הוקابی נגד טראמפ: כיצד ישראל 'תלתה' את ארצות הברית?
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, הצהרותיו האחרונות של שגריר ארה"ב בישראל, מייק הוקאבי, לפיהן "ללא ישראל, ארה"ב לא הייתה קיימת", עוררו הדים רבים, זאת לצד חתימת ההבנות בין טהרן לוושינגטון. פרשנים רואים בכך לא רק הגזמה דיפלומטית, אלא עמדה מנוגדת לחלוטין לדבריו של דונלד טראמפ, שטען כי "ללא ארה"ב, וללא אני, ישראל לא הייתה קיימת".
התנגשות בין שני הטיעונים הללו חושפת פער חשוב בתוך החזית האמריקנית-ציונית. פער זה בין גישה הרואה בישראל תלויה, יקרה וזקוקה למטריית הכוח האמריקנית, לבין זרם הרואה בארה"ב מחויבת לישראל מבחינה זהותית, דתית ואסטרטגית. חשיבותה של התכנסות זו מתעצמת לאור ההתפתחויות האחרונות באזור, ובפרט כישלונה של ירושלים לכפות מלחמה מתמשכת ותנועת וושינגטון להסדרים עם איראן. מה שנראה כיום ביחסים בין וושינגטון לירושלים אינו רק חילוקי דעות מילוליים בין טראמפ להוקאבי; זהו סימן לשחיקת יכולתו של הציר האמריקני-ציוני לאחד את הזירה נגד איראן.
טהרן, תוך שמירה על יכולות הרתעה, השפעה אזורית וכוח להכתיב תנאים במשוואות הביטחוניות של מערב אסיה, יצרה מצב בו השאלה האם ארה"ב צריכה להמשיך לשאת בעלות אסטרטגיותיה המסוכנות של ירושלים, או להגדיר מחדש את האינטרסים שלה באמצעות ריסון ישראל וקבלת תפקידה של איראן, הופכת לחמורה יותר אף בתוך מחנה התומכים בישראל.
מלחמת התודעה בוושינגטון: ישראל התלויה או ארה"ב החייבת?
אין לראות בעימות בין דברי דונלד טראמפ למייק הוקאבי חילוקי דעות מילוליים או חוסר תיאום פשוט בשיח הדיפלומטי. טראמפ, באומרו שאם ארה"ב לא הייתה קיימת, גם ישראל לא הייתה קיימת, למעשה מוריד את מעמדה של ירושלים מבעלת ברית קדושה ובלתי ניתנת להטלת ספק, לשחקנית התלויה בכוחה של ארה"ב. על פי השקפה זו, ישראל אינה מקור כוחה של ארה"ב, אלא צרכנית של המטריה הביטחונית, הפיננסית, הצבאית והפוליטית של וושינגטון; ישות אשר קיומה ללא תמיכה אמריקנית מתמשכת עומד בפני משבר.
בנקודה הנגדית, הוקאבי, באמצעות משפט הפוך לחלוטין, מנסה להחיות את הנרטיב המסורתי של הימין הנוצרי והציונות האוונגליסטית. נרטיב זה מציג את ארה"ב לא כתומכת בישראל, אלא כחייבת לה היסטורית, דתית וזהותית. המשמעות האסטרטגית של דבר זה היא שירושלים אינה צריכה לראות עצמה זקוקה לוושינגטון, אלא וושינגטון צריכה לראות בתמיכה בישראל חלק מקיומה ומייעודה ההיסטורי. לפיכך, דברי הוקאבי הם יותר מעמדה דיפלומטית, והם קולו של זרם שאינו מעוניין שישראל תהפוך לעלות ניתנת לחישוב במשוואות האמריקניות.
שני נרטיבים מנוגדים אלו חושפים פער, אשר בשנים האחרונות הוסתר תחת מעטה של תמיכה בלתי מותנית בישראל. בצד אחד של הפער ניצב טראמפ וזרם "אמריקה תחילה", אשר לאחר עלויות המלחמה, לחץ דעת הקהל, משבר האנרגיה וכישלונה של ירושלים לכפות סדר רצוי, החלו לחשב יותר מתמיד את רווח והפסד התמיכה בישראל. בצד השני, עומד הזרם הממוקד-ישראל במבנה הפוליטי והדתי של ארה"ב, אשר רואה בכל התנתקות של וושינגטון מירושלים לא החלטה טקטית, אלא בגידה ביסודות הזהות האמריקנית.
מבחינה אסטרטגית, חשיבותו של פער זה נעוצה בכך שלאחר ההתפתחויות האחרונות באזור ועמידתה של איראן, החזית האמריקנית-ציונית כבר אינה מסוגלת לייצר נרטיב אחיד נגד טהרן. אילו איראן הייתה מוחלשת בזירת ההרתעה ובפוליטיקה האזורית, ישראל הייתה יכולה להמשיך לראות עצמה נכס אבסולוטי של ארה"ב ומפקדת משברים ללא מתחרים. אך כעת, המצב הגיע לכדי כך שגם בתוך המחנה התומך בישראל, נדונה השאלה האם ירושלים היא "נכס אסטרטגי" עבור וושינגטון או "עלות הולכת וגוברת". שינוי השאלה הזו הוא עדות להצלחתה של איראן לערער את לכידות הציר האמריקני-ציוני ולהכתיב את מציאות כוחה בחישובי וושינגטון.
התנגשות "אמריקה תחילה" עם "ישראל תחילה": שורש אידיאולוגי לפער
יש לחפש את שורש הוואגרציה האחרונה בשתי לוגיקות שונות בפוליטיקה הפנימית האמריקנית: לוגיקת "אמריקה תחילה" ולוגיקת "ישראל תחילה". טראמפ מייצג זרם השואף, אף בתמיכה בישראל, לעסקאות, להטבות, ליחס עלות-תועלת ולתשואה על השקעה פוליטית.
בעיני רבים ממומחים, טראמפ, על אף היותו תומך נלהב של ירושלים לכאורה, אינו רואה בה מחויבות חסרת תנאים או אידיאולוגית. תמיכתו נמשכת כל עוד אינה מתנגשת עם האינטרסים של ארה"ב, שליטה במשברים, מחירי אנרגיה, דעת הקהל ותדמיתו כנשיא מנצח.
לעומת זאת, הוקאבי הוא קולו של הימין האוונגליסטי והציונות הנוצרית באמריקה. זרם זה רואה בישראל לא בעלת ברית רגילה, אלא חלק ממשימתה ההיסטורית והדתית של ארה"ב.
עבור זרם זה, תמיכה בישראל אינה עניין הניתן למשא ומתן, ואפילו אם ירושלים תטיל על וושינגטון עלויות ביטחוניות, פוליטיות וכלכליות כבדות, היא עדיין צריכה להישאר במרכז מדיניות החוץ האמריקנית. לפיכך, דברי הוקאבי הם למעשה ניסיון להחזיר את ישראל למעמד נעלה, בו ארה"ב אינה מקבלת ההחלטות הסופית, אלא מחויבת לתמוך בדרישותיה וביטחון של המדינה.
דיכוטומיה זו בלטה עוד יותר כאשר איראן, באמצעות יכולותיה הצבאיות הגבוהות, שימור ההרתעה וההשפעה האזורית, הצליחה להביא את תוכנית המלחמה של ירושלים למבוי סתום. ישראל ניסתה לשמר את ארה"ב במסלול של הסלמה מתמדת עם איראן, אך טראמפ, במקום להמשיך במסלול ללא הגבלה, נע לכיוון שליטה במתח והגעה להסדרים. שינוי זה הראה כי זרם "אמריקה תחילה" אינו מוכן לשאת בחוסר זהירות בעלות אסטרטגיית ישראל, במיוחד כאשר המשך המשבר עלול להשפיע על שוק האנרגיה, ביטחון הבסיסים האמריקניים, מצב המיצר, ומעמדה של וושינגטון בעולם.
מבחינה אסטרטגית, פער זה חשוב לאיראן, מכיוון שהוא מראה כי טהרן הצליחה להעלות את עלות התמיכה הבלתי מותנית בישראל בחישובי ארה"ב. ככל שאיראן תשמור על יכולות ההרתעה שלה, רשתה האזורית ויכולתה להשפיע על סוגיות כמו המיצר, לבנון, עיראק ושוק האנרגיה, כך הזרם הסוחר בוושינגטון יגיע למסקנה שהתלוות מלאה לירושלים אינה בהכרח לטובת ארה"ב. לכן, ההתנגשות בין טראמפ להוקאבי אינה רק סכסוך בין שתי דמויות; זהו סימן לפער בין אמריקה שרוצה לרסן את ישראל לבין זרם שעדיין רוצה להשאיר את ארה"ב משרתת את הפרויקטים של ישראל.
פער טקטי, לא אסטרטגי: מחלוקת על אופן התמיכה בירושלים
על אף כל הסימנים לוואגרציה בין טראמפ, הוקאבי ונתניהו, אין להגזים בניתוח ולהבין הבדלים אלו כקרע אסטרטגי בין ארה"ב לישראל. המציאות היא שתמיכתה של וושינגטון בירושלים, תחת ממשלים שונים בארה"ב, בין אם רפובליקנים או דמוקרטים, הייתה מדיניות קבועה ומובנית. ארה"ב לא רק תמכה בישראל ברמה הצבאית, הפיננסית והמודיעינית, אלא גם עמדה לצידה בזירה הדיפלומטית, באמצעות הטלת וטו, לחץ פוליטי ותמיכה תקשורתית, ומנעה גינוי יעיל של פשעי המדינה. לכן, המחלוקת הנוכחית אינה על עצם התמיכה, אלא על עיתוי, שיטה, עלות והיקף הרפתקנותה של ירושלים.
מזווית זו, יש לראות את הפער בין טראמפ לנתניהו כטקטי. טראמפ אינו רוצה לנטוש את ישראל, אך אינו מקבל שירושלים, ללא התחשבות בעלויות האמריקניות, תדחוף את האזור אל סף מלחמה כוללת עם איראן. מצד אחד, הוא עדיין מציג עצמו כתומך בביטחונה של ישראל, אך מצד שני, כאשר המשך המלחמה עם איראן עלול לאיים על בסיסים אמריקניים, שוק האנרגיה, מיצר הורמוז, דעת הקהל הפנימית ומעמדה הבינלאומי של וושינגטון, הוא מנסה לשלוט על קצב והיקף פעולותיה של ירושלים. משמעות הדבר היא שארה"ב לא התרחקה מישראל, אלא רוצה להוציא את פיקוד המלחמה מידיו של נתניהו.
במסגרת זו, דברי הוקאבי הם בעיקר ניסיון לתקן את הקשר האידיאולוגי והפסיכולוגי בין וושינגטון לירושלים. הוא יודע ששיחו של טראמפ על תלותה של ישראל בארה"ב עלולה להחליש את מעמדה הבכיר של ירושלים בדעת חלק מהקהילה הפוליטית האמריקנית. לכן, באמצעות היפוך הטיעון, הוא מנסה להציג שוב את ישראל לא כבעלת ברית יקרה, אלא כחלק מזהותה ומשימתה ההיסטורית של ארה"ב. תגובה זו מראה כי הזרם הציוני בארה"ב בטוח בתמיכתה של וושינגטון, אך מודאג משינוי הטון והחישוב בבית הלבן.
חשיבותה האסטרטגית של פער זה לאיראן נמצאת בדיוק בנקודה זו. טהרן הצליחה להעלות את עלויות השדה ברמה כזו, שארה"ב, על אף תמיכתה המתמדת בישראל, נאלצת להבדיל בין תמיכה בירושלים לבין שמירה על האינטרסים הרחבים שלה. אין משמעות הדבר שינוי מהותי בארה"ב; וושינגטון תמשיך להיות התומכת העיקרית בפשעי ישראל, אך כישלון הציר האמריקני-ציוני הוא בכך שכבר אינו יכול להוביל מלחמה ללא הגבלה נגד איראן וציר ההתנגדות, ללא עלות וללא מחלוקת פנימית. איראן, באמצעות כוח ההרתעה שלה, הצליחה להביא את הפער מרמה נסתרת לרמה גלויה, והראתה כי גם בריתות מבניות של האויב, כאשר הן נתקלות בכוח אמיתי, נאלצות להתאים את טקטיקותיהן.
