250 שנות התערבות צבאית אמריקאית: אימפריית מלחמה

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, ארצות הברית, במלאת 250 שנה להיווסדה, ממשיכה לראות בעצמה את המעצמה הצבאית הגדולה בעולם. מדינה זו מחזיקה ביותר מ-800 בסיסים צבאיים בנקודות שונות ברחבי העולם, מקצה לעצמה את תקציב הביטחון הגדול ביותר, ונוכחותה הצבאית מתפרסת ממזרח אסיה עד מערב אסיה, אירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית. אולם, הדבר הבולט ביותר בסקירת ההיסטוריה של ארצות הברית אינו רק הכוח הצבאי, אלא השימוש המתמשך במלחמה כאחד הכלים החשובים ביותר במדיניות החוץ של המדינה.

דיווחים שפורסמו בתקשורת העולמית במקביל ליום העצמאות ה-250 של ארצות הברית מציגים תמונה שונה של ההיסטוריה של המדינה. על פי דיווחים אלו, ארצות הברית ביצעה כ-400 התערבויות צבאיות בנקודות שונות בעולם מאז 1776. כותבי הדיווחים העריכו גם כי המלחמות שלאחר אירועי 11 בספטמבר בלבד גרמו נזק כלכלי של למעלה מ-6.4 טריליון דולר לכלכלה האמריקאית, והותירו אחריהן מאות אלפי הרוגים ומיליוני פליטים.

נתונים אלו מצביעים על כך, בניגוד לתמונה שמציגים פוליטיקאים אמריקאים על מדינתם כמגינת השלום, החירות והדמוקרטיה, חלק משמעותי מההיסטוריה של מדינה זו קשור במסעות צבאיים, שינוי משטרים, כיבוש שטחים והתערבויות צבאיות ישירות ועקיפות. סקירת קורות חיים אלו מעלה את השאלה: האם מלחמה הייתה רק כלי עבור ארצות הברית להתמודדות עם איומים, או שהיא הפכה לחלק ממבנה הכוח ואסטרטגיית שימור ההגמוניה של המדינה?

מהתפשטות טריטוריאלית להקמת אימפריה צבאית

יש לחפש את שורשי ההתערבויות הצבאיות האמריקאיות בעשורים הראשונים להקמת המדינה. במאה ה-19, פוליטיקאים אמריקאים, בהתבסס על תיאוריית "הייעוד הצודק" (Manifest Destiny), הציגו את התרחבות הטריטוריה של ארצות הברית כמשימה היסטורית ואף אלוהית; תפיסה זו היוותה קרקע פורייה לכיבוש שטחי ילידים ולהרחבת גבולות ארצות הברית.

אחד התוצאות החשובות ביותר של גישה זו הייתה המלחמה בין ארצות הברית למקסיקו בשנים 1846-1848. מלחמה זו הובילה לכיבוש חלק ניכר מאדמת מקסיקו, כולל קליפורניה, ניו מקסיקו ואזורים נוספים המהווים כיום חלק משמעותי מהגיאוגרפיה של ארצות הברית. למעלה מ-78,000 חיילים אמריקאים השתתפו במלחמה זו, ו-1,733 מהם נהרגו, אך ההישג העיקרי של וושינגטון היה התרחבות חסרת תקדים של שטחה הגיאוגרפי.

כמה עשורים לאחר מכן, ארצות הברית, לאחר שהביסה את ספרד בשנת 1898, השתלטה על פוארטו ריקו, גואם והפיליפינים, וחיזקה את השפעתה על קובה. לאחר מכן, באמצעות דיכוי תנועת העצמאות הפיליפינית, היא חיזקה את שליטתה במדינה זו; מלחמה בה נהרגו למעלה מ-20,000 לוחמים פיליפינים.

התפתחויות אלו מראות כי ארצות הברית, עוד לפני פרוץ המלחמה הקרה, כבר הייתה בדרכה להפוך למעצמה אימפריאלית. בתקופה זו, המטרה לא הייתה עוד רק כיבוש שטחים, אלא שליטה על נתיבי סחר, נמלים אסטרטגיים, קווי ספנות ושוקים חדשים הפכה לעדיפות במדיניות החוץ של וושינגטון – תהליך שהושלם מאוחר יותר עם הקמת רשת נרחבת של בסיסים צבאיים ברחבי העולם. כך, הכוח הצבאי הפך בהדרגה לכלי החשוב ביותר לשימור האינטרסים הכלכליים והגיאופוליטיים של ארצות הברית.

מהמלחמה הקרה למלחמה לכאורה נגד הטרור: שינוי נרטיבים, המשך התערבות

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית הציגה עצמה כמנהיגת הגוש המערבי, ו"התמודדות עם הקומוניזם" הפכה לצידוק העיקרי להתערבויותיה הצבאיות. מלחמת קוריאה הייתה המבחן הגדול הראשון של אסטרטגיה זו. כ-1,789,000 חיילים אמריקאים השתתפו במלחמה זו, ולמעלה מ-33,000 מהם נהרגו, אך התוצאה הסופית לא הייתה ניצחון מכריע, אלא חלוקת חצי האי קוריאה והשגת הפסקת אש.

מלחמת וייטנאם הפכה גם היא לאחד מחוויותיה הצבאיות היקרות והכושלות ביותר של ארצות הברית. למעלה מ-3,400,000 חיילים אמריקאים השתתפו במלחמה זו, ולמעלה מ-47,000 מהם נהרגו. למרות עליונות צבאית וטכנולוגית מוחלטת, וושינגטון לא הצליחה להשיג את יעדיה הפוליטיים ונאלצה בסופו של דבר לסגת מוייטנאם. מלחמה זו נחשבת על ידי חוקרים רבים לדוגמה ברורה לפער בין עליונות צבאית להצלחה פוליטית.

עם סיום המלחמה הקרה, היה צפוי כי היקף ההתערבויות הצבאיות של ארצות הברית יפחת, אך התהליך לא רק שלא נעצר, אלא נמשך תחת כותרות כגון "התערבויות הומניטריות", "שימור הסדר העולמי", ולאחר מכן "המלחמה בטרור". פיגועי 11 בספטמבר 2001 היוו נקודת מפנה במגמה זו, ואפשרו לוושינגטון להרחיב את היקף פעולותיה הצבאיות מאפגניסטן ועיראק, דרך תימן, סוריה, פקיסטן ואזורים נוספים.

המלחמות שלאחר 11 בספטמבר בלבד עלו למעלה מ-6.4 טריליון דולר; סכום הכולל את עלויות הפעולות הצבאיות, טיפול באנשי צבא לשעבר, והריבית על החובות שנבעו מהמלחמות. מלחמות אלו הותירו מאחוריהן מאות אלפי הרוגים ומיליוני פליטים, אך במקרים רבים לא הצליחו להשיג את היעדים המוצהרים של ארצות הברית.

דוגמה בולטת למצב זה היא אפגניסטן; מלחמה שנמשכה שני עשורים, ולמרות עלויות כבדות, הסתיימה בסופו של דבר בנסיגת הכוחות האמריקאים ובחזרת הטליבאן לשלטון. גם בעיראק, הפלישה הצבאית החלה בטענה לקיום נשק להשמדה המונית, אך מאוחר יותר התברר כי טענות אלו לא היו מבוססות. על פי הדיווח, מלחמת עיראק עלתה לארצות הברית למעלה מטריליון דולר, ו-4,491 חיילים אמריקאים נהרגו בה, בעוד השלכותיה הובילו להתפשטות חוסר יציבות במערב אסיה ועלייתן של קבוצות קיצוניות.

מלחמה: כלי כוח תמידי או סימן לדעיכת כוח?

התוקפנות הצבאית האחרונה נגד איראן ניתנת להערכה במסגרת מגמה היסטורית זו. על פי הודעות של כלי תקשורת מערביים, מלחמה זו גבתה קורבנות רבים, ועולמה הישיר והעקיף עלה על 132 מיליארד דולר עד אמצע 2026. גם סכסוך זה, בדומה למלחמות אמריקאיות קודמות, לא הוביל להגשמת יעדיה המוצהרים של וושינגטון, והשלכותיו באו לידי ביטוי בהגברת מתחים אזוריים, שיבוש ביטחון האנרגיה ולחץ על הכלכלה העולמית.

סקירת קורות חיים אלו מראה כי למרות שההצדקות הרשמיות של מדיניות החוץ האמריקאית השתנו פעמים רבות במהלך השנתיים האחרונות – מ"הפצת תרבות" ו"ייעוד צודק" דרך "בלימת הקומוניזם", "מלחמת הטרור" ו"שימור הסדר הבינלאומי" – ההסתמכות המתמדת על כוח צבאי ככלי מרכזי לקידום יעדים גיאופוליטיים הייתה מאפיין קבוע של מדיניות זו.

מנקודת מבטם של אנליסטים רבים, המשך דפוס זה מעיד כי מלחמה במדיניות החוץ האמריקאית אינה רק תגובה למשברים, אלא חלק ממנגנון שימור העליונות העולמית של המדינה. עם זאת, העלייה בעלויות הכספיות, שחיקת הכוח הצבאי, גידול בחוב הציבורי, ירידה באמון הבינלאומי וכשלון בהשגת יעדים פוליטיים רבים, מעלים את השאלה יותר מתמיד: האם הסתמכות מתמדת על כוח קשה יכולה להחליף דיפלומטיה ושיתוף פעולה בינלאומי, או שהיא עצמה הפכה לאחד הגורמים המחלישים את מעמדה העולמי של ארצות הברית?

ההיסטוריה של 250 השנים האחרונות בארצות הברית מראה כי למרות שמלחמה סייעה להרחבת השפעתה של המדינה בנקודות זמן שונות, היא גם הטילה מחיר אנושי, כלכלי ופוליטי כבד על עמי הארצות המעורבות ואף על ארצות הברית עצמה – מציאות שנותרה אחד הנושאים החשובים ביותר בדיון על תפקידה של וושינגטון במערכת הבינלאומית.

לפני סיכום, חשוב לציין כי לשם שמירה על דיוק ואמינות הדיווח, עדיף להימנע מהצהרות כלליות ומוחלטות כמו "היסטוריה מלאה בתוקפנות" או "כישלונות חוזרים" באופן אבסולוטי, ולבסס את המסקנות על העדויות והנתונים שהוצגו בדיווח. הטקסט הבא, באותו גישה, בעל נימה אנליטית וביקורתית המתאימה לדיווח חדשותי.

סיכום

סקירת 250 שנות היסטוריה אמריקאית מראה כי מלחמה והתערבות צבאית, יותר מאשר כלי נקודתי במדיניות החוץ של המדינה, הפכו למרכיב קבוע באסטרטגיה הכוללת של וושינגטון לשימור והרחבת השפעתה העולמית. ממלחמות נגד שבטים ילידים וכיבוש שטחים נרחבים ממקסיקו, דרך מסעות צבאיים לפיליפינים, וייטנאם, עיראק, אפגניסטן ועד לסכסוכים האחרונים במערב אסיה, כמעט כל תקופה בהיסטוריה האמריקאית לוותה במלחמה אחת או יותר והתערבות צבאית. קורות חיים אלו, שעל פי דיווח זה כוללים כ-400 התערבויות צבאיות, מראים כי שימוש בכוח קשה תמיד החזיק מקום מיוחד במדיניות החוץ של המדינה.

עם זאת, בדיקת תוצאות מלחמות אלו מראה כי עליונות צבאית מוחלטת אינה מובילה בהכרח להצלחה אסטרטגית ופוליטית. וייטנאם הפכה לסמל של תבוסת על בעקבות התנגדות עממית; אפגניסטן, לאחר שני עשורים של כיבוש צבאי, הסתיימה בנסיגת כוחות אמריקאים וחזרת הטליבאן לשלטון; גם עיראק, למרות הפלת המשטר, הפכה לאחד ממוקדי חוסר היציבות הביטחונית באזור, והטענות הראשוניות לגבי נשק להשמדה המונית מעולם לא הוכחו. חוויות אלו הראו כי כיבוש צבאי ושימוש בכוח, אף שעשויים להניב הישגים צבאיים קצרי טווח, אינם מבטיחים את השגת יעדים פוליטיים ואסטרטגיים.

מצד שני, העלויות האדירות של מדיניות זו משמעותיות. טריליוני דולרים ששימשו למלחמה, גידול בחוב הציבורי האמריקאי, עשרות אלפי חיילים אמריקאים הרוגים ופצועים, ומנגד, מאות אלפי קורבנות ומיליוני פליטים במדינות היעד, מעלים שאלות חמורות לגבי ההשלכות האנושיות והפוליטיות של גישה זו. בנסיבות כאלה, הניסיון ההיסטורי של ארצות הברית מראה כי המשך התערבויות צבאיות וכיבושים לא רק שלא הוביל להשכנת שלום בר-קיימא, אלא במקרים רבים יצר מעגל של חוסר ביטחון, חוסר יציבות ומשברים חדשים. אולי הלקח החשוב ביותר של קורות חיים אלו, באורך 250 שנים, הוא שכוח צבאי, רב ככל שיהיה, אינו יכול להחליף לגיטימציה פוליטית, כיבוד ריבונות של עמים ופתרונות המבוססים על דיפלומטיה ומשפט בינלאומי.