סתירה באסטרטגיית ארה'ב: נכונות טראמפ למשא ומתן לצד הסלמת לחצים
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency,
דונלד טראמפ ממשיך לדבר על נכונותו לנהל משא ומתן עם איראן ועל רצונו לסיים את העימות הצבאי, אך ממשלתו לא רק שאינה מראה סימן לנסיגה ממדיניות הלחץ המרבי, אלא באמצעות הסלמת סנקציות, המשך מצור ימי, ותכנון מנגנונים כמו "שער ברזל", היא שואפת להרחיב את ההגבלות על חילופי כלכליים ומסחריים של איראן. גישה זו מעלה שאלות רציניות לגבי מהות ההצעות הדיפלומטיות של וושינגטון, ומידת הרצינות שלהן להשגת הסכם.
משא ומתן או מצור; מדוע אסטרטגיית טראמפ כלפי איראן נתקעת במבוי סתום?
טהרן, לעומת זאת, בהדגישה את תנאיה השבעה לסיום העימות, הודיעה כי חזרה למשא ומתן אינה יכולה להתנתק מהפסקת פעולות עוינות, הסרת המצור והסנקציות, שחרור נכסים קפואים, ופיצויים על נזקי מלחמה.
בנסיבות אלו, ניסיונו של טראמפ להגביר את הלחץ ולהגביל את הנתיבים הכלכליים וקשרי התקשורת של איראן, לצד התעקשותו על משא ומתן, לא רק שלא פתרו את הפער בין עמדות שני הצדדים, אלא יצרו מכשולים חדשים בדרך הדיפלומטיה. מצב זה מעלה את השאלה היסודית: באילו מטרות וחישובים דוגלת וושינגטון בדיבור על דיפלומטיה, בעוד שבפועל היא שואפת לשמר ולהרחיב את מנופי הלחץ נגד טהרן?
דונלד טראמפ בשנים האחרונות דיבר פעמים רבות על רצונו להגיע להסכם עם איראן, והציג עצמו כתומך בסיום העימות ופתרון חילוקי דעות בדרך דיפלומטית. עם זאת, הצהרות ופעולות ממשלתו מראות כי וושינגטון עדיין דוגלת במשא ומתן לצד שמירת לחץ צבאי וכלכלי; גישה הרחוקה מהדרישות הבסיסיות של תהליך דיפלומטי בונה. הצהרותיו האחרונות של טראמפ (18 בנובמבר) בראיון לרויטרס הן דוגמה ברורה לכפילות זו. לאחר פגישתו עם ראש ממשלת קטאר, הוא דיבר על רצון מדינות האזור לפתרון שלום, אך בו בזמן הדגיש כי ארה"ב מוכנה לחידוש התקפות צבאיות, ואינה מתכוונת להפסיק את המצור הימי על איראן.
עמדה זו מוצגת בעוד שגורמים אמריקאים אינם מקבלים אף את תנאי איראן לסיום העימות והתחלת מסלול הסכם. מרקו רוביו, שר החוץ האמריקאי, בתגובה לדרישות טהרן, תיאר אותן כלא מציאותיות ובלתי מקובלות. באופן זה, וושינגטון מצד אחד מדגישה את הצורך במשא ומתן, ומצד שני, אינה מוכנה להפגין גמישות לגבי התנאים המוקדמים שאיראן קבעה לכניסה לתהליך זה.
משא ומתן או מצור; מדוע אסטרטגיית טראמפ כלפי איראן נתקעת במבוי סתום?
לעומת זאת, עמדת טהרן היא כי חזרה למסלול הדיפלומטיה אינה יכולה להיות משא ומתן תחת לחץ והתעלמות מדרישות איראן. תנאיה השבעה של איראן כוללים הפסקת מלחמה בכל החזיתות, שחרור נכסים קפואים, ביטול סנקציות, סיום מצור ימי, תשלום פיצויי מלחמה, נסיגה של כוחות צבאיים אמריקאיים מהאזור, והפסקת איומים והתערבות בענייניה הפנימיים של איראן. גורמים איראנים הדגישו כי השגת תנאים אלו קודמת לכניסה למשא ומתן חדש.
מנקודת מבט זו, המחלוקת העיקרית בין טהרן לוושינגטון אינה מוגבלת רק לתוכן הסכם אפשרי, אלא גם לסדר ותנאי הכניסה למשא ומתן. טראמפ חפץ בשמירת מנופי הלחץ לקבלת ויתורים מאיראן, בעוד טהרן רואה בהפסקת לחצים אלו תנאי ליצירת תהליך דיפלומטי. לכן, מנקודת מבטם של צופים, חזרה על טענת נכונות ארה"ב למשא ומתן, ללא שינוי במדיניות הלחץ והאיום, אינה יכולה בפני עצמה להוות סימן לפתיחת קשרים בין שני הצדדים.
במקביל להתעקשותו של טראמפ על משא ומתן, ממשל ארה"ב פנה להרחבת מנגנוני לחץ כלכלי נגד איראן; באופן כזה שהגבלות ימיות כבר אינן הכלי היחיד של וושינגטון להפעלת לחץ על טהרן. המצור על נמלי איראן ומאמצים למניעת ייצוא נפט, מושלמים כעת עם תוכניות להגבלת נתיבי יבשה וקשרי מסחר של המדינה; צעד המראה כי הבית הלבן עדיין שואף להעלות את עלויותיה הכלכליות של איראן לפני כל הסכם אפשרי.
אחד הצעדים האחרונים בתחום זה, הוא הקמת צוות העבודה "שער ברזל" על ידי הפיקוד המרכזי של צבא ארה"ב (סנטקום). מנגנון זה נאמר כי תוכנן במטרה לזהות ולשבש העברת נשק, טכנולוגיות דו-שימושיות וסחורות מוחרמות מנתיבי יבשה ומהים הכספי. באופן זה, וושינגטון שואפת להרחיב את היקף המצור מנתיבי ים לרשתות הובלה וחילופי סחורות אזוריות של איראן. הצהרות גורמים אמריקאים אחרונות מראות כי פעולות אלו אינן מוגבלות רק לשליטה על סחורות צבאיות, והכנסותיה הכלכליות של איראן, במיוחד ייצוא נפט, נמצאים במרכז הלחצים. רוביו לאחרונה (19 בנובמבר) בכינוס שרי החוץ של קבוצת G7 הודיע כי וושינגטון תמשיך להטיל עלויות כלכליות כבדות על איראן, והעריך את הסנקציות כיעילות.
עם זאת, חישוביה של וושינגטון מתמודדים עם מכשולים גיאוגרפיים וכלכליים משמעותיים. לאיראן יש גבול יבשתי עם שבע מדינות, והיא מחוברת דרך הים הכספי לרוסיה ולמדינות מרכז אסיה. נתיבי סחר עם טורקיה, פקיסטן, אזרבייג'ן וארמניה, וכן קיבולת הובלה ברכבת, מאפשרים חלופה לחלק מחילופי הסחורות בים. דיווח של רדיו אירופה החופשית אף התייחס בעבר לשימוש איראן בנתיבי חלופה אלו כדי לעקוף הגבלות ימיות.
כמובן, שימוש בנתיבים אלו אינו מהווה חוסר יעילות של המצור, ויכול להעלות את עלות וזמן חילופי הסחורות, אך יש הבדל חשוב בין יצירת שיבוש במסחר של איראן, לבין חסימה מוחלטת שלו. יישום תוכנית בהיקף כזה, דורש שיתוף פעולה של מדינות שכנות וקבלת עלויות כלכליות ופוליטיות מצידן; נושא המציב ספקות רציניים לגבי השגת מצור מלא.
מנקודת מבט זו, ניסיון לסגור את כל נתיבי הנשימה של איראן, אף עם הוספת מנגנונים כמו "שער ברזל", אינו בהכרח משמעו השגת מטרותיה של ארה"ב. מומחים סבורים כי וושינגטון יכולה להגביר לחצים, אך הפיכת לחצים אלו לכלי להכפה של רצונותיה במשא ומתן, זה עניין אחר; במיוחד שכן הרחבת המצור הפכה בעצמה לאחד המכשולים העיקריים ביצירת הסכם.
המחלוקת העיקרית בין טהרן לוושינגטון אינה רק על פרטי הסכם אפשרי, אלא חוזרת להגדרה של שני הצדדים לתנאי המשא ומתן. טראמפ מעוניין במשא ומתן בתנאים שבהם ארה"ב עדיין תשמור על מנופי הסנקציות, המצור הימי, והאיום הצבאי, על מנת לקבל דרך כך ויתורים נוספים; לעומת זאת, איראן מדגישה כי משא ומתן אינו יכול להפוך לכלי ללגטימציה של לחץ וכפיית רצונות חד-צדדיים.
בינתיים, תנאיה השבעה של איראן מייצגים את ניסיון טהרן לשנות את מסגרת העימות; מסגרת שבה הפסקת פעולות עוינות, הסרת המצור והסנקציות, שחרור נכסים קפואים, פיצויים על נזקי מלחמה, ונסיגת כוחות אמריקאיים מהאזור, קודמים לכניסה למשא ומתן חדש. עמדה זו, למעשה, מתנגשת עם התבנית המועדפת על וושינגטון, כלומר, שמירת הלחץ עד להשגת ויתורים.
מנקודת מבט אסטרטגית, החישוב האמריקאי מושתת על ההנחה כי הגברת לחץ כלכלי והגבלת נתיבי סחר של איראן, תעלה את עלות ההתנגדות ותאלץ את טהרן לשנות עמדותיה, אך חישוב זה מתמודד עם שתי מגבלות: ראשית, היכולת הגיאוגרפית והכלכלית של איראן לשמור על חלק מחילופי הסחורות דרך נתיבי חלופה; ושנית, כי הגברת עלויות העימות אינה בהכרח משמעה שינוי הרצון הפוליטי של הצד השני. מסיבה זו, מצור ימי ותוכניות כמו "שער ברזל" אינם יכולים לבדם להבטיח את השגת מטרותיה של ארה"ב.
בסופו של דבר, טראמפ עומד בין שני נתיבים מתנגשים; קבלת הדרישות של הסכם מאוזן, או המשך הניסיון לכפות הסכם באמצעות לחץ. הנתיב השני, בעוד שהוא עשוי להעלות עלויות כלכליות וביטחוניות, יכול להעמיק את הפער בין הצדדים ולהגביל את ההזדמנויות הדיפלומטיות. הסכם עם איראן מחייב שינוי בחישובי וושינגטון, ואינו מושג רק על ידי הוספת כלי לחץ לשולחן המשא ומתן.
