«توافق مکه» به ضرر ایران نیست، اما پیوستن تهران به آن در کوتاهمدت دشوار است
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, טורקיה, ערב הסעודית ופקיסטן חתמו על "הסכם ההגנה המשותף של מכה", וכך נכנסו לשלב חדש של שיתוף פעולה ביטחוני והגנתי. לפי ההסכם, תקיפה מזוינת נגד אחת משלוש המדינות תיחשב לתקיפה נגד כלל החברות.
ההסכם נחתם בתקופה של משברים ביטחוניים אזוריים, מתיחות בין איראן לארצות הברית, הגברת פעילות צבאית ישראלית ונוכחות אמריקאית נרחבת. לכן, "הסכם מכה" אינו רק שיתוף פעולה צבאי בין שלוש מדינות, אלא עשוי להשפיע על סדר הכוחות החדש ועל משוואות הביטחון במזרח התיכון.
שר החוץ הטורקי, האקאן פידאן, הצהיר בבירור כי אמנה זו אינה מהווה איום על ביטחון איראן, וכי כל מדינות האזור יכולות להצטרף אליה. מנגד, הצהרות דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאי, לגבי ההסכם, והדגש שלו על כך שטהרן אינה חוששת מהאמנה בשל יחסיה הטובים של איראן עם כל שלוש המדינות, מצביעות על כך שהרפובליקה האסלאמית אינה רואה את המנגנון הזה באור שלילי.
עם זאת, לאור ההתפתחויות האחרונות באזור, עולה השאלה האם קיימת אפשרות שאיראן תצטרף להסכם כזה בעתיד?
כתב האתר בראיון עם ד"ר "ישימ דמיר קארנאס", מומחה ליחסים בינלאומיים, שאל:
מדוע טורקיה, פקיסטן וערב הסעודית חתמו על ההסכם לאור המצב הנוכחי באזור?
אמנם הסיבות לחתימה על "הסכם ההגנה המשותף של מכה" הן משותפות בחלקן, אך סדרי העדיפויות של כל אחת מהמדינות שונים. לכן, הסכם זה אינו מהווה איום נגד איראן. כל שלוש המדינות מנסות לשמור על ביטחונן ועל האינטרסים הכלכליים שלהן בתנאים משתנים באזור.
מנקודת מבטה של טורקיה, אחד הנושאים החשובים ביותר הוא שמירה על אינטרסים כלכליים וביטחוניים. לטורקיה יש יחסים כלכליים, מסחריים ואנרגטיים חשובים עם איראן. כמו כן, אנקרה ניסתה למלא תפקיד של מתווך באמצעות צעדים דיפלומטיים במהלך מלחמת ארצות הברית ואיראן, וביקרה את ההתקפות נגד איראן. לכן, לא ניתן לראות את הצטרפותה של טורקיה להסכם זה כפעולה ישירה נגד איראן.
במקביל, פיתוח היחסים הכלכליים והביטחוניים של טורקיה עם מדינות המפרץ הפרסי חשוב מאוד. בפרט, ניצול הקיבולות שטורקיה השיגה בתעשיות הביטחוניות כדי להיכנס לשווקים חדשים במדינות המפרץ, וניצול כלכלי של תהליכי הבנייה מחדש והארגון מחדש של האזור, מהווים הזדמנות חשובה לאנקרה.
מנקודת מבטה של פקיסטן, בנוסף לסוגיות ביטחוניות, יש חשיבות רבה גם לצרכים כלכליים. פקיסטן, בנוסף להיותה שכנתה של איראן, מקיימת מזה שנים יחסים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים נרחבים עם מדינות המפרץ הפרסי. כמובן, בעבר מדינה זו לא פעלה ביחסים אלה באופן התואם לחלוטין את מדיניות ערב הסעודית. למשל, במהלך מלחמת תימן, פקיסטן נקטה עמדה ניטרלית, בכך שלא הצטרפה למבצעים הצבאיים של ערב הסעודית.
פקיסטן זקוקה היום להשקעות חדשות, הון זר וגישה לשווקים בינלאומיים. לכן, "הסכם מכה" יכול להוות הזדמנות חשובה לאסלאמאבאד לחיזוק יחסים ביטחוניים וכן לפיתוח קשרים כלכליים עם מדינות המפרץ הפרסי.
מנקודת מבטה של ערב הסעודית, המצב שונה במידה מסוימת. עבור ריאד, אחת המטרות החשובות ביותר של הסכם זה היא הבטחת הביטחון האזורי והגנה על תהליך הפיתוח הכלכלי. ערב הסעודית, במסגרת "חזון 2030", מנסה להפחית את תלות כלכלתה בנפט וליצור תחומי השקעה חדשים. מימוש יעדים אלה מחייב יציבות באזור.
התרחבות מלחמות אזוריות עלולה לפגוע בתשתיות האנרגיה, להפחית השקעות זרות ולהשפיע על פרויקטי "חזון 2030". לכן, מנקודת מבטה של ערב הסעודית, ביטחון וכלכלה אינם נושאים נפרדים. חיזוק הביטחון האזורי משמעו גם הגנה על היעדים הכלכליים של מדינה זו. התחרות ארוכת השנים עם איראן גם דוחפת את ריאד ליצירת שיתופי פעולה ביטחוניים חדשים.
גורמים בשלוש המדינות הצהירו כי כל מדינות האזור יכולות להצטרף להסכם. אך לאור נוכחות בסיסים אמריקאיים בערב הסעודית, תקיפות איראן נגד בסיסים אלה והמחלוקות בין טהרן וריאד לגבי תימן, האם הצטרפות איראן להסכם אפשרית?
הצטרפות טהרן ל"הסכם מכה" נראית קשה מאוד בטווח הקצר. אחת הסיבות החשובות ביותר לכך היא אי-פתירה מלאה של הבעיות הביטחוניות והתחרות האזורית בין איראן לערב הסעודית. בפרט, נוכחות בסיסים צבאיים אמריקאיים בערב הסעודית נחשבת לבעיה ביטחונית חשובה עבור איראן. תקיפות איראן נגד בסיסים אמריקאיים במדינות המפרץ הפרסי גם מראות שהרגישות של טהרן לנושא זה גבוהה מאוד.
בנוסף, לאיראן ולערב הסעודית יש מחלוקות חשובות בנושאים כמו תימן והתחרות על השפעה אזורית. לכן, לא יהיה קל לטהרן להצטרף מיד למנגנון ביטחוני שגם ערב הסעודית חברה בו. אם הסכם זה ייתפס כמבנה נגד איראן, סביר להניח שהצטרפות טהרן אליו תהיה פחות סבירה.
עם זאת, אי אפשר לומר שאיראן לעולם לא תוכל להצטרף להסכם זה. אם בעתיד ההסכם יפסיק להיות מבנה צבאי נגד מדינה מסוימת ויהפוך למנגנון כוללני להבטחת ביטחון האזור, הרתעה מפני התקפות ושיתוף פעולה כלכלי, ייתכן שאיראן גם תיצור קשר, ישיר או עקיף, איתו.
במצב הנוכחי, אולם, לא מצופה שאיראן תצטרף להסכם זה. במקום להשתתף בו, טהרן גם מתחה ביקורת על חתימת ההסכם. הסיבה העיקרית לכך היא שההסכם, בצורתו הנוכחית, אינו תואם לחלוטין את האינטרסים הביטחוניים והאזוריים של איראן.
עם זאת, אם בעתיד ההסכם, במקום להפוך לבלוק אנטי-איראני או עדתי, יהפוך למבנה כוללני המתמקד ביציבות אזורית, שיתוף פעולה כלכלי וביטחון הדדי, ייתכן שגם גישתה של איראן תשתנה.
לאור האיומים מצד ישראל והנוכחות הצבאית האמריקאית באזור, כיצד ההסכם יכול לתרום לביטחון האזורי? מהם האתגרים המרכזיים העומדים בפניו? האם יש אפשרות שיהפוך להסכם יציב ומוצלח? כמו כן, כיצד יש לראות את המתיחות בין פקיסטן להודו במסגרת זו?
כדי שהסכם זה יוכל לתרום לביטחון האזורי, יש תחילה למנוע את הפיכתו לברית צבאית נגד מדינה מסוימת.
לאור הפעילות הצבאית של ישראל באזור והנוכחות הצבאית האמריקאית, שיתוף פעולה ביטחוני חזק בין טורקיה, פקיסטן וערב הסעודית יכול לסייע למדינות האזור להיות בעלות יכולת גבוהה יותר להבטיח את ביטחונן. בפרט, בתחום הגנה על נתיבי אנרגיה, מסדרונות סחר ותשתיות חיוניות, שיתוף פעולה כזה יכול ליצור תפקיד הרתעתי חשוב. זאת מכיוון שהשלכות של קונפליקט אזורי אינן מוגבלות רק למדינות המעורבות, אלא משפיעות על כל האזור באמצעות אנרגיה, מסחר, תחבורה והשקעות.
עם זאת, הסכם זה מתמודד גם עם אתגרים משמעותיים. ראשית, לשלוש המדינות, בנוסף לאינטרסים משותפים, יש גם סדרי עדיפויות שונים. היחסים הכלכליים והפוליטיים של טורקיה עם איראן נמשכים. פקיסטן היא שכנה של איראן, ובמקביל היא נמצאת בתחרות קשה עם הודו מזה שנים. ערב הסעודית גם מתחרה עם איראן על השפעה אזורית. לכן, ציפייה שכל שלוש המדינות ינקטו עמדה אחידה מול כל ההתפתחויות האזוריות אינה מציאותית.
הצלחתו של ההסכם תלויה בכך שפער סדרי העדיפויות של שלוש המדינות לא יעלה על האינטרסים המשותפים שלהן.
המתיחות בין פקיסטן להודו גם כן חשובה במיוחד במסגרת זו. חלק משמעותי מסדרי העדיפויות הביטחוניים של פקיסטן נובעים מהתחרות עם הודו. לכן, לא מציאותי שפקיסטן תקדיש את כל יכולתה הצבאית והפוליטית לנושאים ביטחוניים במזרח התיכון.
כמו כן, כניסת טורקיה וערב הסעודית לסכסוך הפקיסטני-הודי עלולה ליצור בעיות חדשות במקום להרחיב את שיתוף הפעולה. לכן, הצלחת ההסכם תלויה ביצירת איזון שבו המדינות החברות אינן נאלצות לקחת על עצמן את הבעיות הביטחוניות והדו-צדדיות של זו, ובמקביל, התחרות הדו-צדדית גם לא תשפיע על הביטחון המשותף.
אתגר משמעותי נוסף הוא האפשרות שההסכם יהפוך לברית דתית. אם מבנה זה ייתפס כ"ברית סונית" או כבלוק נגד איראן, התחרות האזורית עלולה להתעצם. מצב כזה לא רק יקשה על התקרבותה של איראן להסכם, אלא גם יקטין את הסיכוי של מדינות אחרות באזור להצטרף.
לעומת זאת, אם ההסכם יהפוך למבנה כוללני בעל ממדים כלכליים, דיפלומטיים וביטחוניים, אפשרות הצטרפות מדינות חדשות אליו תגבר.
הפיכת הסכם זה למנגנון יציב ומוצלח אפשרית, אך כדי להשיג מטרה זו, ההסכם אינו יכול להתמקד רק בביטחון צבאי. ביטחון אנרגיה, הגנה על נתיבי סחר, תעשיות ביטחוניות, השקעות, שיתוף פעולה כלכלי ומנגנונים דיפלומטיים צריכים גם הם להפוך למרכיבים עיקריים של ההסכם. גישה כזו יכולה להעביר את היחסים בין הצדדים לבסיס יציב ורב-ממדי יותר.
