כיצד הימין האירופי מרוויח מהמחאות על יוקר המחיה?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, גל מחאות הרחוב באירופה מצביע על כך שלחצי יוקר המחיה, עליית יוקר המחיה וחוסר שביעות רצון מתפקוד הממשלות הפכו לאתגר משמעותי ליציבות הפוליטית ביבשת. בתוך אי-השקט הזה, זרמים ימניים שואפים להפוך את הדרישות הכלכליות והחברתיות של המפגינים לכלי להחלשת יריביהם ולהרחבת השפעתם. בדרך זו, התייקרות ומשבר שירותים ציבוריים נקשרים לנושאים כמו הגירה, ביטחון והתנגדות למדיניות האיחוד האירופי. עם זאת, מחאות יוקר המחיה אינן בהכרח מעידות על תמיכה בימין הקיצוני, והשאלה המרכזית היא כיצד זרמים אלו מפיקים תועלת מחוסר שביעות רצון ציבורי ומה היחס בין הסיסמאות שלהם לדרישות המפגינים האמיתיות?

הימין אורב לאי-שביעות רצון; מי מרוויח מהמשבר האירופי?

רחובות אירופה ראו בימים האחרונים הפגנות שעסקו ביוקר המחיה, משבר הדיור, שכר נמוך וצניחה באיכות השירותים הציבוריים. בצרפת, משרד הפנים הודיע כי מספר המשתתפים בהפגנה ב-17 באוקטובר 2026 (25 בתשרי 1405) עמד על כ-550,000 איש, בעוד שהמאמרים דיווחו על 800,000 משתתפים. הפגנות אלו, בחלק מהערים, לוו בהצתות, ביזה של חנויות ועימותים עם המשטרה, ומאות אנשים נעצרו. במקביל, איטליה, בלגיה ופורטוגל גם כן חוו הפגנות ואי-שקט על רקע דרישות כלכליות, ובספרד, משבר הדיור הפך לאחד ממוקדי ההפגנות העיקריים. סוכנות הידיעות הצרפתית וכלי תקשורת אירופיים דיווחו כי הפגנות אלו, למרות הבדלים בדרישות, מעידות על חוסר שביעות רצון משותף מעלויות המחיה היומיומיות והעתיד הכלכלי.

הימין אורב לאי-שביעות רצון; מי מרוויח מהמשבר האירופי?

בסביבה כזו, זרמים ימניים מנסים להפוך את אי-שביעות הרצון ברחוב להזדמנות להחלשת יריבים פוליטיים. העיתון הגרדיאן דיווח ב-21 באוקטובר (29 בתשרי 1405) כי מנהיגי הימין הקיצוני בצרפת ובגרמניה הציגו את אי-הסדרים כסימן לכישלון ממשלות מכהנות, וקישרו אותם לנושאים כמו הגירה ומדיניות גבולות. גם בפרלמנט האירופי, מפלגת העם האירופית הימנית-מרכזית וזרמי הימין הקיצוני דרשו דיון על האלימות המיוחסת לקבוצות שמאל; מהלך המעיד כי אפילו אופן הסיפור של ההפגנות הפך לזירת תחרות פוליטית. מנגנון הניצול הפוליטי הזה ברור: כאשר משקי בית נמצאים תחת לחץ לפרנס את עצמם, התחייבות לשינוי כיוון כלכלי הופכת לאטרקטיבית יותר. זרמים ימניים, על ידי ביקורת על מדיניות האיחוד האירופי, תקנות אקלים והגירה, שואפים לנסח את הבעיות המרובות כמסר יחיד של כשל ממשלתי. בנרטיב זה, הם מציגים עצמם כמגני אזרחים שמרגישים שהדרישות שלהם זכו להתעלמות במבנה הפוליטי הקיים; למרות שקישור בין בעיות כלכליות להגירה או למדיניות אירופית אינו מוכיח בהכרח קשר סיבתי בין גורמים אלו.

עם זאת, רחוב המפגינים אינו בהכרח מעיד על קלפי המוכן לתמוך בימין הקיצוני. מפגינים רבים דורשים העלאת שכר, דיור בר השגה וחיזוק חינוך ושירותים ציבוריים; דרישות שאינן בהכרח תואמות את התוכניות הכלכליות של מפלגות הימין. ההזדמנות הפוליטית של מפלגות אלו נוצרת כאשר הן מצליחות להציג את עצמן כיורשות לגיטימיות של ממשלות מכהנות ולהפוך כעס חברתי לתמיכה בבחירות. ההבדל המשמעותי בין מדינות אירופיות הוא באופן שבו זרמים ימניים הופכים דרישות כלכליות לתוכנית פוליטית ספציפית.

בצרפת, מרין לה פן והמפלגה הלאומית הפכו את הפחתת מסי הדלק לאחד ממוקדי עמדותיהם; הצעה שאטרקטיבית במיוחד באזורים כפריים ופרווריים, שם משקי בית רבים תלויים ברכב לנסיעות. רויטרס דיווחה ב-20 באוקטובר 2026 (28 בתשרי 1405) כי עליית מחירי הדלק והלחץ על כוח הקנייה הפכו לאחד הנושאים המרכזיים בתחרות הפוליטית לקראת הבחירות לנשיאות צרפת. כך, הימנים מנסים להציג עצמם כמגנים ישירים על כיסם של משקי הבית, ולקשר את חוסר שביעות הרצון מעלויות המחיה היומיומיות לדרישה לשינוי מדיניות כלכלית.

הימין אורב לאי-שביעות רצון; מי מרוויח מהמשבר האירופי?

בגרמניה, האסטרטגיה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה חורגת מהבטחות קצרות טווח להפחתת עלויות, והיא מכוונת ישירות למדיניות האנרגיה והיחסים החיצוניים של ברלין. המפלגה דוגלת בחידוש יחסי אנרגיה עם רוסיה, וטוענת כי תמיכת גרמניה באוקראינה והמגבלות שהוטלו על שיתוף פעולה עם מוסקבה מטילות עלויות מיותרות על כלכלת המדינה. במצב שבו האינפלציה בגרמניה הגיעה בספטמבר 2026 לשיא של כמעט שלוש שנים, ואינפלציית מחירי האנרגיה עלתה ל-14.9%, עמדה זו סיפקה למפלגה הזדמנות להטיל ספק במדיניות ממשלתו של פרידריך מרץ. כאן, משבר יוקר המחיה הופך לכלי לאתגור בו-זמני של המדיניות הפנימית של הממשלה ושל הקונצנזוס הגרמני המסורתי לתמיכה באוקראינה.

בספרד ופורטוגל, נושא הדיור מספק רקע נוסף לתחרות פוליטית. בספרד, פינויה של אישה בת 87 מביתה הפך לסמל למשבר שכר הדירה והוביל להפגנות במרכז מדריד; בפורטוגל, מחירי הדיור הוכפלו פי שניים ויותר בין 2015 ל-2024. עם זאת, תגובת הימין לדרישות אלו לא הייתה אחידה; מפלגת Vox הספרדית ניסתה לקשר את המפגינים ליריבתה הסוציאליסטית ולקשר את משבר הדיור לנושא ההגירה, בעוד שמפלגת Chega בפורטוגל הדגישה את סכנת חוסר היציבות והפגנות הרחוב. עמדות אלו מצביעות על כך שמפלגות הימין אינן מציעות בהכרח פתרון משותף לבעיות כלכליות, אלא לעיתים שואפות להפוך את ההפגנה ואופן הצגת הדרישות עצמם לנושא לגיוס פוליטי.

מכל הדוגמאות הללו עולה כי משבר המחיה באירופה הפך לתחרות על הגדרת סיבת הבעיות וקביעת האחראים להן. זרמים המתנגדים לאיחוד האירופי שואפים לקשור את עליית המחירים למדיניות ממשלות לאומיות, תקנות אירופיות או יחסים חיצוניים, ובכך להציע אלטרנטיבה פוליטית משלהם. עם זאת, מצרפת לגרמניה ולחצי האי האיברי, ההבדלים בין הצעותיהם הכלכליות לעמדותיהם הפוליטיות מעידים כי חוסר שביעות רצון ציבורי לבדו אינו יוצר כוח פוליטי מאוחד; אלא כל זרם מנסה להגדיר אותו מחדש במסגרת האינטרסים והאג'נדה שלו.

הימין אורב לאי-שביעות רצון; מי מרוויח מהמשבר האירופי?

אחת השאלות היסודיות בעיצומה של המחאות באירופה היא האם זרמים ימניים, לאחר הפיכת חוסר שביעות רצון ציבורי להון פוליטי, יהיו מוכנים להגן גם על הדרישות הכלכליות של המפגינים? בדיקת התפקוד הפרלמנטרי של מפלגות אלו מראה כי קיים פער, במקרים מסוימים, בין סיסמאות התמיכה בעם לבין עמדותיהם בנוגע לזכויות עובדים ומדיניות רווחה. דוח של מכון איגודי העובדים האירופי משנת 2024 (1403), שבדק את הצבעות מפלגות הימין הקיצוני בפרלמנט האירופי בין השנים 2021 ל-2024 (1400 עד 1403), הראה כי רוב מוחלט של 22 המפלגות שנבדקו התנגדו ליוזמות חברתיות וכלכליות נתמכות של איגודי עובדים בנוגע לשכר מינימום, שקיפות שכר ותמיכה בעובדי כלכלת הפלטפורמות.

עם זאת, לא ניתן למקם את כל מפלגות הימין באותו מסגרת כלכלית. מחקר שפורסם באוגוסט 2026 (אב 1405) בכתב העת Swiss Political Studies, שבדק את התוכניות הכלכליות של מפלגות ימין פופוליסטיות בצרפת, איטליה, בלגיה והולנד, זיהה שילוב של תמיכה בשוק החופשי וגישות לאומניות פרוטקציוניסטיות בעמדותיהן. מפלגות אלו דוגלות לעיתים בהגדלת התמיכה הסוציאלית לאזרחים מקומיים, אך בתחום יחסי העבודה, תפקידי האיגודים והתקנות התומכות, יש להן עמדות מגבילות יותר. לכן, הבטחה לתמיכה בפרנסה אינה בהכרח אומרת תמיכה שווה בזכויות כל העובדים או הרחבת שירותים ציבוריים.

הפער הזה הופך חשוב יותר במצב הנוכחי, מכיוון שהמחאות באירופה אינן מוגבלות רק להפחתת מסי דלק או התנגדות למדיניות האיחוד האירופי. מפגינים במדינות שונות דורשים שכר התואם את העלויות, דיור בר השגה, שירותי חינוך טובים יותר ותמיכה אפקטיבית יותר של הממשלות. לעומת זאת, חלק מהזרמים הימניים מעדיפים לקשר דרישות אלו לנושאים כמו הגירה, ביטחון גבולות ומאבק במה שהם מכנים 'קיצוניות שמאלנית'. הדו"ח של הגרדיאן ב-21 באוקטובר 2026 (29 בתשרי 1405) הראה גם כי מנהיגי הימין הקיצוני, בתגובה לאי-הסדרים האחרונים, הדגישו יותר את החזרת הסדר והגבלת ההגירה מאשר את פרטי הפתרונות הכלכליים.

כתוצאה מכך, אחד המדדים להערכת טענות זרמים אלו הוא השוואת הבטחות בחירות להצבעות פרלמנטריות, תוכניות כלכליות ועמדות בנוגע לזכויות חברתיות. המחאות הנוכחיות יכולות להוות הזדמנות עבור הימנים להרחיב את השפעתם, אך מידת הניצול שלהם תלויה במידה שבה יוכלו לספק פתרונות ברי-יישום לבעיות האמיתיות של האנשים. אם דרישות המחיה יהפכו רק לכלי להסלמת סכסוכים תרבותיים ופוליטיים, הפער בין דרישות המפגינים לבין תוכניות המפלגות הטוענות לייצוגם ימשיך להתקיים.