האם פלישה קרקעית לאיראן? 'סיוט אמריקאי, בור עמוק יותר מוויטנם'
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, חודשים חלפו מאז החלה התוקפנות האמריקנית והישראלית נגד איראן, אך וושינגטון עדיין לא הגיעה לאף אחת מהמטרות שהצדיקו את המלחמה. בניגוד לטענות טראמפ, ארה"ב לא הצליחה להרוס את תוכנית הגרעין של איראן, לא הצליחה לחסל את יכולות הטילים של המדינה, לא השיגה את מטרת החלפת המשטר, וגם לא הצליחה להחליש את ציר ההתנגדות. כתוצאה מכך, המלחמה שאמורה הייתה להביא את איראן לנסיגה בזמן קצר, חושפת כעת את כישלון החישובים הפוליטיים והצבאיים של ארה"ב.
למרות כישלונות אלו, אותם זרמים שדחפו את טראמפ להרחבת המלחמה, מנסים שוב לגרור אותו לשלב מסוכן יותר. המשטר הציוני הפושע והכובש, והזרם התומך במלחמה בבית הלבן ובקונגרס, מפעילים לחץ רב ביותר להכנסת כוחות קרקעיים אמריקניים ישירות. אולם, גם פלישה קרקעית לא תוכל לפצות על כישלון ההתקפות הקודמות, אלא רק תרחיב את מימדי האסון עבור ארה"ב.
כניסה קרקעית לאיראן תהווה הימור חדש, בו וושינגטון תתמודד עם שטח עצום, יכולת הגנה נרחבת, התנגדות לאומית ואפשרות להרחבת המלחמה בכל רחבי האזור. פלישה זו לא רק שלא תשיג את מטרותיה הכושלות של ארה"ב, אלא תלכוד את צבא המדינה במלחמה שוחקת, יקרה, וללא דרך יציאה; מלחמה שיכולה לחזור על עצמה בכישלונות ויאטנם, עיראק ואפגניסטן עבור קובעי המדיניות האמריקנים, ואף להגיע למימדים עמוקים והרסניים יותר.
הימור חדש של טראמפ לאחר כישלון טקטיקת ההפצצות
מלחמות נכנסות לשלב של מבצעים קרקעיים כאשר אמצעים פחות יקרים אינם מצליחים להשיג את המטרות הפוליטיות והצבאיות של מתכנני המלחמה. מסיבה זו, העלאת האפשרות של פלישה קרקעית נגד איראן אין לראות כסימן לעוצמה אמריקנית, אלא כהודאה בכישלון אסטרטגי שנבנה בחודשים האחרונים על בסיס התקפות אוויריות, מבצעי מודיעין, התנקשויות, חבלות, ולחצים פוליטיים וכלכליים. אילו וושינגטון הייתה יכולה להשיג את מטרותיה באותם כלים, לא היה כל צורך לקבל את המחירים הכבדים של מלחמה קרקעית.
ארה"ב ובעלות בריתה פתחו במלחמה עם סדרת מטרות מוגדרות; השמדת תוכנית הגרעין של איראן, חיסול יכולות הטילים והכטב"מים, החלשת ציר ההתנגדות, יצירת חוסר יציבות פנימי, ובסופו של דבר, הכרחת הרפובליקה האסלאמית לסגת או אף להחליף את המשטר הפוליטי. אך כעת, לאחר חודשים של לחימה, אף אחת מהמטרות הללו לא הושגה באופן מלא. כישלון זה גרם לכך שזרמים מסוימים התומכים במלחמה בוושינגטון, הניחו אפשרות יקרה ומסוכנת יותר על השולחן.
בנוסף, לא רק המשטר הישראלי תומך בהרחבת המלחמה. לוביים רבי השפעה התומכים בישראל, כגון אייפק (AIPAC), פועלים שנים רבות לכוון את מדיניות החוץ של ארה"ב כלפי איראן. לצדם, חלק מהזרמים הקיצוניים בממשל האמריקני, כמה מחברי הקבינט, מספר סנאטורים וחברי קונגרס, וכן קבוצת מכוני מחקר ניאו-קונסרבטיביים, הדגישו תמיד את הגברת הלחץ ואף שימוש באופציה צבאית נגד איראן. קבוצה זו רואה את כישלון טקטיקת ההפצצות לא כסיבה לסיום המלחמה, אלא כתירוץ לכניסה לשלב מסוכן יותר.
עם זאת, הטעות הגדולה ביותר של זרמים אלו היא שהם סבורים שהגברת רמת האלימות מגדילה אוטומטית את סיכויי הניצחון. בעוד שהניסיון של העשורים האחרונים מראה בדיוק את ההפך. לארה"ב בויאטנם, עיראק ואפגניסטן הייתה עליונות אווירית מוחלטת, טכנולוגיה מתקדמת וציוד צבאי נרחב, אך גם עליונות זו לא הצליחה להבטיח את המטרות הפוליטיות של וושינגטון. הסיבה לכך ברורה; מלחמות מסתיימות כאשר מטרות פוליטיות מושגות, לא כאשר כוח האש גדל בלבד.
לפיכך, אם טראמפ, תחת לחץ של זרמים התומכים במלחמה בתוך ארה"ב, לוביים התומכים בישראל וגורמים קיצוניים, יחליט לפתוח בפלישה קרקעית נגד איראן, הוא למעשה ייכנס לשלב בו הסיכון גבוה בהרבה והעלויות כבדות לאין ערוך מכל השלבים הקודמים של המלחמה. החלטה כזו לא תפצה על הכישלונות הקודמים ולא תשיג את המטרות המוצהרות של ארה"ב; אלא רק תדחוף את וושינגטון צעד נוסף לעבר מלחמה שוחקת ללא אופק בהיר; מלחמה שהיציאה ממנה תהיה קשה הרבה יותר מההתחלה.
שחיקה הדרגתית של הצבא הפולש בגיאוגרפיה הנרחבת של איראן
הטעות הגדולה ביותר של מתכנני המלחמה הקרקעית נגד איראן היא שהם רואים את הגיאוגרפיה של המדינה רק כקווים על מפה. איראן היא מדינה נרחבת, הררית ובעלת אקלימים מגוונים, וכל כוח תוקף יתמודד עם קשיים כבדים כבר מהשלבים הראשונים. הרי זגרוס והאלבורז, אזורים מדבריים, מעברים מוגבלים, ערים צפופות ומרחק רב בין מרכזים אסטרטגיים, יפחיתו את יכולת ההתקדמות המהירה והאחידה, ויאריכו ויחשפו את קווי האספקה של הפולשים.
צבא ארה"ב יזדקק להעברה מתמדת של דלק, תחמושת, מזון, ציוד וכוח אדם חליפי כדי להמשיך במבצעים. ככל שכוחות הפולשים יתרחקו מהגבולות ובסיסי התמיכה, הגנה על כבישים, שיירות, מחסנים ועמדות תהפוך קשה יותר. במצב כזה, חלק גדול מהעוצמה הצבאית של ארה"ב יושקע, במקום התקדמות, בשמירה על אזורים שנכבשו והגנה על קווי התקשורת, ושחיקת כוחות וציוד תגדל עם הזמן.
עליונות אווירית וטכנולוגיה מתקדמת גם לא יפתרו בעיה זו, שכן מלחמה קרקעית אינה מתנהלת רק עם מטוסי קרב, טילים ולוויינים. מלחמה זו דורשת נוכחות מתמדת של חיילים, שליטה על דרכים ואבטחת העורף. לאיראן יש יכולות רשמיות, עממיות וניסיון במלחמה א-סימטרית, והיא יכולה להפוך את שדה הקרב למפוצל, ממושך ויקר. כתוצאה מכך, כוחות הפולשים, במקום להתמודד עם קו הגנה קבוע, יתקלו בהתנגדות רב-שכבתית ועקבית.
וושינגטון אינה יכולה להסתמך גם על קריסה חברתית דמיונית של איראן. תוקפנות חיצונית יכולה להאפיל על מחלוקות פנימיות ולקרב בין חלקי החברה השונים בהגנה על שלמותה הטריטוריאלית של המדינה. גם מבקרי מדיניות פנימית לא בהכרח יתמכו בפלישת צבא זר או ניסיון לכבוש את המדינה. לכן, הדמיון לקבלת פנים ציבורית לפולשים יכול לחזור על אותה טעות חישוב של ארה"ב לפני הפלישה לעיראק.
איראן אינה זקוקה לנצח בקרב קלאסי נגד ארה"ב כדי למנוע פלישה קרקעית; מספיק שהיא תמנע מוושינגטון להשיג ניצחון מהיר, זול ובר-הצגה. עם התארכות המלחמה, יגדלו הנפגעים, העלויות הכספיות, שחיקת הכוחות והלחץ הפוליטי בתוך ארה"ב. בסופו של דבר, הגיאוגרפיה של איראן, ההתנגדות הרב-שכבתית וקווי האספקה הארוכים, יתקעו את הצבא הפולש במלחמה שהתחלתה קלה יותר מסיומה.
בור עמוק יותר מוויטנם, עיראק ואפגניסטן
ארה"ב כבר ניהלה בעבר מלחמות שהתחילו בהבטחות לניצחון מהיר, אך בוויטנם, עיראק ואפגניסטן התמודדה עם מציאות שונה. בשלושת המקרים, עליונות צבאית וטכנולוגיה מתקדמת לא הצליחו ליצור עבור וושינגטון ניצחון פוליטי יציב. הצבא האמריקני הצליח להפיל ממשלות או לפגוע באזורים נרחבים, אך לא הצליח ליצור סדר יציב התואם את מטרותיו. בסופו של דבר, מלחמות שהיו אמורות להיות קצרות וזולות, הפכו לעימותים ארוכים, יקרים ושוחקים.
פלישה קרקעית לאיראן יכולה ליצור מצב קשה יותר מהחוויות הללו, שכן איראן שונה מוויטנם, עיראק ואפגניסטן מבחינת גודל, אוכלוסייה, יכולת הגנה ומעמד אזורי. איראן היא מדינה נרחבת עם מבנה ממשלתי מגובש, כוחות מזוינים מאורגנים ויכולות טילים וכטב"מים נרחבות. בנוסף, מיקומה הגיאוגרפי של איראן במרכז רשת של נתיבי אנרגיה, בסיסים אמריקניים ומדינות רגישות באזור, וכל מלחמה קרקעית יכולה להרחיב את היקף העימות מעבר לגבולות איראן.
בתרחיש כזה, ארה"ב לא תתמודד רק עם עלויות שדה הקרב. עלייה בנפגעים, גידול בהוצאות הצבאיות, שיבושים בשוק האנרגיה, לחץ על בעלות ברית אזוריות והתרחבות מחאות פנימיות, ישחקו בהדרגה את הכוח הפוליטי של הממשל האמריקני. ככל שהמלחמה תתארך, הפער בין המטרות המוצהרות לתוצאות בפועל יגדל, והממשל האמריקני יתמודד עם קשיים גדולים יותר בהסברת המשך המלחמה לציבור.
הניסיון מוויטנם, עיראק ואפגניסטן לימד שארה"ב לא תמיד נכשלת במובן של הפסד בקרב ספציפי. לפעמים הכישלון מתרחש כאשר וושינגטון, לאחר שנים של מלחמה, אלפי הרוגים ועלויות כבדות, נאלצת לעזוב את השדה מבלי להשיג את מטרותיה העיקריות. איראן יכולה לכפות תבנית שחיקה כזו בקנה מידה גדול יותר על ארה"ב, ולא לאפשר לוושינגטון להשיג ניצחון מהיר ובר-הצגה.
לכן, פלישה קרקעית לאיראן לא תהיה רק מבצע צבאי נוסף עבור ארה"ב, אלא יכולה להפוך למשבר אסטרטגי שהשלכותיו יישארו בדורות במדיניות הפנים והחוץ של המדינה. אותם זרמים המעודדים את טראמפ להרחבת המלחמה, עשויים להציג את פתיחת הפלישה כמשהו פשוט, אך סיום מלחמה כזו לא יהיה בשליטתם. הימור זה יכול ללכוד את ארה"ב בבור עמוק יותר, יקר יותר והרסני יותר מוויטנם, עיראק ואפגניסטן.
