האם הסכם מכה מסמן את תחילתה של ארכיטקטורת ביטחון חדשה?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, חתימת "הסכם מכה להגנה משותפת" בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן יש לראות כאחת ההתפתחויות הביטחוניות המשמעותיות ביותר בעולם האסלאם לאחרונה. הסכם זה נוצר על רקע הסלמה חסרת תקדים במתחים אזוריים וחששות גוברים לגבי מהימנותה של הרשת הביטחונית האמריקאית. חשיבות ההסכם אינה מסתכמת רק בשיתוף הפעולה הצבאי בין שלוש המדינות, אלא עשויה להעיד על מאמצים של מעצמות אזוריות לצמצם את התלות במנגנונים ביטחוניים חיצוניים וליצור מנגנונים חדשים להרתעה.

הסכם במצב של משבר ביטחוני

ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן חתמו ב-7 באוגוסט 2026 על הסכם הקובע כי התקפה מזוינת על אחת משלוש המדינות תיחשב להתקפה על כולן. הצדדים התחייבו לחזק את ההרתעה המשותפת ולפתח שיתוף פעולה הגנתי. ההסכם נחתם בתקופה שבה המלחמה של ארצות הברית וישראל נגד איראן הציבה את ביטחונן של מדינות האזור בפני לחצים חדשים, ובמקביל גברו המתחים סביב נתיבי אנרגיה ושייט חיוניים באזור. מהבחינה הזו, תזמון החתימה על ההסכם חשוב לא פחות מתוכנו, ומעיד על כך שמנגנוני הביטחון האזוריים נכנסים לשלב חדש.

בסביבה כזו, סוגיית הביטחון למדינות האזור אינה תלויה עוד רק ביכולת ההגנה הלאומית. התקפות טילים וכטב"מים, איומים של קבוצות חמושות, חוסר ביטחון בקווי הולכת אנרגיה ושיבושים פוטנציאליים בנתיבי השייט, כולם הוכיחו כי גבולות הביטחון הלאומי המסורתיים נפרצו במידה רבה. מדינה עשויה להיות חזקה מבחינה צבאית, אך אם האיומים מגיעים מכמה חזיתות וממגוון שחקנים, מדינתיים ולא-מדינתיים, ההסתמכות על היכולת הפנימית לבדה לא תענה על כל צרכי הביטחון. יש להעריך את הסכם מכה בהקשר זה.

מדוע ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן?

הרכב שלוש המדינות החותמות נושא מסר אסטרטגי. לערב הסעודית יש מעמד מיוחד מבחינה דתית וכלכלית, ובהתחשב בתפקידה בשוק האנרגיה העולמי, התפתחויות ביטחוניות סביבה משפיעות מעבר לגבולותיה. טורקיה מחזיקה ביכולות צבאיות ותעשייתיות משמעותיות, ניסיון מבצעי ונוכחות פעילה במספר זירות ביטחוניות, ובמקביל היא חברה בנאט"ו. פקיסטן היא המעצמה הגרעינית היחידה בעולם האסלאם, תכונה זו מעניקה לה משקל אסטרטגי בכל הסדר הגנתי אזורי.

מבחינה גאופוליטית, שלוש המדינות ממוקמות גם בשלוש זירות שונות של המרחב הביטחוני של העולם האסלאמי: ערב הסעודית בליבת המפרץ הפרסי וחצי האי ערב, טורקיה בצומת שבין המזרח התיכון, הקווקז והים השחור, ופקיסטן בדרום אסיה. לפיכך, חתימתן עשויה ליצור פוטנציאלית רשת קשרים רחבה שתהפוך את הביטחון מעניין אזורי בלבד לעניין בעל ממדים על-אזוריים. תכונה זו היא שגורמת לחלק מהפרשנים להעריך את הסכם מכה לא כפעולה נקודתית, אלא כצעד ראשון לקראת הקמת רשת רחבה יותר של שיתוף פעולה ביטחוני בעולם האסלאם.

התכונה החשובה ביותר: הרתעה קולקטיבית

הציר המרכזי של ההסכם הוא האמירה כי התקפה על מדינה אחת תיחשב להתקפה על שלוש המדינות. הערך האסטרטגי של עיקרון זה אינו ראשית כל בשימוש בו בעת מלחמה, אלא בהשפעה שיש לו על חישובי הצד השני לפני מלחמה. כאשר מדינה תדע שהתקפה על צד אחד עלולה לגרור את שתי המעצמות האחרות לסכסוך, העלות הפוטנציאלית של פעולה צבאית עבורה תגדל, וכתוצאה מכך היא עשויה להימנע מהחלטה לתקוף. במילים אחרות, הרתעה מוצלחת היא הרתעה שעוצרת מלחמה לפני שהיא פורצת.

כמובן, קיים פער בין הכרזה על התחייבות ביטחונית לבין יכולת היישום האמיתית שלה. הרתעה תקפה כאשר הצד השני לא רק מודע לקיומו של ההסכם, אלא גם מאמין שהחברות בו אכן ישלמו מחיר לקיים את התחייבויותיהן בעת הצורך. במקרה של ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן, קיומן של יכולות צבאיות, כלכליות ופוליטיות משמעותיות עשוי לחזק מסר זה, אך רמת האמינות הסופית של ההסכם בפועל תלויה באופן יצירתם של מנגנוני תיאום, פיקוד, חילופי מידע וקבלת החלטות משותפת.

ארצות הברית וספקות לגבי המטריה הביטחונית האזורית

אחד התנאים החשובים ביותר להיווצרות הסכם זה הוא גוברת אי-הוודאות לגבי תפקידה המסורתי של ארצות הברית בביטחון האזור. בעשורים האחרונים, חלק ניכר ממדינות ערב במפרץ הפרסי קישרו את ביטחונן לנוכחות צבאית אמריקאית, בסיסים אמריקאיים והסכמים הגנתיים עם וושינגטון. אולם, התפתחויות אחרונות העלו שוב את השאלה האם ארצות הברית, במצב של משבר גדול, תהיה מסוגלת או מוכנה להבטיח באופן מלא את ביטחון שותפותיה האזוריות. ספק זה יכול לדחוף את מדינות האזור לגוון את שותפותיהן הביטחוניות וליצור אופציות עצמאיות יותר.

מהבחינה הזו, ניתן לראות את הסכם מכה כחלק מתהליך שבו מדינות האזור מנסות להפוך את "הביטחון" מ"מוצר מיובא" לאחריות אזורית. אין זה אומר הדחת ארצות הברית מחישובי הביטחון, אלא הגדלת האופציות הקיימות למדינות האזור, כך שאם וושינגטון תשנה את גישתה, הן לא יראו את כל יכולת ההגנה שלהן תלויה בשותף זר.

אתגר הגדרת גבולות ההגנה המשותפת

אחד הנושאים החשובים שעשויים להשפיע על עתיד ההסכם הוא הגדרה מדויקת של המושג "התקפה מזוינת". איומי הביטחון כיום אינם נובעים רק מצבאות רשמיים של מדינות, אלא גם קבוצות חמושות ושחקנים לא-מדינתיים יכולים לבצע התקפות רחבות היקף ומאורגנות. לפיכך, אם מנגנון ההסכם יכלול רק התקפה ישירה של מדינה אחת על אחרת, ייתכן שחלק מהאיומים האמיתיים באזור יישארו מחוץ למסגרתו.

לכן, הבהרת היקף ההתחייבויות, הגדרת תנאי הפעלת ההגנה המשותפת ואופן קבלת ההחלטות לגבי כל משבר, יהיו חיוניים לאמינות ההסכם. ככל שהכללים הללו יהיו ברורים יותר, כך גם הצדדים השלישיים יוכלו לחשב טוב יותר את תגובתן האפשרית של שלוש המדינות, וכתוצאה מכך אפקט ההרתעה של ההסכם יגדל.

האם זוהי תחילתה של סדר ביטחוני חדש?

עדיין מוקדם לתת תשובה נחרצת לשאלה זו, אך הסימנים מעידים על כך שהאזור חווה סוג של גיוון ביטחוני. לפי דיווח אל-ג'זירה, הדיונים לגבי ההסכם החלו הרבה לפני המצב הנוכחי, וההתייעצויות ליצירת שיתוף פעולה ביטחוני בין שלוש המדינות היו מעבר לתגובה נקודתית למשברים האחרונים. כמו כן, הדיון על הרחבת מסגרת זו למדינות נוספות באזור, עשוי להעלות את האפשרות שהסכם מכה יהפוך בעתיד לגרעין של מבנה ביטחוני רחב יותר.

בינתיים, אי-השתתפותה של מצרים ראויה לציון, אך אין לראות זאת בהכרח כהתנגדות של קהיר למגמה זו. למצרים תמיד היו שיקולים משלה לגבי הסדרים ביטחוניים אזוריים, והיא רואה במיוחד את מושג הביטחון הלאומי הערבי. לפיכך, החלטת מצרים עשויה לנבוע מחישובים עצמאיים לגבי מעמדה בארכיטקטורת הביטחון האזורית, ולא בהכרח כסימן לדחיית עקרון שיתוף הפעולה הביטחוני בין מדינות האזור.

בסך הכל, יש להעריך את הסכם מכה יותר כסימן לשינוי הדרגתי בתפיסתן של מדינות האזור לגבי מושג הביטחון, מאשר כברית הגנה פשוטה בין שלוש מדינות. גידול באיומים, ירידה באמון בהבטחות חיצוניות והצורך ליצור הרתעה רב-שכבתית, דוחפים מדינות לכיוון של צורות חדשות של שיתוף פעולה. הערך הסופי של הסכם זה ייקבע לא בטקס החתימה, אלא ביכולתם של החברות להפוך התחייבויות פוליטיות למנגנוני שיתוף פעולה הגנתי והרתעה ממשיים.

אם מגמה זו תימשך, הסכם מכה יכול להיות אחד הסימנים הראשונים להיווצרותה של ארכיטקטורת ביטחון חדשה, שבה מדינות האזור ממלאות תפקיד גדול יותר בהבטחת ביטחונן. ארכיטקטורה שבה ההסתמכות על מעצמות חיצוניות פוחתת, ובריתות אזוריות יתפסו בהדרגה מקום גדול יותר בחישובי הביטחון של המזרח התיכון.