אתגר פירוק הנשק של ההתנגדות בעיראק: תרחישים ופתרונות

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, התפתחויות הביטחוניות והפוליטיות בעיראק לאחר תבוסת דאעש הציבו בפני המדינה אתגר שהשורשים שלו אינם ניתנים להבנה רק ברמה הצבאית. הופעת דאעש בשנת 2014 והתמוטטות חלקים מהמבנה הביטחוני של עיראק הדגישו את הצורך בהקמה והפעלה של כוחות חמושים עממיים להתמודדות עם איום הטרור, ומאוחר יותר, כוחות ההתנגדות העממית "חאשד א-שעבי" הפכו לאחד המרכיבים החשובים במשוואה הביטחונית של עיראק. עם סיום השלב העיקרי של המאבק בדאעש, למרות שאיום הטרור בצורתו הקודמת פחת, סוגיית מעמדם של הכוחות החמושים שמחוץ למבנה המקובל של הצבא וכוחות הביטחון עדיין נותרה בעינה. מסיבה זו, "סוגיית הנשק" בעיראק שלאחר דאעש אינה מוגבלת רק לשאלה איזו קבוצה מחזיקה בנשק; אלא קשורה לשאלה יסודית יותר בנוגע לקשר שבין המדינה, הריבונות, כוחות ההתנגדות והמונופול על אמצעי הכפייה.

מנקודת מבט זו, פירוק הנשק של ההתנגדות אינו יכול להיות מתפס ק כפעולה צבאית או ביטחונית בלבד; שכן חלק מקבוצות אלו נהנות מייצוג והשפעה פוליטית וגם מילאו תפקיד בעיצוב משוואות הכוח בעיראק. לכן, כל ניסיון לשנות את המצב הקיים, בנוסף להשלכות ביטחוניות, עלול להשפיע על המאזן הפוליטי הפנימי, היחסים בין קבוצות שיעיות לממשלה המרכזית, ואף על יחסי עיראק עם שחקנים אזוריים ועל-אזוריים. במילים אחרות, הבעיה העיקרית אינה רק "מסירת הנשק"; אלא כיצד להגדיר מחדש את הקשר של כוחות ההתנגדות עם הממשלה העיראקית ולקבוע את גבולות תפקידם בסדר הפוליטי-ביטחוני החדש של המדינה.

סוגיה זו, בחודשים האחרונים, תחת השפעת לחצים חיצוניים, ובמיוחד הלחץ האמריקאי על בגדאד לרסן את פעילות הקבוצות החמושות, נכנסה לשלב חדש. ממשלת עיראק, תוך הדגשת הצורך בהכנסת הנשק תחת שליטת הממשלה, ניסתה לעקוב אחר נושא זה במסגרת הריבונות הלאומית וטובת עיראק.

במצב כזה, עיראק ניצבת בפני דילמה רגישה: מצד אחד, הממשלה, לצורך ייצוב ריבונותה, חייבת לנוע לעבר מונופול על אמצעי הכפייה ולמנוע פעילות חמושה מחוץ למסגרת הממשלתית. מצד שני, יישום מואץ ותחרותי של מדיניות זו עלול להוביל לעימות עם חלק מכוחות פוליטיים-ביטחוניים חזקים וליצירת חוסר יציבות חדש במדינה.

פירוק נשק בנקודת ההצטלבות של הממשלה, ההתנגדות ולחץ חיצוני

לאחר תבוסת דאעש, הסוגיה המרכזית בעיראק השתנתה מ"מאבק באיום הטרור" ל"כיצד להגדיר מחדש את הסדר הביטחוני שלאחר דאעש". הכוחות שהפכו לאחד היסודות המרכזיים של הביטחון בעיראק במהלך המלחמה בדאעש, מתמודדים כעת עם דרישה שונה: העברת השליטה המלאה בנשק ובהחלטות הצבאיות לידי הממשלה.

ממשלת עיראק רואה בנושא זה חלק מייצוב הריבונות והמונופול על אמצעי הכפייה. אך עבור חלק מקבוצות ההתנגדות, הנושא אינו רק מסירת נשק; אלא קשור למעמדם במבנה הביטחוני של המדינה, לניסיון במלחמה בדאעש, ולהערכתם את האיומים העתידיים. בחודשים האחרונים, חוסר הסכמה זה התעצם תחת השפעת לחצים אמריקאיים ותנאים אזוריים חדשים. וושינגטון דורשת יותר ויותר את סיום פעילותן של הקבוצות החמושות הפועלות מחוץ לשליטה הישירה של ממשלת עיראק, ובגדאד, תחת לחצים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים הנובעים מהקשר עם ארצות הברית, נאלצה לעקוב אחר נושא השליטה בנשק בצורה רצינית יותר.

לעומת זאת, תגובת קבוצות ההתנגדות לא הייתה אחידה. חלק מהקבוצות הסכימו שהנשק יהיה תחת שליטת הממשלה, אך קבוצות אחרות, כולל "כתאאב חיזבאללה" ו"חראכאת אל-נג'באא", התנגדו לפירוק נשק במובנו המקובל. חוסר אחידות זה וחוסר השוויון בעמדות בקבוצות ההתנגדות העיראקיות מעידים כי הסוגיה בימים אלה בעיראק אינה מוגבלת ל"מסירת נשק"; אלא שהנושא מבוסס על הצורך במתן הבטחות הקשורות לריבונות, נוכחות כוחות זרים, שליטה בגבולות ועצמאות עיראק בהחלטות פוליטיות וכלכליות.

בשבועות האחרונים, עמדותיהן של הקבוצות המתנגדות למסירת נשק לממשלה, כגון "כתאאב סייד אל-שודאא", "כתאאב חיזבאללה" ו"ארגון באדר", הוצגו על ידי מפקדיהן בפורומים ציבוריים. עמדות אלו, במידה מסוימת, הציגו תנאים מקדימים חשובים, שלפיהם קבוצות אלו יהיו מוכנות למסור את נשקן לממשלה, בתמורה ליישומם על ידי הממשלה המרכזית.

במסגרת זו, ההצהרה האחרונה של "כתאאב סייד אל-שודאא" יכולה להיחשב כתנאים המקדימים הברורים ביותר. "כתאאב סייד אל-שודאא" התנתה את שיתוף הפעולה שלה בתהליך השליטה על הנשק ביישום 10 תנאים תלויים, שהחשובים שבהם הם: יציאה מלאה של הכוחות האמריקאיים מיבשה, אוויר וימי עיראק והכרזה על סיום נוכחותם בכל כותרת; אי שימוש בשטח ובשמי עיראק לתקיפת מדינות אחרות; העברת השליטה בגבולות האזור לצבא עיראק; ואישור חוקי "חאשד א-שעבי".

עמדת "כתאאב חיזבאללה" מנותחת גם כן במסגרת זו; שכן קבוצה זו אישרה בעבר כי קבוצות ההתנגדות לא ימסרו נשק כל עוד "הכיבוש הזר" נמשך בשטח ובשמי עיראק, והבהרת מצב הנשק תלויה בזמן שחרור עיראק. כמו כן, בעמדותיהן האחרונות, הן הוסיפו לתנאים המקדימים: יציאה מלאה של כוחות הקואליציה, עצמאות עיראק בהחלטות פוליטיות וכלכליות, ויציאת כוחות טורקיים ופתרון סוגיית כוחות הפשמרגה.

האדי אל-עאמרי, מנהיג "ארגון באדר", גם כן, בנאומיו האחרונים, על אף תמיכתו במסירת נשק לממשלה תחת הכותרת "מטרה לאומית המבוססת על חוקת עיראק", ראה בכך אפשרי במסגרת הגשמת הריבונות הלאומית של עיראק. הוא, בנוסף לתנאים הקודמים, הוסיף לתנאים שהוצגו את פירוק הנשק של קבוצות המהוות איום על ביטחון שכנותיה של עיראק או המתנגדות לחוקת המדינה.

בסך הכל, ישנה הסכמה משותפת בין שלוש העמדות המוזכרות, והיא אי-שלילת השליטה על הנשק, אך בתנאי הגשמת ריבונות מלאה והסרת איומים חיצוניים.

היבטים משולשים של סוגיית פירוק הנשק של ההתנגדות בעיראק

הנשק במבנה הפוליטי והביטחוני של עיראק, בנוסף לתפקודו הצבאי, קשור לסוגיית ריבונות המדינה, מאזן הכוחות הפוליטי, הביטחון הלאומי ויחסים אזוריים. מסיבה זו, סוגיית פירוק הנשק של ההתנגדות בעיראק אינה רק נושא צבאי, וכל החלטה בנוגע לעתיד נשקן של קבוצות ההתנגדות עלולה להביא להשלכות מעבר לתחום הצבאי, ואף להשפיע על היציבות הפוליטית של עיראק. בדיקת נושא זה ניתנת לניתוח לפחות משלושה היבטים: פוליטי, ביטחוני ואזורי.

היבט ראשון; פוליטי

קבוצות ההתנגדות אינן רק שחקניות צבאיות; חלקן מחזיקות בארגונים פוליטיים, ייצוג פרלמנטרי ובסיס חברתי, והן משפיעות על משוואות הכוח בעיראק. לכן, פירוק נשק פתאומי עלול להתפרש מנקודת מבטם של זרמים מסוימים כהפחתה של כוחן הפוליטי ויכולת המיקוח שלהן. מצד שני, גם לקבוצות ההתנגדות אין עמדה אחידה; חלקן גילו גמישות רבה יותר בנוגע להכנסת הנשק תחת שליטת הממשלה, ואחרות התנגדו לפירוק נשק. לכן, כל פתרון ריאליסטי צריך להבחין בין שמירה על מעמדן הפוליטי והחברתי של זרמים אלו לבין הגבלת פעילותן החמושה מחוץ למסגרת הממשלתית.

שני, ההיבט הביטחוני

ניסיון שנת 2014 והופעת דאעש הוכיחו כי חולשת המבנים הביטחוניים של המדינה עלולה ליצור קרקע נוחה לאיומים נרחבים. מנקודת מבט זו, עבור חלק מכוחות ההתנגדות, שמירה על יכולת צבאית עדיין קשורה למושג של הרתעה והתמודדות עם איומים פוטנציאליים. לכן, השאלה היסודית היא, אם יכולתה הצבאית של קבוצות ההתנגדות תפחת, איזה מנגנון יעיל יהיה להבטחת הביטחון ומניעת היווצרות ואקום כוח? אם הממשלה לא תצליח ליצור חלופה מתאימה ליכולות הביטחוניות הקיימות, תהליך פירוק הנשק עלול, במקום להגביר את היציבות, להגביר את פגיעותה הביטחונית של עיראק.

שלישי; ההיבט האזורי והחיצוני

סוגיית הנשק בעיראק מושפעת מתחרות ואינטראקציה של שחקנים אזוריים ועל-אזוריים, במיוחד איראן וארצות הברית. לחץ וושינגטון להגביל את פעילות הקבוצות החמושות והדגש של בגדאד על שליטה ממשלתית בנשק, לצד חשש ההתנגדות מאיומים חיצוניים והתפתחויות אזוריות, הוציאו נושא זה מכלל נושא פנימי. לפיכך, בגדאד, תוך ייצוב ריבונותה, חייבת למנוע הפיכת עיראק לשדה עימות של שחקנים חיצוניים.

בסך הכל, פירוק הנשק של ההתנגדות בעיראק הוא סוגיה רב-שכבתית, שלא ניתן לפתור אותה באמצעות החלטה צבאית בלבד. הצלחת תהליך זה תלויה ביכולתה של ממשלת עיראק ליצור איזון בין ארבעה צרכים תלויים: ייצוב ריבונות ומונופול חוקי על נשק, שמירה על יציבות פוליטית, מניעת יצירת ואקום ביטחוני, וניהול לחצים אזוריים וחיצוניים. כל פתרון שיתעלם מאחד מארבעה רמות אלו, עלול, במקום לפתור את הבעיה, ליצור קרקע למשבר חדש בעיראק.

תרחישים עתידיים של שליטה בנשק בעיראק

בהתחשב במצב הנוכחי בעיראק ובפיזור העמדות של קבוצות ההתנגדות העיראקיות בנוגע למסירת נשקן לממשלה, ניתן לצפות שלושה תרחישים לעתיד נושא זה (שליטה בנשק):

א) שליטה מלאה בנשק עד למועד היעד שנקבע (30 בספטמבר); נראה כי הסיכוי להפעלה של תרחיש זה במצב הנוכחי נמוך מאוד, שכן שליטה בנשק דורשת הסכמה סימולטנית של כל הקבוצות על גירוש כוחות זרים מעיראק, וגם מסירת הנשק לממשלה עצמה תתבצע בפועל במסגרת זמן ארוכה יותר.

ב) תגובה תחרותית של הממשלה בעקבות התנגדויות מפורשות של קבוצות ההתנגדות; תרחיש זה, אם יתרחש, עלול להגביר את הסיכון לסכסוכים פנימיים. אך בהתחשב בהתנגדותם של מנהיגים שיעים לכל עימות ובחוסר ההסכמה בין קבוצות עממיות זו לזו, הפעלתו נראית רחוקה מאוד. יש לציין כי קבוצות ההתנגדות מדגישות את השליטה בנשק באמצעות שיחה ומשא ומתן, וזהו גורם שמגביר את הסיכוי לתרחיש השני.

ג) השגת הסכם משותף בעקבות הארכת משא ומתן; על פי דיווחים אחרונים, האופציה הסבירה ביותר להפעלת שלושת התרחישים היא שהמשך תקופת המשא ומתן יביא לאינטגרציה הדרגתית של הכוחות ולהשגת הסכמים שלב אחר שלב. לפיכך, אם יוארך המשא ומתן להשגת הסכמה כוללת, יש לעקוב אחר חדשות נוספות בנוגע לתהליך השליטה בנשק בחודשים אוקטובר ונובמבר. שכן, בעוד שלא נותר הרבה זמן למועד היעד של הממשלה, וושינגטון מתנה את יציאתה המלאה בהסכמה בנוגע לקבוצות החמושות, ומצד שני, קבוצות ההתנגדות קבעו את תנאי מסירת נשקן כיציאת הכוחות האמריקאיים!

פתרונות ליציאה מהמצב הקיים

1. הפיכת "פירוק הנשק" מתביעה תחרותית לתהליך מוסכם

הצעד הראשון למעבר מהמצב הקיים הוא שינוי הדיאלקט והגישה של הנושא. הפיכת פירוק הנשק לתביעה דחופה ותחרותית, במיוחד בתנאים שבהם חלק מקבוצות ההתנגדות עדיין רואות עצמן בעלות משימה הגנתית, עלול להוביל להתנגדות פוליטית ואף ביטחונית. לכן, ממשלת עיראק צריכה, במקום להתמקד אך ורק ב"מסירת הנשק", להדגיש את תהליך המעבר ההדרגתי של השליטה בנשק לממשלה. תהליך זה צריך להיות מבוסס על דיאלוג ישיר, הסכמה פוליטית וקביעת לוח זמנים ריאלי, כך שקבוצות חמושות לא ירגישו שהמטרה היא הדחתן מהמבנה הפוליטי והחברתי של עיראק.

2. חיזוק היכולת האמיתית של הממשלה להבטיח ביטחון

אי אפשר לדרוש מקבוצות התנגדות להפחית את יכולתן הצבאית מבלי שהממשלה תיצור חלופה להבטחת ביטחון. צבא עיראק, המשטרה, שירותי המודיעין וכוחות משמר הגבול צריכים להיות מחזקים מבחינת הדרכה, ציוד, מידע ופיקוד. הממשלה תוכל לצפות למונופול על נשק כאשר תישא באחריות הביטחון באופן אמיתי. אחרת, החשש מפני ואקום ביטחוני עלול להפוך למכשול החשוב ביותר ליישום מדיניות פירוק הנשק.

3. הפחתת תפקידו של לחץ חיצוני והדגשת היבטי לאומיות לאומית

לבסוף, הצלחת תהליך זה תלויה במידה רבה בכך שפירוק הנשק יוכר כהחלטה עיראקית, ולא כפרויקט המוכתב מבחוץ. לחץ ישיר של ארצות הברית או כל שחקן חיצוני אחר עלול להוביל לחיזוק עמדת המתנגדים לפירוק נשק ולשינוי הנושא מ"ריבונות המדינה" ל"התנגדות להתערבות חיצונית". בגדאד, תוך שמירה על יחסיה החיצוניים, צריכה לנהל את הנושא במסגרת טובות לאומיות ודיאלוג פנימי.

סיכום

לבסוף, יציאתה של עיראק מהמצב הקיים אינה אפשרית דרך פירוק נשק מיידי וכפוי, אלא דרך ארגון מחדש הדרגתי של היחסים בין הממשלה לכוחות ההתנגדות. הממשלה צריכה במקביל לייצב את סמכותה המשפטית, לחזק את יכולתה הביטחונית, ולספק לכוחות ההתנגדות מסלול ברור למעבר מתפקיד צבאי עצמאי לתפקיד רשמי ופוליטי. אם שלושת מגמות אלו יתקדמו בו-זמנית, סוגיית הנשק תוכל להפוך מנקודת משבר להזדמנות להשלמת תהליך בניית המדינה בעיראק; אך אם פירוק הנשק יתבצע ללא הסכם, ללא הבטחת ביטחון, ותחת לחץ חיצוני, סביר להניח שלא רק שלא יפתור את הבעיה, אלא אף יעמיק את הפערים הקיימים.

מוחמד-חוסיין באג'רבק, מומחה לענייני בינלאומיים.