רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין', ואני חושב שבפגישת ספטמבר הקרוב הוא יחזור על בקשה זו בפעם החמישית.

כאן אני רוצה לשלוח מסר ישיר לאחים ולממשלת איראן המכובדת: ראוי שאיראן האיסלאמית גם היא תכיר בעצמאותה של צפון קפריסין. טורקיה תמיד תמכה באיראן בנושאים צודקים. בקפריסין, מאז מבצע השלום של 1974 (כלומר, במהלך 52 השנים האחרונות), לא התרחש עימות צבאי בין שני הקהילות, בעוד שלפני כן התרחשו התקפות וניסיונות לרצח עם ואסימילציה של טורקים. חלוקת הגבול שיצרה שלום, והסיבות להכרה בצפון קפריסין חזקות בהרבה מהמקרים כמו קוסובו ב-2008.

האם המניע העיקרי של טורקיה בחתימה על ברית מכה היה נטרול האיומים מישראל באזור?

כן, חלק משמעותי מהמניע הוא זה; אך זו אינה הסיבה הבלעדית.

כפי שציינתי, דעיכת יעילות נאט"ו, אובדן האמון של אנקרה באיחוד האירופי ובארה"ב, והעמקת משבר חוסר האמון בין הצדדים, הם גם מניעים מרכזיים של טורקיה לנוע לעבר התכנסויות הגנה חדשות אלו.