פהלווי וההשקפה האופורטוניסטית של הנושא הפלסטיני
בחינת עמדתו של פהלווי בנוגע לפתרון הסוגיה הפלסטינית מלמדת שממשלת פהלווי מעולם לא חיפשה פתרון לחיסול המשטר הציוני והחזרת פלסטין לפלסטינים. |
Mehr News, :%20%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8%20%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%9F%20%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94%20%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%9C%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%20%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%91%D7%A4%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%90%D7%A8%201357,%20%D7%90%D7%97%D7%AA%20%D7%9E%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97%20%D7%A9%D7%97%D7%96%D7%A8%D7%95%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%9F%20%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D%20%D7%94%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%94%20%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%92%D7%AA%20%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94%20%D7%A4%D7%A8%D7%95-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA%20%D7%91%D7%90%D7%96%D7%95%D7%A8.%20%D7%96%D7%A8%D7%9D%20%D7%A4%D7%A8%D7%95-%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%20%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95%20%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A8%20%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D%20%D7%A2%D7%9C%D7%94%20%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F.%20%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D,%20%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%AA%20%D7%A4%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%20%D7%A2%D7%A9%D7%AA%D7%94%20%D7%93%D7%A8%D7%9A%20%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%94%20%D7%9B%D7%93%D7%99%20%D7%9C%D7%94%D7%92%D7%99%D7%A2%20%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A3%20%D7%9E%D7%A1%D7%97%D7%A8%D7%99,%20%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%20%D7%95%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%98%D7%92%D7%99%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%AA%D7%9C%20%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91,%20%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%A7%D7%A8%D7%94%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%A1%D7%9E%D7%9A%20%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%A4%D7%AA%D7%95%20%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A4%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99.%20%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%AA%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%95%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A4%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%20%D7%A2%D7%9D%20%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8%20%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99,%20%D7%9C%D7%9C%D7%90%20%D7%A7%D7%A9%D7%A8%20%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%99%20%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%94,%20%D7%A0%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%91%D7%A1%D7%99%D7%A1%20%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%99%D7%9D%20%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D%20%D7%9B%D7%9E%D7%95%20%D7%94%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%9D%20%D7%A2%D7%9D%20%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94,%20%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9E%D7%99%20%D7%91%D7%99%D7%98%D7%97%D7%95%D7%9F,%20%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9D%20%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%9D%20%D7%A2%D7%9D%20%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%A2%D7%A8%D7%91%20%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9C%20%D7%9C%D7%97%D7%A6%D7%99%D7%9D%20%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9D.
%20>%0A
אי הכרה מוקדמת בישראל (1947)
ממשלת פהלווי נתונה בהשפעת המיאוס של העם מפשעי הציונים, למרות היותה תחת הלחץ של תומכי הציונים, קרי בריטניה ואמריקה, היה וידע כי התנאי לקבלת הסיוע הכספי הניתן בסעיף 4 span style="background-color:white">טרומןמארצות הברית הכירו ב"ישראל", אך חברותה של ישראל באו"םהצביעו נגד. המשמעות היא הרזולוציה המפורסמת 181 שנקראת המחיצה של ארץ ישראל בשנת 1947.
מנצור אל-סולטן עדל, שעמד בראש משלחת מאיראן לכינוס עצרת האומות המאוחדות באותם ימים, נשא נאום מפוכח וקצר כדלקמן:
אדוני היושב-ראש – אדוני הנציגים, המשלחת של איראן הקדישה את מלוא תשומת הלב למשא ומתן שהתנהל בוועדה זו בנוגע לנושא הפלסטיני. כל ההיבטים של עניין מסובך זה ובעיקר חשיבותו הרבה מבחינת שמירת השלום במזרח הקרוב ובמזרח התיכון, הוסברו במלואם על ידי הנציגים המכובדים שהעלו התנגדויות עד כה.
נציג איראן בוועדה המיוחדת של פלסטין לא יכול היה להסכים להצבעת הרוב של אותה ועדה, שלדעתו עשויה לעמוד בהתאמה מלאה לעקרונות שצריך להיות. המנהיג והמדריך של האומות המאוחדות. האם הדיון בעקרונות הצדק וההגינות לפיהם כל האומות יכולות לקבוע את גורלן בחופשיות וללא התערבות בלתי מוגבלת, וגם נציג איראן לא יכול היה להשיג בסיס מתאים ששאר חברי הוועדה יסכימו עם ההצבעה האישית שלו, ולכן בהיעדר פתרון שלפי נציג כבוד ממשלת שוודיה, זה הגיוני ומעשי, איראן נאלצה להציע פתרון מתון, או ב במילים אחרות, פתרון של שלום, ולפי דעה זו, היא הסכימה להקמת ממשלה פדרלית, אך יחד עם זאת, היא הייתה אנוכית ושמרה לעצמה את הזכות לממשלתה בהתאמה להיות מסוגל לאמץ כל עמדה שנראה לו נחוצה ושימושי לשמירה על שלום במזרח התיכון. [1]
הקבינט של אחמד קוועם בתקופה זו שבה דעת הקהל האנטי-ציונית בקרב חוקרים ואנשי דת ואף בקרב הציבור היא עדיפה על החברים העצמאיים בממשלה ומתנגדת לכינון יחסים עם המשטר הציוני. היא פרסמה הודעה בגנות הקמת המדינה היהודית והצהירה על נכונותה לשתף פעולה עם ממשלות איסלמיות אחרות לשחרור פלסטין.
אפילו ממשלת איראן בזמן ההנפקה ב 9 דצמבר 1949, הכריז על הצבעתו בעד מדינות ערב שלא להקים ארגון בינלאומי משטר בירושלים.
בזמן זה, לפי מומחים, פוליטיקאים איראנים האמינו כי הקמת ממשלה יהודית באזור ומדינות ערב יתמודדו עם משבר באזור.
להתנהגות מפלגתית זו היו כמה סיבות שצוינו בהקשר זה, אחת מהן היא לתמוך ב הרגשות של תושבי המדינות באותה תקופה. זה היה אסלאמי, ומצד שני איראן האמינה שאט אט תיווצר יריבה אזורית לאיראן, ולכן היא לא הסכימה עם הקמת ממשלת ישראל.
הכרה בישראל (1950)
אבל העמדה הפהלווית הזו לא החזיקה מעמד אפילו שנה. לאחר ההכרה בממשלת ישראל על ידי רוב מדינות האו"ם, כולל הודו ויוגוסלביה, שהיו בעלות בריתה של איראן בתוכנית פלסטין הפדרלית, וכן טורקיה מבין מדינות האיסלאם, הכירה איראן דה פקטו בישראל ותמכה באזרחים האיראנים הנוכחים. ב הכריזה על ישראל כסיבה הרשמית להכרה זו.
התרחשו שורה של אירועים שיצרו הזדמנות לשנות את מדיניות החוץ של פהלווי כלפי המשטר הציוני. ברגע היסטורי זה התרחש רצח השאה (4 בפברואר 1949/15 בהמן 1327), נקבע חוק צבאי במדינה, מנהיגים דתיים אנטי-ציוניים כמו האייתוללה קשאני נעצרו והוגלו לזמן מה, ועם התעמולה שהתרחשה נוצרה אווירה של התנגדות להקמת ישראל. פחתה.
על ידי ניצול לרעה של מרחב זה ועם ההצלחה שהשאג השאה בהרכבת האסיפה המכוננת והסנאט בעזרת תומכיו, התחזק מעמדו ושם היה חושך באווירה הבינלאומית היחסים בין איראן לערבים (בעיקר איראן ועיראק) והגירוש ההדדי של אזרחים איראנים ועיראקים, במיוחד סוגיית גירוש יהודי עיראק מאיראן, היוו כלי תעמולה יעיל לציונים נגד איראן.
באותה תקופה, היחסים בין איראן למצרים לא היו במצב טוב עם פרידתו של פאוזיה מהשאה. בנוסף לכל אלה, ארגנו החוגים הציוניים גם תעמולה ענפה נגד ארצנו בגלל ההצבעה הראשונית של איראן נגד הציונים, ובכל יום פורסמו ידיעות חדשות על עקירת אזרחים איראנים בארץ ישראל בגלל חוסר קשרים עם ישראל.
אבל הסיפור המרכזי התחיל מהמסע של השאה לאמריקה. במהלך שהותו בת 48 הימים באמריקה, קיים השאה גם פגישות עם אנשי כספים גדולים וחוגים יהודים אמריקאים, ובפגישות אלו נדונה ונושא משא ומתן גם נושא ההכרה בישראל והכרתה של ישראל התקבלה על ידי השאה. לפיכך, ב-16 באיספנד 1328 (6 במרץ 1950), ממשלת איראן דה פקטו, בעוד יותר מ-50 מדינות הכירו במשטר זה, הכירה בממשלת ישראל, ועניין זה הוכרז רשמית על ידי נציג איראן בארגון האומות. וההודעה הרשמית של הממשלה על כך פורסמה 10 ימים לאחר מכן. החלטה שהראתה את היעדר העקרונות של החלטותיו של פהלווי לגבי המשבר והנושא הפלסטיני.
וויליאם שווקרוס כותב על כך בספר "המסע האחרון של המלך": הוא השיג שוחד משמעותי לראש ממשלת איראן דאז, מוחמד סעד מראג'י. , ואת המשא ומתן הוביל אמריקאי שעדיין ידוע בשם (אדם) שעבד עם המוסד, מטעם ממשלת ישראל. הוא גם הכיר איש עסקים איראני שהיה חבר ושותף עסקי של ראש הממשלה. באמצעות אדם זה דרש ראש הממשלה 400,000 דולר כדי לשכנע את מועצת השרים ואת השאה כי הכרה בשתי העובדות של ישראל תשרת את האינטרסים של איראן.
שיקום ההכרה של ישראל (1951)
אבל הסביבה הפנימית והחברתית של איראן היוותה מכשול רציני מול פהלווי. שנה לאחר מכן, לאחר עליית מוסאדה לשלטון, חזרה בה הממשלה מההכרה במשטר זה בתגובה למחאות עממיות. בתחילת יוני 1330 תקף חוסיין מאקי בנאום במועצה הלאומית בחריפות את ההכרה בישראל בתקופתו של מוחמד סעד וראה בפעולה זו אפשרית רק על ידי קבלת שוחד מראש הממשלה דאז (סעד).
אייתוללה קשאני כחבר פרלמנט ויו"ר הפרלמנט ה-17 של המועצה הלאומית בפגישה עם משלחת האווקף מג'ליס דמשק קוראת לנסיגה מההכרה של ישראל כדלקמן: "החזרנו את ההכרה שלנו מהמדינה היהודית, כי ממשלת איראן לשעבר, שהייתה ממשלה בריטית, הכירה בישראל, ועכשיו כולם איסלאמיים ו מדינות ערב חייבות להתאחד. שבירת ישראל והחזרת הערים שגזלו את ישראל לבעליהם האמיתיים."
לבסוף, בבוקר ה-16 ביולי 1330, במהלך מושב האספה הלאומית, חוץ השר באגר קאזמי הכריז על כורדי: "מכיוון שממשלת איראן מימשה את החלטתה אתמול ופיזרה את הקונסוליה הכללית שהייתה בירושלים והטילה על השגרירות [של איראן בעמאן] את הטיפול בעבודתם. מנגד, הממשלה אינה נחושה לנקוט בשום פעולה אחרת בנוגע להכרה הרשמית בישראל, והיא לא קיבלה ולא תקבל נציג של ישראל באיראן. סוגיה זו באה לידי ביטוי נרחב בעיתונות ובאנשי העולם הערבי, ובעיתוני "אלפיחא" ו"אלהאדי" בדמשק, בעיתוני "אלחוואד" ו"אליקאזה" בבגדד ו"אלשרק" העיתון בביירות הרהר בנושא זה.
אבל למען האמת, ההצהרה של שר החוץ דאז פהלווי על אי הכרה בישראל בעתיד השתנתה בקרוב מאוד .
זהו שוב את ישראל! (1953)
אחרי ההפיכה ב-28 באוגוסט 2012 ונפילת הממשלה הלאומית של מוסאד, היחסים היו פעם שוב הוקם והתרחב; בפרט, הקשרים הרחבים בין איראן לאמריקה הביאו את השאה לשפר את היחסים עם ישראל. לאחר הפלת ממשלתו הלאומית של ד"ר מוסאדך בתקופת מוחמד רזא שאה, חודשו היחסים בין איראן לישראל ומאיר עזרי הגיע לאיראן כשגריר המדיני הראשון של ישראל. הוא כמובן עבד עם תארים כמו ראש המשרד לקשרים כלכליים ועוד.
אמר שאה בראיון עיתונאי בתגובה לשאלת עורך עיתון "כיהן" על המחודש הכרה בישראל: "ההכרה הקודמת הזו זה קרה וזה לא דבר חדש. אולם, עקב אקטואליה ואולי גם מבחינה כלכלית, נציגנו זומן מישראל לפני מספר שנים ועדיין לא חזר. אבל הנושא הזה של זיהוי הוא לא משהו חדש."
הצהרותיו של מוחמד רזא פהלווי בנוגע לסוגיה הפלסטינית הן דוגמה לחוסר היציבות ועקרונות היחסים קביעת מדיניות. היחסים היו בסוגיה ובמשבר הפלסטיני.
תחילתם של יחסים אסטרטגיים (1954)
בקרוב מאוד, שליחת הנפט האיראני לישראל החלה בשנת 1954 (1333). באוקטובר 1336 נסע טימור בחטיאר, ראש SAVAK הראשון, לפריז וביקש להיפגש עם שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. בפגישה זו שיבח בחטיאר את הצבא הישראלי ואת ניצחונותיו במלחמה עם מצרים, הביע את דאגתו מפעולותיו של נאצר בערעור היציבות במזרח התיכון, והציע שיתוף פעולה וחילופי מידע בשם השאה. ממשלת ישראל בירכה על הצעה זו ו"בן-גוריון" ראה בה תחילתו של שיתוף פעולה מדיני רחב יותר בין שתי המדינות ביבשת אסיה.
בן גוריון נסע לטהרן ב-4 בדצמבר 1961 הוא היה ראש המדינה הישראלי הראשון שביקר באיראן, אבל הוא לא היה האחרון. מאוחר יותר נסעו לאיראן גם "לוי אשקול", "גולדמאיר", "ישק רבין" ו"מנחם בגין". המטוס הנושא את "בן גוריון" שנסע לבורמה נחת בכוח בטהראן בתואנה של תקלה טכנית. בביתן הממשלתי של שדה התעופה קיבלו את פניו ד"ר אמיני (ראש הממשלה) ומייג'ור גנרל פקרובן ושם התנהל משא ומתן.
ישאק רבין, הרמטכ"ל של הצבא הישראלי, נסע לטהרן ב-25 באפריל 1346 כביקור בצבא אריאנה. חבריו כללו את אשתו וראש משרדו, אל"מ רפאל אפרת, שהגיעו לשדה התעופה מהראב"ד במטוס מיוחד והתקבלו על ידי רס"ן אריאנה ואל"מ נמרודי. במהלך נסיעתו בת ששת הימים, רובין נפגש וניהל משא ומתן עם השאה, ראש הממשלה, שרת החוץ ואריאנה, וביקר בעוספיה ובשירז.
השריפה במסגד אל-אקצא באוקטובר 1348, שהייתה הבסיס להקמת ארגון הוועידה האסלאמית, הייתה אחת מנקודות המפנה החשובות בעימות בין מדינות האסלאם למשטר הציוני; תקרית שגרמה למוחמדרזה פהלווי להגיב בצורה די חזקה וכמובן אופורטוניסטית בהתאם לאווירה במדינה.
הארגון הודיע על קיומו חודש לאחר תקרית זו, במהלך פגישה עם ראשי מדינות האיסלאם ב רבאט, בירת מרוקו ארגון שבו דמויות כמו השאה מאיראן והמלך פייסל מסעודיה מילאו תפקיד מוביל בהקמת, ניהול וארגון הכנסים שלו.
מוחמד רזא פהלווי, כמובן, לא הזכיר מילה על השריפה במסגד אל-אקצא בשעה פסגת רבאט ובנאומו, ורק את הממשלות הוא הזמין את האיסלאם להבין ולהזדהות זה עם זה ולחיות בשלום בין ערבים ויהודים.
מוחמדרזה פהלווי בשנה 1967 שישראל כבשה את השטחים הפלסטיניים וכן חלקים ממצרים וסוריה לאחר מלחמת ששת הימים, התנגדה נחרצות למהלך זה והכריזה כי "העידן של כיבוש אדמותיהם של אנשים אחרים נסתיימו בכוח הנשק". אבל מלחמת 6 הימים יכולה להיחשב כנקודת מפנה ביחסים בין הפהלבים לציונים, שכמובן כבר החלה.
סיכום
בחינת עמדתו של פהלווי בנוגע לפתרון הסוגיה הפלסטינית והמתח בארץ הפלסטינית בין הערבים ליהודים, מלמדת כי ממשלת פהלווי, למרות החשש מממסד וכוח מציאת ממשלה ציונית באזור, כמו גם דאגה מדעת הקהל, אך מלכתחילה הוא מעולם לא חיפש פתרון להסרת המשטר הציוני ולהחזרת פלסטין לפלסטינים, ולא יש עמדה עקרונית בנושא זה, אך מבוססת על התנאים וההטבות שנוצרו. היא שינתה התנהגות ומדיניות. גם לאחר מלחמת 6 הימים ונוכחותה החזקה יותר של אמריקה בנושא ותמיכה בציונים, היא הרחיבה מאוד את יחסיה המדיניים, הכלכליים, הביטחוניים והמסחריים עם תל אביב.
אולי זו הסיבה שהארכיון של עידן פהלווי מלא בעמדות מוזרות, סותרות ושונות של השליטים ושל מוחמד רזא פהלווי עצמו בסוגיה הפלסטינית. בצורה כזו שיש החושבים שמוחמד רזא היה אויב של המשטר הציוני ויש שחושבים שהוא ראה את הנושא ערבי ולא היה לו שום השקעה בנושא זה.
עם זאת, למרות כל זאת, הבגידה הגדולה ביותר של פהלווי בסוגיה הפלסטינית, המבוססת על אופורטוניזם ואינטרס אישי, מתחילה ב-1973. הערבים, שהובסו במלחמת 6 הימים ומאוכזבים מהמאורעות, חיכו לנקמה רצינית. הנקמה שהחלה בחודש הרמדאן ב-1973 עם התקפות הצבא המצרי של אנואר סאדאת וצבאו הסורי של חאפז אסד. לאחר המלחמה החל אמברגו נפט גדול על ידי הערבים נגד ישראל ותומכיה, שגרם להוצאת יותר מ-4.5 מיליון חביות נפט ביום מהשוק העולמי, ומחירי הנפט ירדו מ-3 דולר לחבית יעלו ל- כ-12 דולר. אבלאיראן האימפריאלית לא השתתפה בעימות הנפט הזה נגד ישראל בבגידה היסטורית ועל ידי הגדלת מכירת הנפט שמחירו גדל פי ארבעה, הוא הרוויח הון גדול. רכישות הנשק של איראן מארצות הברית לא השפיעו על כלכלת המדינה. באופן כזה שרכישת הנשק של איראן ב-1972 הגיעה ל-4.373 מיליון דולר מ-519 מיליון דולר ב-1974 וחוותה עלייה של פי 7.
|