אירופה בין וושינגטון להורמוז: עד היכן מגיעה ההסכמה עם טראמפ?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, מיצר הורמוז הפך שוב לאחד המבחנים החשובים ביותר של אירופה מול המשבר האיראני ומדיניות וושינגטון. צרפת בימים האחרונים קידמה טיוטת החלטה במועצת הביטחון להבטחת חופש השיט בהורמוז, ובמקביל, גורמים רשמיים במדינה הדגישו את ההכרח לשוב למסלול הדיפלומטי בשיחות עם טהרן; גישה המעידה על כך שהחשש האירופי מפגיעה בנתיבי האנרגיה והסחר אינו ניתן לניהול רק על ידי לחץ ועימות צבאי.

מנגד, לונדון הגבירה את הלחץ על איראן ללא שיתוף פעולה צבאי עם ארצות הברית. בחודש ספטמבר, בריטניה הטילה מגבלות חדשות בתחומי האנרגיה, הבנקאות, השיט, הביטוח והטכנולוגיה על איראן, והרחיבה את היקף הסנקציות על ספינות ומטוסים איראניים. אולם, באותו הצהרה רשמית, הודגש כי "פתרון מוסכם במשא ומתן" הוא הדרך היחידה ארוכת הטווח לפתרון הסוגיה הגרעינית האיראנית.

אותה חפיפה של לחץ ודיפלומטיה מדגישה את גבולות מדיניותה של אירופה לעומת גישתה של וושינגטון. בריסל ובירות אירופה מעוניינות לשמר את כלי הלחץ נגד איראן, אך נראה שהן אינן רואות בהכרח כניסה למלחמה והסלמה צבאית של המשבר כמקבילה להבטחת האינטרסים שלהן.

גבולות ההסכמה האירופית עם טראמפ

בתקופת כהונתו השנייה של טראמפ, אירופה מתמודדת עם מודל שונה של יחסים עם וושינגטון; מודל שבו ארצות הברית אינה מצפה רק להסכמה מצד בעלות בריתה האירופיות, אלא אף משתמשת במכסים, איומים כלכליים, לחץ ביטחוני ואף בסכסוך על שטחה של חברה בנאט"ו כדי לכפות עליהן את רצונותיה.

משבר גרינלנד היווה נקודת מפנה במגמה זו; טראמפ, בעיצומו של הלחץ להעברת שטח זה לארה"ב, איים להטיל מכסים על מספר מדינות אירופיות ואף לא פסל שימוש בכוח בשלב מסוים. תגובתה של אירופה לא הייתה רק דיפלומטית; גורמים רשמיים אירופיים דיברו על אפשרות לצעדים כלכליים תגובתיים, והמועצה האירופית הדגישה את ריבונותה של דנמרק וגרינלנד.

העניין לא הסתיים בגרינלנד, ומכסים מסחריים, לחץ להגדלת הוצאות ההגנה, איום בהפחתת מחויבויותיה הצבאיות של ארה"ב באירופה, וחוסר הסכמה לגבי סיום מלחמת אוקראינה, העלו בהדרגה את השאלה בבירות האירופיות האם כל החלטה של וושינגטון משרתת בהכרח גם את הביטחון האירופי.

בפרשת אוקראינה, ניסיונו של טראמפ לקדם הסכם וללחוץ על קייב לקבל את המסגרת שוושינגטון מעוניינת בה, לצד עמדותיו השונות לגבי רוסיה, סיבכו את החישובים האירופיים. במקביל, הלחצים של ארה"ב בנאט"ו דחפו חברות מסוימות לכיוון חיזוק יכולות ההגנה העצמאיות ואף גיוון ספקי נשק.

למעשה, הסוגיה העומדת כיום בפני אירופה אינה רק עניין של אמון או חוסר אמון בארה"ב; הסוגיה היא עד כמה יכולות בעלות הברית האירופיות להיות בעלות בחירה חופשית מול החלטות וושינגטון. הניסיון של החודשים האחרונים הראה כי בריסל, מול לחץ טראמפ, לעיתים מנהלת משא ומתן, לעיתים מוותרת, ולעיתים אף מציבה גבולות.

אולם, ככל שהלחצים הללו נוגעים יותר לאינטרסים ישירים של אירופה, לריבונותן של חברותיה, או לביטחון הכלכלי והצבאי שלהן, כך הגבול בין "ברית" ל"ציות" הופך חשוב יותר עבור האירופאים. ניסיון זה מקבל חשיבות גם בהתמודדות עם איראן והורמוז. אירופה אינה מתכוונת, רק משום שארה"ב קיבלה החלטה, לבצע אותה בעצמה בנקודה שעלולה להביא עליה את העלות העיקרית.

אסטרטגיית אירופה: הסכמה תוך הפעלת לחץ ללא כניסה למלחמה

בנוגע לאיראן, אירופה נקטה במסלול שונה מהסכמה מלאה עם וושינגטון. מצד אחד, היא שמרה על הסנקציות, לחצים פוליטיים ועמדות מחמירות לגבי תוכנית הגרעין השלווה וכוח הטילים של איראן, ואף הגדילה את היקף הלחצים הללו. מצד שני, היא אינה רואה בכניסה ישירה למלחמה ותוקפנות פתרון לסכסוכים.

צרפת ובריטניה מהוות דוגמה ברורה למדיניות כפולה זו. פריז, במקביל לשמירה על הלחץ על טהרן, הדגישה בפגישת שר החוץ שלה עם סיד עבאס עראקצ'י את החזרה למסלול הדיפלומטי ופתיחת הורמוז. צרפת מקדמת כעת החלטה במועצת הביטחון להבטחת חופש השיט במיצר.

לונדון, בחודש ספטמבר, הטילה סנקציות חדשות על איראן בתחומי האנרגיה, הבנקאות, השיט, הביטוח והטכנולוגיה, אך במקביל ממשיכה להדגיש את הפתרון המוסכם במשא ומתן.

גישה זו מעידה על כך שאירופה מעוניינת לשמור על מנוף הלחץ נגד איראן, מבלי בהכרח לשתף את עצמה בתוקפנות שוושינגטון יזמה. צרפת, אף ביוזמתה לגבי הורמוז, ניסתה להפריד את נושא חופש השיט מעימות רחב יותר עם איראן, ולהימנע מיצירת מצב תוקפני כלפי טהרן.

עם זאת, אין לראות בהפרדה זו כחסינות של אירופה מפני עלויות המלחמה. משבר הורמוז משפיע ישירות על כלכלת אירופה, והעלייה במחירי האנרגיה מטילה עלות כבדה על מדינות היבשת.

צרפת, בימים אלה, ביקשה מהאיחוד האירופי לנקוט פעולה דחופה לבלימת מחירי האנרגיה. מחיר הגז באירופה עלה השנה מכ-27 אירו לכ-80 אירו למגה-וואט-שעה, ומחיר הנפט אף עבר את רף 100 הדולרים.

לכן, זהירותה של אירופה אינה יכולה להיחשב רק כתוצאה של בחירה פוליטית מוצלחת או התרחקות מטראמפ. אירופה עצמה היא אחת הנושאות בעלויות המלחמה, ואין לה מנוס אלא להגביל את היקף המשבר. ככל שהעדר הביטחון בהורמוז והמלחמה יתארכו, כך יגבר הלחץ על אנרגיה, תחבורה, אינפלציה ותעשיות אירופיות.

מסיבה זו, מדיניותה של אירופה כלפי איראן נעצרת בנקודה שבין הפעלת לחץ לשינוי התנהגות טהרן, לבין ניסיון למנוע מלחמה רחבה יותר. נקודה זו שונה מהמדיניות המקסימליסטית של וושינגטון, אך אין פירושה הזנחת הסנקציות והלחצים הבלתי הוגנים על איראן.

הורמוז: קו אדום לאינטרסים אירופיים

עבור אירופה, מיצר הורמוז אינו רק נתיב ימי במפרץ הפרסי. פגיעה בנתיב ימי זה משפיעה ישירות על מחירי האנרגיה, התחבורה והעלויות הכלכליות של מדינות אירופה. נציבות האיחוד האירופי הכריזה בחודש יולי כי באותו שלב עדיין לא נרשמה בעיה דחופה באספקת נפט, אך הזהירה כי המשך המשבר במזרח התיכון עלול להביא את השוק למגבלות רבות יותר בשבועות ובחודשים הבאים.

היקף תלות זו נראה גם בעלויות שהוטלו על כלכלת אירופה. לפי הערכת נציבות האיחוד האירופי, מאז תחילת המשבר במזרח התיכון בשנת 2026, מדינות האיחוד שילמו כ-53 מיליארד אירו נוספים עבור ייבוא דלקים מאובנים. במקביל, הנציבות הדגישה כי סגירה או הגבלה של נתיב הורמוז עלולות להשאיר את מחירי הנפט והגז גבוהים לזמן רב, ולהפעיל לחץ על הצמיחה הכלכלית והסחר של אירופה.

מסיבה זו, תגובתה של אירופה לנושא הורמוז אינה רק ביטחונית, אלא קשורה להבטחת אנרגיה ויציבות כלכלית. צרפת, בחודש ספטמבר, הציעה לקדם טיוטת החלטה במועצת הביטחון שמטרתה ליצור מנגנון בינלאומי להבטחת חופש השיט בהורמוז. הנקודה החשובה בתוכנית של פריז היא שהיא מפרידה את נושא ביטחון השיט והעברת האנרגיה מהסכסוך הרחב יותר עם איראן, ומדגישה גישה לא תוקפנית.

במקביל, גורמים רשמיים באירופה קישרו את ניסיונות החזרה למסלול הדיפלומטי עם נושא הורמוז. בפגישות אחרונות של גורמים רשמיים אירופיים עם עבאס עראקצ'י בניו יורק, עלו לדיון פתיחת הורמוז והפחתת המתיחות האזורית לצד שיחות דיפלומטיות.

האיחוד האירופי מחזק גם את משימתו הימית בים האדום להגנה על שיט אירופי. צעד זה מעיד כי אף ששמירה על ביטחון נתיבי הסחר חשובה מאוד לאירופה, היא אינה רואה בהכרח ביטחון זה כמקביל לכניסה למלחמה רחבה ויקרה יותר.

בסופו של דבר, נקודה זו מבהירה את גבולות ההסכמה האירופית עם וושינגטון. אירופה יכולה לשתף פעולה עם ארה"ב בלחץ פוליטי, סנקציות ואף בהבטחת ביטחון השיט, אך ככל שהמשבר יגיע לשלב שבו המשך קיומו מאים על מחירי האנרגיה, הסחר והיציבות הכלכלית של אירופה, האינטרסים הישירים של מדינות אירופה יקבלו חשיבות רבה יותר.

עבור בריסל, הסוגיה המרכזית אינה בחירה בין טהרן לוושינגטון, אלא מניעת משבר שאת עלותו יצטרכו לשלם גם האזרחים האירופיים. לפיכך, שמירה על לחץ על איראן, לצד השארת נתיב הדיפלומטיה פתוח והניסיון להסדרת תנועת השיט בהורמוז, מהווים שני חלקים מקבילים במדיניותה של אירופה.