נאום נשיא איראן באו'ם: הדגמת עמידתה של אומה
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, לעיתים חשיבותה של נאום אינה טמונה במילים הדיפלומטיות ובמשפטים המחושבים שבו, אלא ביכולת של הדובר לדעת מתי, מה, ולאיש לומר. נאומו של מסעוד פזשכיאן, נשיא מדינתנו, באספה הכללית ה-81 של האו"ם, היה מסוג זה; נאם שלא נועד רק לחזור על עמדותיה הרשמיות של הרפובליקה האסלאמית של איראן, אלא גם ביקש לאתגר את הנרטיב שאותו בנתה ארצות הברית סביב איראן בימים האחרונים.
פזשכיאן באו"ם: הפצצה הגרעינית נמצאת בישראל והמפקחים באיראן
פזשכיאן הניף את תמונתו של האימאם השאהיד וילדי מינאב באו"ם
אתמול, נשיא ארצות הברית, מנאום האו"ם, פנה לאיראן במינוחים של האשמה ואיום. תגובתו של פזשכיאן, לעומת זאת, לא הייתה סוג של הצהרה דיפלומטית יבשה. הוא, כבר מההתחלה, הבהיר את נקודת המחלוקת המרכזית בנרטיב: "אנחנו לא טרוריסטים; אנחנו קורבנות טרור.".
הנפת תמונות השאהידים באו"ם
אולי אחד הקטעים החשובים של הנאום היה בתחילתו; כאשר הנשיא החליט, לפני קריאת הטקסט המוכן, להשיב לטראמפ. במקום לדבר רק על השאהידים המעונים של איראן, הוא הביא את תמונותיהם עימו לדוכן האו"ם. תמונתו של המנהיג השאהיד וילדים קורבנות התקיפות האמריקאיות-ציוניות במינאב, לאמרד ובמקומות נוספים בארץ, הייתה משהו מעבר למסמך או נתון.
הנשיא דיבר על בתי ספר, אולמות ספורט, בתי חולים, אוניברסיטאות, גשרים ותשתיות; דיבר על ילדים שנהרגו ללא עוול. כאן, הוויכוח כבר לא היה רק על המחלוקת בין איראן לארצות הברית או איראן לישראל; "נציג העם האיראני" ניסה להפוך את הסוגיה לשאלה פשוטה ואנושית יותר: אם אזרחים וילדים נפגעים, מהי האחריות של הקהילה הבינלאומית?
לא נכופף ראש
נקודת חוזק נוספת של הנאום הייתה שהנשיא, בנרטיב שלו, לא זיהה את הייסורים עם חולשה. זה היה אולי המסר הפוליטי החשוב ביותר של נאומו. פזשכיאן דיבר על המתקפה על ארצנו ועל קורבנותיה, אך מיד דיבר גם על עמידתה של איראן: ארצות הברית וישראל תקפו בציוד וטכנולוגיה צבאית מתקדמת, אך איראן "לא כפפה ראש". במקביל, הוא הדגיש כי הרפובליקה האסלאמית של איראן לא כיוונה לאזרחים בתגובתה, ופעולותיה הוגדרו כמסגרת הגנה על המדינה.
זה היה הנקודה שבה נאומו של הנשיא עבר מהגנה פשוטה למסר ברור על הרתעה: איראן לא רוצה כוח לתוקפנות; היא רוצה אותו כדי שאף אחד לא יוכל לאיים על ביטחונה ועל קיומה. משפטו של פזשכיאן בחלק זה היה ברור: "להגנת מולדתנו, לא ניקח אישור מאף אחד".
מסר זה, כמובן, לצד מסר אחר בעל חשיבות זהה: איראן אינה רואה במלחמה פתרון לכל הבעיות.
הוא לא הציג תמונה של איראן נכנעת, וגם לא תמונה של איראן בורחת משיחות. המסר שלו היה שאפשר להיות בו זמנית חזקים ולנהל משא ומתן; אפשר להיות מוכנים לשלום, אך לא לקבל את שפת הכוח.
תזכורת לארגון שהיה אמור להגן על זכויות מדינות
חלק נוסף של הנאום פנה ישירות לאו"ם. פזשכיאן שאל את הנוכחים, אם המשפט הבינלאומי אמור להיות מיושם רק כאשר הוא תואם את האינטרסים של החזקים, מה תהיה התוצאה? אם מדינה חסינה מתגובה בגלל כוחה הצבאי, ומדינה אחרת תחת סנקציות בגלל אותה סוגיה, כיצד ניתן לבנות מחדש אמון בסדר הבינלאומי?
זה היה אולי אחד החלקים הרציניים ביותר של הנאום, מכיוון שנשיא איראן לא רק הגן על מדינתו, אלא גם אתג את אמות המידה של הסדר הבינלאומי עצמו: אם יש צדק, הוא צריך להיות לכולם; אם יש משפט בינלאומי, הוא לא צריך להיות תלוי בכוח, ואם האו"ם אמור להיות בית לעמים, אסור שקולם של העמים החלשים יאבד בתוך ההמולה של החזקים.
אנחנו מדוכאים, אך עוצמתיים
ולבסוף, פזשכיאן סיים את הנאום עם מסר שאולי ניתן לסכמו כסיכום כל הנאום: איראן מושיטה יד שיתוף פעולה לעולם, אך לא מעמדת חולשה. הוא אמר שאיראן מוכנה לשיחות, אך אינה מקבלת את שפת הכוח.
אולי ערכו של נאום זה טמון בדיוק בשילוב בין שני דימויים: איראן המדוכאת ואיראן העומדת; איראן הקורבן ואיראן המגנה; איראן המוכנה לשיחה ואיראן הבלתי ניתנת לכניעה.
פזשכיאן ניסה היום מדוכן האו"ם להציג תמונה של איראן, שאינה מתאימה לאף אחת מהתעמולות של המעצמות הגדולות, וגם לא מוכנה להגדיר את עצמה בעמדה פסיבית. הוא הראה לעולם את תמונות הילדים השאהידים, דיבר על המנהיג השאהיד, על ההתקפה על תשתיות המדינה, אך באותו הזמן הבהיר שאיראן אינה פוחדת ממלחמה, ולא מבקשת אישור מאף אחד להגנה עצמית.
בעולם שבו קולם של החזקים נשמע לעיתים חזק יותר מקולם של הקורבנות, אולי אחת הפונקציות החשובות של דוכן כזה היא להוציא את הקורבן מתמונה של נתון אילם, להפוך אותו לאדם, ואז לשאול את העולם, המתיימר להיות צודק: "מי צריך לראות את האדם הזה?"
