ישראל ומלחמת השפה והזהות
ישראל לא רק אדישה לזכויות הלשוניות והתרבותיות של הערבים הפלסטינים המקוריים; במקום זאת, הוא מתעלם מהזכויות הלשוניות, התרבותיות והחברתיות של חבריו המהגרים היהודים. |
הקבוצה הבינלאומית של סוכנות הידיעות פארס, ד"ר רוחאללה סיידינג'אד: עם כריתת הסכם בלפור ב-1948, נוצרה ישראל כמו אי בלב מדינות ערב. המשטר הישראלי החל להעביר יהודים מיבשות אירופה, אפריקה ואסיה לארץ ישראל הכבושה על מנת לשבש את הרכב האוכלוסייה. בשנות ה-80, כמעט 750,000 רוסים היגרו לארץ זו.
הגירתם לארץ זו אינה למטרות אידיאולוגיות; אדרבא, בגלל תנאי החיים הירודים והעוני הם תוצאה של קריסת ברית המועצות. כיום חיים בפלסטין הכבושה 4.8 מיליון יהודים ו-1.5 מיליון ערבים.
הגירה של יהודים מעמים וגזעים שונים לפלסטין הכבושה גרמה לצפיפות של שפות שונות; כך שיש באזור זה 33 שפות חיות ו-3 שפות מתות. לאחר שליטת הציונים בארץ זו, הפכה השפה הערבית, שהיתה בעבר שפת הרוב, לשפת המיעוט. יש לציין כי למרות שהשפה הערבית מוזכרת לאחר העברית כשפה הרשמית בחוקת מדינת ישראל; אבל זה מוגבל לשורה ולא לפועל; כי הכרה בממשלת ישראל בשפה הערבית פירושה הכרה באתניות הערבית, וזה לא מה שהם רוצים. במילים אחרות, ההשקפה של מדינת ישראל הציונית כלפי השפה הערבית היא השקפת שפתו של מיעוט דתי, לא השקפת שפתו של מיעוט אתני. בהצגה של השפה הערבית כלא יעילה, ישראל מנסה להציג אותה כשפה נחשלת ומסורתית שאינה מסוגלת לכלול את תנאי הטכנולוגיה והטכנולוגיות המודרניות. הממשלה היהודית-ישראלית מאשימה את הערבים המקוריים מפלסטין הכבושה בדואליות השפה (דייגלוסיה); המשמעות היא שהם כותבים בשפה רהוטה אך מדברים בשפת העם ועל ידי תיוגם כסכיזופרנים תרבותיים, הם מנסים להפריד בין ערבים פלסטינים לזהותם ותרבותם המקורית. הם כל הזמן אומרים באוזניהם שאתם ערביי ישראל, לא ערביי פלסטין, כדי להפריד אותם מהעם הערבי.
השקפתה של ישראל על השפה והתרבות הערבית היא השקפה ביטחונית ולא אזרחית ותרבותית; מנקודת מבטם, השפה והתרבות הערבית היא השפה והתרבות של האויב. It is certain that "the guardians of Arabic language education in occupied Palestine are mostly military institutions rather than education" (Amara, Muhammad, 2010: اللغة العربية في يسرايل: Siyaqat wa Tadhyat, p. 183). ממשלת ישראל רוקנה את תוכנם של ספרי הלימוד לילדים הערבים מהתרבות האסלאמית המקורית והטהורה ומילאה אותם בתרבות יהודית, בתורה, בגיבורים, במיתוסים ובנביאים, כדי שתוכל להפוך את הילדים הערבים לכנים ונאמנים לתרבות היהודית-ציונית.
ממשלת ישראל הקימה שלוש ועדות – ועדת הנגב, ועדת קירן, ועדת השמות – שמות של 9,000 מקומות מימים, הרים, נהרות, טירות, ערים, כפרים וכו'. … מערבית הוא שינה אותה לעברית כדי להרוס את רכושם החומרי והרוחני של הערבים בארץ זו (ראה אותו מקור, 2010: עמ' 134). הם שינו את שמה של פלסטין ל"ארץ ישראל", את השם של "מסגד אלאקצא" ל"מקדש או מקדש סולימאן" ואת השם של "חומת אל-ברק" ל"אל-חאת אל-גרבי או אל. -מבאקי וול"; כי הם מודעים היטב שלזיכרון ההיסטורי יש תפקיד עצום בהיווצרותה של אומה. הם רואים במבצע השמות סוג של מבצע כיבוש שביצע הצבא הישראלי ב-1948. בטוח שהאידיאולוג של הציונים, בן גורבון, מעודד אותם להמשיך במבצע השמות כדי להציל את ארץ ישראל כולה משליטת השפה הערבית. (אותו מקור, 2010: עמ' 131).
ישראל לא רק אדישה לזכויות הלשוניות והתרבותיות של הערבים הפלסטינים המקוריים; במקום זאת, הוא מתעלם מהזכויות הלשוניות, התרבותיות והחברתיות של חבריו המהגרים היהודים. הם מעמידים בבעיה את שפת ה"יידיש", שפת יהודי מזרח אירופה, שפת ספרדית, שפת יהודי פורטוגל וספרד וכו', ובאמצעות מדיניות הכבשנים החמים (אינטגרציה חברתית) מנסים להרוס אותו באמצעים חינוכיים וכספיים, הסרת ההבדלים הדתיים, התרבותיים, הלשוניים, החברתיים והכלכליים של המהגרים כדי שיוכלו לבנות אומה מאוחדת. בהתמקדות בשפה האשכנזית (שפת התורה והספרות היהודית העתיקה), הם מאלצים את העולים להתמוסס לתוך התרבות היהודית-ציונית. "דוד בן גורבון", ראש מפלגת העבודה הציונית, סבור כי "יהודים מהגרים הם חלקיקים אנושיים חסרי שורשים, השכלה, שפה ותרבות וצריכים לרכוש את כל המאפיינים האשכנזים" (גוהרי מוגדם, אבוזר; פקדאמן, מוחמד, 2018 : סקירת אסטרטגיית תנור ההיתוך (או אינטגרציה חברתית) במשטר הציוני…, עמ' 45). למעשה, המדיניות הציונית היא מדיניות של "לשרת את עצמך ולהתעלם מאחרים".
אחד ההישגים החשובים ביותר של ממשלת ישראל הוא תחיית השפה העברית ו זהות יהודית. מטרתם להחיות את השפה העברית, לבנות זהות חברתית, זהות פוליטית ולבנות אומה מודרנית וחדשה. ישראל הצליחה באורח פלא להחיות שפה שהייתה בגלות כ-2000 שנה והייתה שפה "מתה למחצה" והפכה אותה לשפה "טבעית למחצה" (אלפאסי אל-פחרי, עבדול קאדיר, ( 2014), אל-סיאסה אל-לגויה ואל-ת'תיתית מסאר ואל-מדאקס, עמ' 48). כדי לחזק את זהותם הפוליטית והחברתית, אין להם ברירה אלא להחיות ולחזק את השפה העברית.
מקור חדשות | Fars News |
|