מאחורי הקלעים של השינוי בעמדת המשטר הציוני כלפי הטבח בארמנים

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, קבינט המשטר הציוני אישר ביום ראשון, 7 ביולי (28 ביוני), הצעה של שר החוץ גדעון סער להכרה רשמית באירועי 1915 באימפריה העות'מאנית כ"רצח עם ארמני". בנוסף, ההחלטה מגנה כל הכחשה, הקטנה או עיוות של אירועים אלו.

סער הודיע מיד לאחר הישיבה על אישור הצעתו, והצהיר כי ההחלטה תישלח לשלב הבא להצבעה ולאישור במליאת הכנסת.

החלטה זו התקבלה בתקופה שבה המשטר הציוני נמנע בשנים האחרונות מהכרה רשמית באירוע, בשל שיקולים הקשורים ליחסים עם טורקיה ועם הרפובליקה של אזרבייג'ן, וגם הצעות דומות בכנסת לא הגיעו לתוצאה.

ההחלטה החדשה, המתרחשת במקביל להחרפת המתיחות בין תל אביב לאנקרה, להגברת ביקורת ממשלת טורקיה על פשעים בעזה ולתגובה שלילית מיידית מבקו, מעלה את השאלה מהם הגורמים שהובילו את המשטר הציוני לשנות את עמדתו כעת? כמו כן, מהן הסתירות בציר זה לעומת מדיניותו הקודמת, ומהן ההשלכות על היחסים האזוריים?

סיבות ומוטיבציות של ישראל להכרה ברצח הארמנים

א. שימוש בפרשת הארמנים כמנוף לחץ נגד טורקיה

מומחים סבורים שהמוטיבציה החשובה ביותר להחלטה זו היא הגברת הלחץ הפוליטי והמוניטין על אנקרה. המשטר הציוני, המודע לרגישות העמוקה של ממשלת טורקיה ודעת הקהל הטורקית כלפי התואר "רצח עם" לאירועי 1915, פתח תיק היסטורי שיכול לכוון לפגיעה באמינות הבינלאומית ובנרטיב הרשמי של טורקיה. לכן, פעולה זו נחשבת יותר ככלי במאבק פוליטי מתמשך עם אנקרה מאשר כהחלטה מוסרית.

ב. תגובה תגמולית לעמדות ארדואן

אישור הצעה זו בא בעקבות הגברת המתקפות המילוליות והפוליטיות של רג'פ טאיפ ארדואן נגד בנימין נתניהו וגינוי הפעולות התוקפניות של המשטר הציוני בעזה. תל אביב, באמצעות העלאת נושא הארמנים, מנסה להוציא את טורקיה מעמדת המבקר של התנהלות המשטר הציוני הנוכחית ולהביא אותה לעמדת הגנה על ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית.

ג. הסחת דעת דעת הקהל מעזה

המשטר הציוני הדגיש את נושא רצח הארמנים בתקופה שבה הוא נמצא תחת לחץ בינלאומי חמור בשל ההרג הנרחב של אזרחים והתיקים המשפטיים הקשורים לפשעים בעזה. הפעלת תיק היסטורי נגד טורקיה מספקת קרקע להחלפת סדר היום התקשורתי והסטת חלק מהתשומת לב מהפשעים המתמשכים בעזה לאירועים מלפני יותר ממאה שנה.

ד. בנייה מחדש של דימוי מוסרי פגום של המשטר הציוני

גורמים ציוניים הגדירו החלטה זו כמשימה מוסרית והגנה על האמת ההיסטורית – טענה הסותרת את שתיקתה ארוכת השנים של תל אביב בנוגע לאותם אירועים. המשטר הציוני מנסה, באמצעות הצבתו בעמדת מגנים של קורבנות ומתנגדי הכחשת רצח עם, לשקם את הלגיטימציה המוסרית שאבדה לו בעקבות מלחמת עזה.

ה. ירידת ערך הקשר עם טורקיה בחישובי תל אביב

בתקופות שבהן היחסים הצבאיים, הכלכליים והמודיעיניים בין טורקיה למשטר הציוני היו ברמה גבוהה, תל אביב מנעה אישור הצעות כאלו. ירידת שיתופי הפעולה הדו-צדדיים, הפסקת חילופי הסחר מצד טורקיה והחרפת העימות האזורי, גרמו לכך שהעלות של שימוש בפרשת הארמנים עבור המשטר הציוני נמוכה יותר מבעבר.

ו. שליחת מסר אזהרה לאנקרה

מבחינת צופים, החלטה זו אינה רק תגובה לעמדות קודמות של טורקיה, אלא גם אזהרה לגבי המשך הלחצים הפוליטיים, המשפטיים והתקשורתיים של אנקרה. המשטר הציוני הראה באמצעות פעולה זו כי אם העימות יימשך, הוא מוכן להפוך את הסוגיות ההיסטוריות והזהותיות הרגישות ביותר של טורקיה לכלי לחץ דיפלומטי ותעמולתי.

רקע וסתירות בגישת המשטר הציוני כלפי רצח הארמנים

המשטר הציוני החזיק בעשורים האחרונים בעמדה כפולה ומכוונת תועלת בנוגע לאירועי 1915. גורמים מסוימים, נציגי כנסת וגופים פנימיים של המשטר תמכו פעמים רבות בהכרה ברצח הארמנים, אך ממשלות שונות נמנעו מלתרגם עמדות אלו למדיניות רשמית. אפילו בשנת 2016, ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת הכירה באירוע כרצח עם, אך פעולה זו לא הובילה לאישור סופי במליאת הפרלמנט ולהכרה רשמית מצד הממשלה.

הסיבה העיקרית לעיכוב זה לא הייתה עמימות היסטורית, אלא שיקולים פוליטיים ואסטרטגיים. כל עוד היחסים הצבאיים, המודיעיניים והכלכליים של תל אביב עם אנקרה היו בעלי חשיבות, ממשלות המשטר הציוני מנעו התקדמות של הצעות ההכרה כדי לא לפגוע ביחסים עם טורקיה.

מאז תחילת שנות ה-2000, היחסים האסטרטגיים עם הרפובליקה של אזרבייג'ן, במיוחד בתחומי האנרגיה והביטחון, הפכו לגורם נוסף להמשך השתיקה, ורגישותה של באקו לנושא זה תפסה מקום מיוחד בחישוביה של תל אביב.

התנהגותם של גורמי המשטר הציוני הדגישה גם היא כפילות זו. לעיתים הם דיברו על סבלם של הארמנים בנאומים או בהערות אישיות, אך בעת קבלת החלטות רשמיות, הם נתנו קדימות לשיקולי יחסי חוץ על פני הטענה לאחריות מוסרית. אפילו דבריו של בנימין נתניהו בשנת 2025 בנוגע להכרה באירוע, היו עמדה אישית ולא שינוי במדיניות הרשמית של הממשלה או אישור בכנסת.

לכן, ההחלטה הנוכחית, יותר מאשר סיום של מחסור מוסרי, חושפת את האופי האינסטרומנטלי של מדיניות המשטר הציוני. אותו תיק שנזנח בתקופת יחסים טובים עם טורקיה ואזרבייג'ן, הפך כעת, בשיא העימות עם אנקרה, למשימה מוסרית.

המבחן האמיתי של טענה זו יהיה אישור סופי בכנסת והתחייבותה של תל אביב אליה לאחר שינוי אפשרי ביחסים עם טורקיה. שכן, במקרה של השעיה או נסיגה מההחלטה, יתברר כי הזיכרון ההיסטורי של הארמנים עדיין אינו עיקרון קבוע עבור המשטר הציוני, אלא כלי התלוי במאזנים פוליטיים.

השלכות אזוריות ותרחישים קדימה

ההשלכה הראשונה של החלטה זו תהיה החמרת הפער בין אנקרה לתל אביב והעברת המחלוקות בין הצדדים מתחום עזה והתחרות האזורית לזירת ההיסטוריה והזהות הלאומית. טורקיה רואה פעולה זו לא כעמדה היסטורית עצמאית, אלא כחלק ממלחמה פוליטית של המשטר הציוני נגדה, ויכולה להגביר בתגובה את הלחצים הדיפלומטיים, התקשורתיים והמשפטיים על תל אביב. בכך, פרשת הארמנים תהפוך לנושא חדש במאבק שהתמקד קודם לכן במלחמת עזה, בהתפתחויות בסוריה ובמאזן הכוחות האזורי.

החלטה זו גם מציבה את יחסי המשטר הציוני עם הרפובליקה של אזרבייג'ן למבחן. באקו, שהיא בעלת ברית קרובה של טורקיה ובמקביל שותפת ביטחון ואנרגיה של תל אביב, מיהרה להתנגד להחלטת הקבינט ודרשה בחינה מחדש.

המשטר הציוני עומד כעת בפני סתירה ברורה; מצד אחד, הוא מנסה להפעיל לחץ על טורקיה באמצעות פרשת הארמנים, ומצד שני, הוא אינו רוצה לסכן את שיתופי הפעולה האסטרטגיים שלו עם הרפובליקה של אזרבייג'ן.

לעומת זאת, החלטה זו עשויה לכאורה ליצור הזדמנות לקרבה בין תל אביב לירוואן, אך היחסים הקרובים של המשטר הציוני עם באקו ותמיכתה הצבאית ברפובליקה של אזרבייג'ן, מהווים מכשול ליצירת אמון יציב עם ארמניה.

בנוסף לכך, כניסתה של תל אביב לתיק זה עשויה להקשות אף יותר על תהליך הנורמליזציה השברירי בין טורקיה לארמניה, שכן הפוליטיזציה המחודשת של אירועי 1915 תגרום לרגישות גדולה יותר בתוך שתי המדינות ותצמצם את אפשרות הדיאלוג הישיר.

גורלה הסופי של החלטה זו תלוי בהתנהלות המשטר הציוני בשלב הבא. אם ההחלטה תאושר בכנסת ותישאר בתוקף גם לאחר שינוי אפשרי ביחסים עם טורקיה, ניתן יהיה לדבר על שינוי רשמי במדיניות תל אביב. אך אם תהליך האישור ייעצר או שהנושא יידחק לשוליים עם הפחתת המתיחות, יתברר כי סבלם ההיסטורי של הארמנים הפך שוב לכלי זמני המשרת את האינטרסים הפוליטיים של המשטר הציוני. בשני המקרים, תזמון והיסטוריית ההתנהלות של תל אביב מראים כי הטענה למשימה מוסרית, יותר מאשר הבעת עיקרון קבוע, תלויה בחישובים משתנים ובמאבקי היום-יום באזור.