טום ברק ועתיד אזור כורדיסטן: האם ארביל תגורל את גורלם של הכורדים בסוריה?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, אזור כורדיסטן העיראקי ניצב בפני סכנת פירוק פנימי, קריסה מוסדית ואיומים ביטחוניים, בעוד שמערב אסיה עדה למשברים והתפתחויות ביטחוניות וצבאיות גדולות.

התחרות על הכוח הפוליטי והכלכלי בין שני בתי המלוכה השולטים באזור כורדיסטן מציבה את האזור במצב ביקורתי. לאור מבנה הנאמנות המפלגתית של כוחות הפשמרגה וריכוז הנשק, קיים חשש תמידי להתלקחות עימותים עקובים מדם בין כוחות המזוהים עם האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (PUK) והמפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן בעיראק (KDP).

המיקום הגיאופוליטי של שתי מפלגות אלו מעניק להן מקורות שונים להפעלת השפעה וכוח; המפלגה הדמוקרטית נהנית מנתיבי מעבר ויחסים כלכליים עם טורקיה ואיראן, בעוד שאזורים בשליטת האיחוד הפטריוטי כוללים שער גבול חשוב עם איראן ושדות הגז חורמור וצ'מצ'מאל, המשחקים תפקיד חיוני באספקת אנרגיה לחשמל באזור כורדיסטן.

משבר מבני זה קיבל ממדים חדשים לאחר הבחירות באוקטובר 2024. בבחירות אלו, המפלגה הדמוקרטית זכתה ב-39 מושבים, האיחוד הפטריוטי ב-23 מושבים ותנועת הדור החדש ב-15 מושבים, אך אף אחת מהן לא הצליחה להשיג רוב מוחלט להקמת ממשלה. המבוי הסתום במשא ומתן להקמת ממשלה נמשך למעלה משנתיים, והממשלה שנבחרה ב-2019 המשיכה בפעילותה.

בחודשים האחרונים, האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן והדור החדש הקימו ברית שעוררה לעג וביקורת מצד המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן. הדבר הוביל להעלבות פומביות ותקשורתיות בין מנהיגי שתי המפלגות. לבסוף, מסעוד ברזאני, מנהיג המפלגה הדמוקרטית, קרא לכנס פרלמנט כורדיסטן ולחידוש הפעילות להצבעה על הקמת ממשלה חדשה, אך הדבר נתקל בהתנגדות וחרם מצד האיחוד הפטריוטי.

ב-4 בנובמבר, מספר נציגים בפרלמנט מרשימות האיחוד הפטריוטי, הדור החדש וזרמים אופוזיציוניים אחרים, בניגוד להחלטת ארגוניהם לחרם, השתתפו בישיבת הפרלמנט בראשות המפלגה הדמוקרטית, וסייעו להשלמת המניין. המפלגה הדמוקרטית העריכה את הישיבה הזו כצעד להחייאת הרשות המחוקקת, אך האיחוד הפטריוטי הטיל ספק בלגיטימיותה והאשים את המפלגה היריבה בהנדסה ומניפולציה של התהליך הפוליטי ובהדחת שותפה האסטרטגי.

בתגובה לאירוע זה, באפל טאלבאני, יו"ר האיחוד הפטריוטי, הודיע כי מפלגתו פרשה ממבנה השלטון באזור כורדיסטן, ובשטח שבשליטתו (האזור הירוק) יוקם שלטון עצמאי שמרכזו בעיר סולימאניה.

הלם פוליטי וביטחוני זה פגע במבנה הכוח ובסדר החוקי של אזור כורדיסטן, כאשר המשברים הנובעים מהיעדר הקמת ממשלה לאחר הבחירות באוקטובר 2024, שיתוק הפרלמנט, חוסר שביעות רצון ציבורי עמוק והמחלוקות המצטברות של המפלגות השולטות, רוקנו את האזור מבפנים והפכו אותו לפגיע ביותר.

עם זאת, צעדיה החד-צדדיים של המפלגה הדמוקרטית ואיומו של האיחוד הפטריוטי להקמת ממשלה מקבילה בסולימאניה וחזרה למערכת "שתי הנהלות", ירו בפועל את הכדור האחרון בגופו של האזור.

מה שמחריף את המצב הוא שמנהיגי ומשפחות השלטון באזור כורדיסטן (שני בתי המלוכה ברזאני וטאלבאני) מעורבים במאבקי כוח, מונופול והרחבת השפעה והשקעות אישיות, ונראה שאין להם הבנה נכונה של ההשלכות של פיצול השלטון והסערה הגיאופוליטית שלאחריה.

בשנת 1994, פרץ עימות אלים ועתיר דמים בין שתי מפלגות אלו, אשר כונה בספרות הפוליטית והעממית הכורדית "בראקוז'י" (רצח אחים). בעקבות מלחמה הרסנית זו, שהותירה אלפי קורבנות, פינתה המפלגה הדמוקרטית בשנת 1996, בהתערבות ותמיכה ישירה של צבא סדאם חוסיין, את כוחות האיחוד הפטריוטי מארביל. למרות שהאיחוד הפטריוטי נהנה גם הוא מתמיכה חיצונית. כך, שני הזרמים הכורדים פנו לשחקנים חיצוניים ואף לצבא המשטר, שרשם היסטוריה שחורה בדיכוי ורצח כורדים, כדי להכריע את יריביהם.

חתימת "הסכם וושינגטון" בספטמבר 1998, בתיווך ארצות הברית ובהשתתפות מסעוד ברזאני וג'לאל טאלבאני, היווה נקודת מפנה לקראת סיום העימותים הללו.

עימותים צבאיים, מתיחויות סביב מקורות הכנסה ומנגנוני ניהול משותפים המשיכו להתקיים, וארביל המשיכה לפעול כמרכז שלטוני של המפלגה הדמוקרטית, וסולימאניה כבסיס של האיחוד הפטריוטי.

עם פלישת ארצות הברית לעיראק בשנת 2003 ונפילת משטר הבעת', התהפכו היוצרות. ג'לאל טאלבאני הפך לנשיא, ובשנת 2005 מסעוד ברזאני, בסיוע האמריקנים, הפך לראש האזור. הממשלה המאוחדת של האזור הוקמה בשנת 2006, המשרדים הוקמו, ושתי מפלגות אלו הפכו לשליטות צפון עיראק. עם זאת, הם שמרו על מבנים ביטחוניים, מודיעיניים וצבאיים מקבילים, וכן הדבר נמשך עד היום.

אף על פי שמחלוקותיהם היו מושרשות ולעיתים הצגתיות, והן נפתרו בתיווך אמריקני ומדינות האזור, בתנאים הנוכחיים, לאור האיומים הביטחוניים והפוליטיים של אזור המזרח התיכון, שבירות המבנה הפנימי של האזור, הערוצים העמוקים בין המפלגות, והשינוי המורגש במדיניות ארצות הברית כלפי הכורדים – שהתבטא באופן מובהק בסוריה, כאשר וושינגטון, בלחצי אנקרה ובפקודה פתאומית של טראמפ, פינתה את הזירה לפלישת צבא טורקיה, והובילה לפירוק המערכת האוטונומית של הכורדים בסוריה ולקריסת הישגיהם – הדעת הקהל באזור כורדיסטן מתריעה בחריפות מפני סכנות דומות וקריסה מלאה של האזור.

עולה השאלה, האם מינויו של "טום ברק" כשליח מיוחד לענייני סוריה, תוך שהוא שומר על תפקידו בשגרירות ארה"ב בטורקיה, מצביע על תחילתו של פרויקט סופי לערעור אזור כורדיסטן?

הסבירות למעורבותו של טום ברק במשבר האחרון ובפערים העמוקים בין המפלגות השולטות באזור, שהביאו את האזור על סף משבר פוליטי, שלטוני וקריסה מוחלטת, מעוררת שאלות רציניות.

טום ברק הוא דמות שאת הדיפלומטיה שלה אינה מכוונת על בסיס הביטחון הלאומי של ארה"ב או היציבות האזורית, אלא על בסיס רשתות מורכבות של אינטרסים עסקיים אישיים, השקעות ענק ודולרים של נפט.

גוף תקשורתי כגון דיווח של רויטרס על פעולותיו של טום ברק ותמיכתו בתוכניות כלכליות ספציפיות (כמו החייאת צינור הנפט כירקוק-בניאס וכניסתן של חברות קש כגון TI Capital), מראה אילו אינטרסים פיננסיים כבדים עומדים מאחורי דיפלומטיה זו. הגישה למקורות האנרגיה של עיראק ושביעות הרצון של טורקיה מהווים תנאי מרכזי לפרויקט כזה; עניין שעבורו טראמפ מוכן למכור את כל הכורדים בעולם!

במקביל, חלק מזרמי התקשורת באזור כורדיסטן ובאזורים כורדיים נוספים בעולם, המשקפים את דעותיהם של מומחים פוליטיים, מצביעים על תפקידה ההרסני של ארה"ב וישראל ועל גישתן מעוררת המתיחות בצפון עיראק, ומודים שארה"ב, באמצעות הנדסת משברים, החמרה של מחלוקות מפלגתיות והבערת מלחמות פנימיות, נוקטת בקו של החלשת הכורדים בעיראק והפיכת צפון המדינה ללא בטוח, בסמיכות לגבולות איראן!

אין זה מפתיע שאחת מהמשימות המשניות של טום ברק בעיראק תהיה יצירת משברי ביטחון וכאוס בסמוך לגבולות הרפובליקה האסלאמית של איראן.

ניתוחים אלו מקבלים משמעות רבה יותר כאשר לוקחים בחשבון את מחויבות ממשלת אזור כורדיסטן להסכמים ביטחוניים עם טהרן, מניעת חדירת קבוצות כורדיות מתנגדות לשטח איראן, וכן מניעת כניסת נשק אמריקני לגבולות המערביים של הרפובליקה האסלאמית במהלך המלחמה האחרונה, כחלק מהפאזל הגיאופוליטי הזה.

ברור לכל שארצות הברית נקטה תמיד בגישה אינסטרומנטלית וטקטית לסוגיית הכורדים; הכורדים נחשבים לבני ברית כל עוד הם משרתים את האינטרסים של וושינגטון במוקדים אסטרטגיים בעיראק, בסוריה, בטורקיה ובאיראן, אך ברגע שהושגו מטרות או צצו אינטרסים גדולים יותר, הם הוקרבו בקלות.

מנקודת מבט זו, סביר להניח שוושינגטון, במטרה ליישר קו בין האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלה לבין טורקיה וזרמים בעיראק, תגרום לכורדים באזור לחלוק את אותו גורל של הכורדים בסוריה, ותשלח אותם למזבח הפשרות האסטרטגיות שלה. מכיוון שאזור כורדיסטן מפולג יהיה חלש בהרבה במשא ומתן עם המרכז העיראקי ובעמידה מול אלימות וניצול של מדינות קולוניאליות בעולם, לעומת אזור מאוחד. בתוך כאוס ומלחמות, חוסר הביטחון בגבולות האזור המפוצל והסוער הזה, יאפשר לארה"ב וישראל נתיב חדירה טוב יותר למדינות השכנות.