לבנון: הסכם המסגרת כהכרה בכיבוש וניצחון לישראל
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, הסכם המסגרת שנחתם בין ממשלת לבנון לישראל נתפס כמסמך לשינוי מאזן הכוחות בלבנון ולביסוס הישגים צבאיים ישראליים. הסכם זה, במקום להבטיח את ביטחון לבנון, הפך את ביטחון ישראל לעדיפות עליונה של ממשלת ביירות, ובמקביל, הריבונות הלאומית הלבנונית, מעמד ההתנגדות ואף הלכידות הפנימית של המדינה עומדים בפני איום חמור.
השאלה העיקרית העולה היא מדוע לבנון הגיעה לנקודה זו? התשובה נעוצה בטעות אסטרטגית שנעשתה כבר בתחילת המשא ומתן. במקום לנצל את פוטנציאל ההבנות בין איראן לארצות הברית לסיום המלחמה, ממשלת לבנון ניסתה להראות שהיא יכולה לנהל באופן עצמאי את תיק המלחמה, ללא תלות בחזבאללה ובאיראן. גישה זו היא ניסיון פוליטי להתרחק מציר ההתנגדות ולהוכיח את עצמאותה של ממשלת לבנון – ניסיון שבסופו של דבר אינו שומר על עצמאותה ואינו מבטיח ביטחון, אלא מביא לתוצאה הפוכה לחלוטין.
ממשלת לבנון האמינה כי על ידי השעיית תפקיד ההתנגדות וכניסה ישירה למשא ומתן, היא תוכל להשיג ויתורים רבים יותר, אך התוצאה הייתה שונה לחלוטין. נוסח ההסכם מראה כי כמעט כל הדרישות העיקריות של ישראל שולבו בו – מפירוק נשק של החזבאללה, דרך ריכוז בלעדי של הנשק בידי הממשלה, הקמת מנגנוני ביטחון משותפים בתמיכת ארצות הברית, משא ומתן ישיר בין לבנון לישראל, ואף הכשרת הקרקע להסכם שלום קבוע, ובסופו של דבר, הכרה בלגיטימיות הכיבוש.
בפועל, מה שישראל לא הצליחה להשיג במשך עשרות שנים של מלחמה ותוקפנות באמצעות כוח צבאי, היא מנסה להשיג כעת במסגרת הסכם מדיני. מספיק לעיין בדברי בנימין נתניהו. לאחר הסכם זה, הוא הכריז בגלוי שההסכם הוא תוצאה של מכות קשות שהצבא הישראלי הכה בחזבאללה, והדגיש כי ההסכם יחליש את איראן והחזבאללה ויחזק את ישראל. הוא אף הודה לממשלת לבנון על "אומץ ליבה" בקבלת תהליך זה. נאומים כאלה מראים בבירור שתל אביב רואה בהסכם זה לא פשרה, אלא ניצחון אסטרטגי.
החשוב מכל, הסכם זה למעשה מעניק לגיטימציה לכיבוש הישראלי. בניגוד לטענות על סיום המלחמה, נוסח ההסכם אינו מבטיח נסיגה מיידית של כוחות ישראליים משטח לבנון, אלא מתנה את הנסיגה ביישום מלא של תהליך פירוק הנשק של קבוצות ההתנגדות. במילים אחרות, הנוכחות הצבאית הישראלית תימשך כל עוד תל אביב תהיה מרוצה מיישום מלא של התחייבויות לבנון. משמעות הדבר היא שהכיבוש הפך מפעולה בלתי חוקית לכלי להפעלת לחץ פוליטי וביטחוני.
זהו אחד ההשלכות המסוכנות ביותר של ההסכם. במשפט הבינלאומי, כיבוש הוא פעולה בלתי חוקית, אך כאשר המשך נוכחותו של הכובש מתקבל במסגרת הסכם דו-צדדי, הוא מקבל למעשה לגיטימציה פוליטית. זה בדיוק מה שהחזבאללה הזהיר מפניו. השייח' נע'ים קאסם כינה הסכם זה "משפיל" וחסר תוקף, והדגיש כי קישור הנסיגה הישראלית לפירוק נשק ההתנגדות מהווה חצייה של כל הקווים האדומים ופתיחת מדרך לכיבוש ארוך-טווח של דרום לבנון.
אך אולי מסוכן יותר מביסוס הכיבוש, היא ההשלכה הפנימית של הסכם זה. ישראל כבר לא תצטרך להיכנס ישירות למלחמה עם החזבאללה, מכיוון שהאחריות לפירוק נשק ההתנגדות הועברה לצבא לבנון. במילים אחרות, ההסכם החדש הטיל על ממשלת לבנון משימה שישראל לא הצליחה לבצע במשך שנים. זה בדיוק התרחיש שגם התקשורת הישראלית הודתה בו: שהצבא הלבנוני יתעמת עם החזבאללה, וישראל רק תצפה מהצד.
תהליך כזה עלול להכניס את לבנון לאחד התקופות המסוכנות ביותר בהיסטוריה המודרנית שלה. הניסיון של המדינה מראה שכאשר הפער בין הממשלה, הצבא וההתנגדות הפך לעימות ביטחוני, נוצרה קרקע למלחמת אזרחים. כעת קיים גם הסיכון שהמחלוקת הפוליטית על נשק ההתנגדות תהפוך לעימות צבאי בין כוחות לבנוניים, עימות שבו המרוויחה הגדולה ביותר תהיה ישראל.
מצד שני, גם ארצות הברית אינה ממלאת רק תפקיד של מתווכת ניטרלית בהסכם זה, אלא הופכת לשחקנית מרכזית ביישום ההסכם. כמעט כל סעיפי ההסכם קשורים בפיקוח, תמיכה או ערובה אמריקאית – החל מהסדרים ביטחוניים, דרך שיקום לבנון, סיוע כלכלי, הקמת קבוצות עבודה משותפות, ואף פיקוח על אופן הוצאת משאבים כספיים.
תלות רחבה זו מעלה שאלות קשות גם לגבי עצמאות קבלת ההחלטות של ממשלת לבנון. מדינה שהייתה אמורה להוכיח את עצמאותה מציר ההתנגדות, קושרת כעת כמעט את כל מנגנוניה הביטחוניים והכלכליים לוואשינגטון. בפועל, ממשלת לבנון, כדי להתרחק משחקן אזורי, הפכה לתלויה יותר בשחקן על-אזורי.
נקודה נוספת שיש לשים לב אליה היא שינוי הדרגתי של השיח בהסכם. הנוסח שפורסם מכריז במפורש כי מסגרת זו יכולה להוביל להסכם שלום מקיף בין לבנון לישראל. הדבר אומר שמה שמתחיל כיום כסיום קונפליקט, עלול מחר להוביל לנורמליזציה מלאה של היחסים עם ישראל – מסלול שעד כה חלק גדול מהחברה הלבנונית מתנגד לו.
מבחינה אסטרטגית, הסכם זה מעביר מסר ברור לאזור. אם מדינה, לאחר שספגה תוקפנות צבאית, מקבלת בסופו של דבר את כיבוש חלק משטחה, מפרקת את ההתנגדות הפנימית ומעדיפה את ביטחון האויב על ביטחונה, היא למעשה יוצרת מודל מסוכן לעתיד – מודל שבו תוקפנות צבאית יכולה להפוך להישג מדיני.
המציאות היא שממשלת לבנון שגתה חישוב מהותי. ממשלת לבנון האמינה שהתרחקות מההתנגדות וכניסה עצמאית למשא ומתן תחזק את מעמדה של המדינה, אך התוצאה הייתה בדיוק ההפך. כיום, לא רק שישראל מתייחסת להסכם זה כניצחון היסטורי, אלא גם נוסח ההסכם מראה שכמעט כל היעדים האסטרטגיים של תל אביב, מהחלשת החזבאללה ועד לשינוי המבנה הביטחוני של לבנון, שולבו בו.
לבנון יכלה לבחור בדרך אחרת – דרך שהייתה מבוססת על הפסקת אש, נסיגה ללא תנאי של כוחות הכיבוש, ושמירה על מאזן הרתעה. אך ממשלת המדינה העדיפה, במטרה להפגין עצמאות מדינית, להתרחק מהבנות קודמות ולבחור בדרך של משא ומתן ישיר. תוצאת בחירה זו אינה ביסוס ריבונות לאומית, אלא הענקת לגיטימציה לנוכחות הכובשים, העברת פירוק נשק ההתנגדות לצבא לבנון, הגברת תפקידה של ארצות הברית בהחלטות פנימיות, ויצירת קרקע לפער פנימי עמוק.
בסופו של דבר, אולי הלקח החשוב ביותר מהניסיון הזה הוא שבמדיניות חוץ, החלטות רגשיות וסמליות אינן יכולות להחליף חישובים אסטרטגיים. עצמאות אינה מוגדרת רק באמצעות התרחקות מבעל ברית; עצמאות מקבלת משמעות כאשר מדינה יכולה להגן על שלמותה הטריטוריאלית, ריבונותה הלאומית וביטחון עמה, מבלי לקבל את דרישות הצד התוקף. אם תוצאת הסכם היא שהכובש רואה עצמו כמנצח, ההתנגדות נחלשת, הסיכון למלחמת אזרחים גובר, והדרך לנורמליזציה של היחסים עם האויב נסללת, הרי זה מגוחך לקרוא לכך הישג עבור לבנון.
