מה מלחמת איראן וארה'ב חושפת לגבי תפיסת הכוח במערב אסיה?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, כוח אינו נמדד עוד רק במספר המטוסים, הטילים, הספינות, הבסיסים והתקציב הצבאי. הדבר אינו גורע מחשיבות הכוח הצבאי; להפך, המלחמה הנוכחית הוכיחה כי יכולת צבאית עדיין מהווה את התנאי הראשון להישרדות. הבעיה מתחילה כאשר נוצר פער בין "להחזיק בכוח" לבין "להפוך את הכוח לתוצאה פוליטית".

המלחמה, שהחלה ב-28 בפברואר 2026 ונכנסה כעת לחודש השביעי, עדיין נמשכת. לכן, מוקדם לדבר על תוצאתה הסופית. אך המלחמה, עוד לפני סיומה, הציבה שאלה יסודית בפני מערב אסיה: כאשר כוח צבאי נכנס למלחמה ממושכת, עד היכן הוא יכול לשאת את עלויותיה הצבאיות, הכלכליות והפוליטיות, ובמקביל להשיג את מטרותיו?

העלות שכבר אינה נסתרת

על פי דוח אחרון של לשכת התקציב של הקונגרס האמריקאי, עלות המלחמה למשרד ההגנה האמריקאי עד 1 באוגוסט עברה את ה-38 מיליארד דולר, ובהנחה שתמשך ברמה הנוכחית של הלחימה, יתווספו לה כ-2 עד 3 מיליארד דולר נוספים מדי חודש. אותו דוח מדווח גם על לחץ על עתודות התחמושת ומערכות ההגנה האמריקאיות.

מספרים אלו לבדם אינם קובעים את תוצאת המלחמה. אך הם חושפים מציאות חשובה: הכוח, גם ברמה הגבוהה ביותר, אינו בלתי מוגבל. כל פעולה צבאית נמדדת בסופו של דבר בזמן, בעתודות, בכלכלה וביכולת ההתמדה.

משדה הקרב לשדה ההחלטות

ארה"ב דיברה על מטרות כמו החלשת יכולת הטילים והימית של איראן ומניעת השגת נשק גרעיני על ידי איראן. אך במלחמה שעדיין נמשכת, מספר היעדים שהושמדו לבדו אינו קריטריון מספק למדידת כוח. השאלה העיקרית היא האם הצד השני ייאלץ בסופו של דבר להחליט לגבי ביטחונו, מדיניות החוץ שלו ועתידו בהתאם לרצון התוקף, או לא. כאן מושג הכוח עובר מ"יכולת ההלם" ל"יכולת ההשפעה".

גם איראן לא החלה את המלחמה בתנאים שבהם היא ניתנת להשוואה כלכלית וטכנולוגית לארה"ב. לכן, השוואה פשוטה של מלאי הנשק של שני הצדדים מסירה חלק מהמציאות. הסוגיה האסטרטגית היא עד כמה מדינה יכולה לשמור על יכולת התגובה, עצמאות ההחלטות ויכולת השיקום שלה תחת לחץ חמור.

אם יכולת זו נשמרת, משוואת המלחמה מסתבכת. הצד השני אינו מתמודד רק עם מטרה צבאית; הוא מתמודד עם מדינה שיכולה עדיין להחליט, ליצור עלויות, לשקם את יכולתה ולהפוך את הזמן לחלק מהמשוואה.

במצב כזה, הכוח אינו מוגדר רק ברגע הירי; הוא מוגדר גם ביכולת להמשיך ולהכריח את הצד השני לחשב מחדש.

הורמוז; גיאוגרפיה שהפכה לאסטרטגיה

מצר הורמוז במלחמה זו אינו רק נתיב מים; הוא מעבדה להבנת הקשר בין גיאוגרפיה, כוח צבאי וכלכלה עולמית. דיווחים מ-15 ו-16 בספטמבר מעידים על ירידה חדה בתנועה הימית במעבר זה. חשיבותו של הורמוז טמונה בדיוק בכך. נקודה גיאוגרפית יכולה להעביר את השפעתה משדה הקרב למחירי האנרגיה, הביטוח, התחבורה ושרשרת האספקה בנקודות מרוחקות מאוד.

לכן, לא ניתן לראות בהורמוז רק "מנוף לחץ בזמן מלחמה". הניסיון הנוכחי מראה כי גיאוגרפיה, כאשר היא נקשרת לכוח צבאי, אנרגיה, כלכלה ודיפלומטיה, יכולה להפוך לחלק מארכיטקטורת הכוח.

באב אל-מנדב; כאשר שדה הקרב רחב יותר מהמפה

באב אל-מנדב משלים את ההיגיון הזה בצדו השני של מערב אסיה. ההתפתחויות בתימן והעלייה במתח בחוף הים האדום הראו כי גם ביטחונו של נתיב מים זה אינו נפרד מהתפתחויות המלחמה בין איראן לארה"ב.

הורמוז בדרום המפרץ הפרסי ובאב אל-מנדב בכניסה לים האדום אינם שתי נקודות נפרדות; הם שני קשרים ברשת אחת. מנקודת מבט זו, מערב אסיה אינה עוד אוסף של משברים בלתי תלויים. אנרגיה, ספנות, בסיסים צבאיים, כלכלה, דיפלומטיה וגיאוגרפיה מחוברים בשרשרת אחת.

זהו אולי אחד השינויים החשובים ביותר בתפיסת הכוח במלחמה הנוכחית: את יכולת ההשפעה של שחקן כבר לא ניתן למדוד רק בגבולותיו הגיאוגרפיים.

השלב הבא; מניסיון המלחמה לארכיטקטורת העתיד

המלחמה עדיין לא הסתיימה, אך תכנון מחר שלה אינו יכול להידחות ליום סיום המלחמה. סוגיית עתידה של איראן אינה רק שיקום הציוד שניזוק; הסוגיה החשובה יותר היא הפיכת ניסיון המלחמה ללוגיקה יציבה של כוח לאומי.

לוגיקה זו צריכה להתבסס על מספר עמודים: חוסן כלכלי, פיזור ושיקום מהיר של יכולות חיוניות, חיזוק שרשרת האספקה, שימור ופיתוח ההרתעה, והפיכת יכולות גיאוגרפיות למנופי לחץ כלכליים ודיפלומטיים.

המטרה גם לא צריכה להיות רק היכולת להגיב במלחמה הבאה. המטרה הגבוהה יותר היא שאף התקפה לא תוכל לקחת ממנה את סמכות קבלת ההחלטות האסטרטגיות.

כאן ההון החברתי, הלכידות הלאומית ואמונות האומה יוצאים אף הם מגדר ניתוח צבאי שולי. במלחמות ממושכות, מה שמאפשר למדינה להמשיך במסלול אינו רק מספר הטילים והמטוסים; זוהי יכולת הסבל, התקווה, הלכידות והמשמעות שהחברה מוצאת לעמידתה. ברמה זו, האמונה בהבטחות אלוהיות מובנת לא רק כתחליף לכוח מוחשי, אלא כחלק מהגב המשמעותי של חוסן אומה.

המלחמה עדיין לא הסתיימה, ותוצאתה הסופית אינה ברורה. אך מציאות אחת ניתנת לצפייה כבר היום: במערב אסיה, כוח העתיד אינו שייך רק למדינה בעלת נשק רב יותר; הכוח שייך לשחקן שיוכל ליישם את היכולת הצבאית, הגיאוגרפיה, הכלכלה, החוסן והדיפלומטיה בלוגיקה אחת, ליצור עלויות, לשאת עלויות, והחשוב מכל, לשמור על סמכות החלטתו.

במשוואה זו, הזמן אינו רק גורם שחיקה; עבור שחקן בעל חוסן, הוא יכול להפוך למקור כוח ולשנות חישובים.

מנקודת מבט זו, המלחמה הנוכחית אינה רק מבחן של כוח צבאי; היא מבחן של מי יוכל לעצב מתוך המלחמה את כללי הכוח של מחר.

ואולי ההבדל החשוב ביותר בכך: הכוח האמיתי אינו רק היכולת לשנות את שדה הקרב; זוהי היכולת להפוך את ניסיון השדה לארכיטקטורת העתיד.