הודאה מתוך אמריקה: מדוע יעדי התקיפה נגד איראן לא הושגו?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, יותר מחצי שנה לאחר תחילת המתקפות של ארצות הברית וישות הציונית נגד איראן, הנרטיב של וושינגטון לגבי הישגי תוקפנות זו מתמודד עם שאלות קשות. הנתון המרשים הוא ששאלות אלו כבר אינן נשאלות רק על ידי מבקרי מדיניות ארה"ב; גם כלי תקשורת, מכוני מחקר בכירים ובכירים אמריקאים מציגים הערכות ביקורתיות לגבי מידת השגת היעדים המוצהרים והתוצאה שהמתקפות הללו הביאו לוושינגטון.

עיון בהודאות אלו מראה כי נרטיב הניצחון המכריע, לפחות בחלקים מסוימים של המרחב הפוליטי והתקשורתי האמריקאי, פינה את מקומו לדיון על כישלונות, עלויות ואפשרויות מוגבלות של וושינגטון. לדעת צופים, מה שחשוב אינו רק מספר ההצהרות הללו, אלא ההתכנסות של הערכות המציירות תמונה שונה של תוצאות המתקפות התוקפניות מתוך המבנה הפוליטי והתקשורתי של ארה"ב.

רשימה ארוכה של כישלונות; מהשמדה גרעינית ועד שינוי משטר

וושינגטון, בתחילת המתקפות התוקפניות, הצהירה על מטרות רבות למבצעיה, החל מהשמדת יכולות הטילים והתעשיות הביטחוניות של איראן, דרך נטרול הצי הימי ועד מניעה קבועה של הגעת איראן לנשק גרעיני.

במקביל למטרות הצבאיות הללו, דונלד טראמפ דיבר שוב ושוב גם על שינוי המבנה הפוליטי של איראן. מרכז המחקרים האסטרטגיים והבינלאומיים (CSIS) בחן גם הוא בימים הראשונים את מכלול היעדים המוצהרים של וושינגטון והתריע כי חלקם אינם ניתנים להשגה באמצעות תקיפות אוויריות בלבד, ודורשים שינויים פוליטיים בתוך איראן.

אך מספר חודשים לאחר מכן, אפילו הערכות שפורסמו בכלי התקשורת האמריקאיים העידו על הפער בין יעדים אלו לבין התוצאה שהושגה. הוושינגטון פוסט כתב ביוני כי כמה מהיעדים המרכזיים של טראמפ עדיין לא הושגו, והדגיש כי הצלחות טקטיות של ארה"ב בהחלשת היכולת הצבאית של איראן לא הובילו בהכרח להשגת יעדים אסטרטגיים. כלי תקשורת זה גם ציטט אישור של בכיר אמריקאי במזרח התיכון, לפיו איראן עדיין מסוגלת לבצע תקיפות טילים באזור.

גם התוכנית הגרעינית לא הגיעה לנקודה שהבטיחה וושינגטון. ממשל טראמפ דיבר בשלבים שונים על השמדת התוכנית הגרעינית של איראן, אך הערכה ראשונית של מודיעין ההגנה האמריקאי לאחר תקיפות קודמות הראתה שהתקיפות הללו לא השמידו את התוכנית, אלא רק דחו אותה לזמן מה. בסבב התקיפות החדש, הנושא המרכזי עבור וושינגטון נותר גורל מאגרי האורניום והאפשרות לשקם את היכולת הגרעינית של איראן; עד כדי כך שסוגיית איסוף וחיסול מאגרים אלו הפכה לאחד הנושאים הקשים ביותר במשא ומתן.

גם בתחום הטילים, הטענה להשמדה מלאה התרחקה מהמציאות שלאחר מכן. טראמפ דיבר בתחילה על השמדת חלק גדול מאוד מהטילים ומשגרי הטילים של איראן, אך הערכות אמריקאיות מאוחרות יותר הפחיתו את המספרים הללו, ואפילו בכיר צבאי אמריקאי הודה כי איראן עדיין שמרה על יכולת לבצע תקיפות טילים. מכון המחקר צ'טהאוס (Chatham House) כתב בהערכתו כי המשך שיגור טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים מאיראן אינו תואם את הטענות הראשוניות בדבר השמדת חלק ניכר מיכולת הטילים של מדינה זו.

אך אולי הסימן הברור ביותר לפער בין המטרה לתוצאה הוא גורל המבנה הפוליטי של איראן. אחת המטרות שטראמפ דיבר עליהן בגלוי בתחילת המתקפות הייתה יצירת תנאים לשינוי המשטר באיראן; אולם, הוושינגטון פוסט דיווח מספר שבועות לאחר תחילת המתקפות כי אפילו בכירי מודיעין אמריקאים וישראלים הודו כי המבנה הפוליטי של איראן לא התמוטט והשלטון עדיין יציב. מספר חודשים לאחר מכן, הערכת צ'טהאוס הדגישה כי הרפובליקה האסלאמית, למרות הלחצים, שמרה על הלכידות המוסדית והיכולת הביטחונית הדרושה להישרדותה.

רשימה זו, כמובן, אינה מוגבלת רק לעניינים אלו. הרשתות האזוריות של איראן עדיין לא הושמדו, תוכנית הטילים שמרה על יכולת שיקומה, והגעה להסכם יציב בנוגע לתוכנית הגרעינית לא הושגה.

גרי גראפו, דיפלומט אמריקאי לשעבר, אמר לאחרונה ב-CNN באופן יותר ישיר והעריך כי ארה"ב לא הצליחה להשיג את יעדיה האסטרטגיים, גם אם התייחס להצלחות צבאיות וטקטיות. לפיכך, הבעיה העיקרית בהערכת ביצועי וושינגטון אינה הכחשת הנזקים שנגרמו לאיראן; אלא הפער בין מכה צבאית לבין השגת תוצאה פוליטית ואסטרטגית – פער שכיום גם חלקים מהמעגלים האמריקאיים מודים בו.

סדקים במטריית הביטחון של ארה"ב באזור

המתקפות ההדדיות בחודשים האחרונים העמידו בסיס ישן של נוכחות ארה"ב באזור בפני שאלה חמורה: האם פריסה נרחבת של כוחות ובסיסים אמריקאיים במפרץ הפרסי עדיין יכולה לשמש כמטריית ביטחון לבעלות בריתה של וושינגטון, או שהפכה בעצמה לגורם שמציב אותן בפני תקיפות?

ספק זה נראה כעת גם במעגלים אסטרטגיים אמריקאיים. המועצה ליחסי חוץ (Council on Foreign Relations) האמריקאית הודתה כי בסיסי ארה"ב באזור, בשל קרבתם לאיראן, פגיעים לטילים וכטב"מים איראניים, והמלחמה האחרונה הדגישה את הצורך לבחון מחדש את דפוס פריסת הכוחות האמריקאיים.

פגיעות זו אינה רק הערכה תיאורטית, והיא הובילה לשינוי במערך הצבאי של ארה"ב. הוושינגטון פוסט דיווח כי הפנטגון שוקל צמצום נוכחות צבאית אמריקאית במפרץ הפרסי לאחר סיום העימותים, ואף קיים ספק לגבי שיקום של חלק מהבסיסים שנפגעו. המשמעות של התפתחות זו ברורה: מתקנים שאמורים היו להוות במה להפגנת כוח והרתעה אמריקאית, הפכו כעת לבעיה בעצמם עבור מתכנני הצבא של המדינה.

מכון המחקר ברוקינגס (Brookings Institution) בהערכתו על השלכות התקיפות, הודה בנקודה חשובה יותר וכתב כי כוחות אמריקאים, שבעבר נהנו מפריסה קדמית באזור וחסינות תפעולית מסוימת, כבר אינם נהנים ממקלט כזה מפני תקיפות.

מכון סטימסון (Stimson Center) כתב באופן יותר ישיר כי המלחמה הראתה כי רשת הבסיסים של ארה"ב, שתוכננה ליעילות בתנאים רגילים ועליונות ללא תחרות, מרוכזת מדי ופגיעה מדי במלחמה ארוכה של טילים וכטב"מים.

ההשלכה של מצב זה על בעלות בריתה של ארה"ב גם היא משמעותית. הוושינגטון פוסט דיווח על חוסר שביעות רצון ודאגה גוברים בקרב מנהיגי מדינות ערב במפרץ הפרסי לגבי אופן ניהול המשבר על ידי טראמפ, וניתוחים אמריקאיים דיברו על ערעור האמון במטריית הביטחון של וושינגטון.

לפיכך, הבעיה אינה רק פגיעה בכמה בסיסים, אלא עצם משוואת "ביטחון בצל ארה"ב" ניצבת בפני מבחן רציני – מבחן שבו אפילו בהערכות אמריקאיות מדברים כעת על צורך בשינוי מודל הנוכחות וצמצום פגיעותן של בעלות הברית.

חשבון חסימת הורמוז על שולחנם של האמריקאים

עלויות שיבוש במיצר הורמוז כבר אינן רק סוגיה גיאופוליטית, אלא נוגעות ישירות לכלכלת ארה"ב ובעלות בריתה. קרן המטבע הבינלאומית (IMF) הודתה כי סגירה מבצעית של הורמוז הוציאה כ-20 מיליון חביות נפט ומוצרי נפט ביום מחוץ לשוק, ויצרה את השיבוש הגדול ביותר בשוק הנפט בעשורים האחרונים – שיבוש שבחלקו רק קוזז, למרות מנגנונים חלופיים.

חשבון שיבוש זה התבטא במהרה במחירי הדלק ועלויות המחיה. המועצה ליחסי חוץ האמריקאית העריכה כי סכסוך זה עלה עד כה כ-132 מיליארד דולר לצרכנים ומשלמי המסים האמריקאים, ומחיר הבנזין הגיע בנקודת זמן מסוימת לממוצע של 4.56 דולר לגלון. עלייה של כ-47% במחיר הדשנים העלתה בעקיפין את עלויות הייצור ומחירי המזון; כלומר, השפעת הורמוז חרגה מתחנות הדלק והגיעה גם לסל המזון של האנשים.

לחץ כלכלי זה הפך גם למחאה ציבורית. סקר של אוניברסיטת מסצ'וסטס בסוף אוגוסט (תחילת ספטמבר) הראה כי 80% מהאמריקאים מאמינים שהתקיפות נגד איראן גרמו לעלייה במחירי המזון והבנזין, ו-68% אינם מרוצים מאופן ניהול המשבר מול איראן על ידי טראמפ. באותו סקר, הפופולריות הכללית של טראמפ צנחה ל-32%, ו-64% לא אישרו את ביצועיו – נתונים המעידים כי העלות הכלכלית של התוקפנות הפכה גם לעלות פוליטית עבור הבית הלבן.

אפילו הנתונים הכלכליים האחרונים מדווחים על המשך הלחץ. עם הסלמת המתחים מחדש בהורמוז, מחיר נפט ברנט בימים האחרונים עמד על סף 100 דולר, והדאגה לגבי עליית מחירי הסולר והאינפלציה עלתה שוב; במקביל, סקר חדש של הפייננשל טיימס העלה את הפופולריות של טראמפ ל-33% והראה כי 57% מהמצביעים מרגישים שמצבם הכלכלי בתקופתו הורע.

לפיכך, הורמוז אינו רק מעבר אסטרטגי עבור וושינגטון; זהו חשבון הנמשך משוק האנרגיה, דרך שולחנם של האנשים, ובסופו של דבר, לתיק העבודות הפוליטי של טראמפ.

חזרה לסנקציות; הודאה במבוי סתום

עם כישלונותיה הממושכים של ארה"ב במפגש מול איראן, וושינגטון שבה והפקידה חלק ניכר מלחצה על איראן בידי סנקציות ומצור כלכלי – תפנית המעידה כי הכלים הצבאיים לבדם לא הצליחו להשיג את היעדים הפוליטיים שארה"ב ייעדה להם. סוכנות הידיעות AP דיווחה כי טראמפ, אל מול עמדה עקשנית של טהרן, נוקט אסטרטגיה כפולה של לחץ צבאי וכלכלי, וממשלתו מנסה לנתק את יחסי הסחר הנותרים של איראן באמצעות קמפיין סנקציות חדש.

אך החזרה לסנקציות נתקלת בבעיה ישנה; סנקציות יכולות להגדיל את העלויות הכלכליות, אך לא בהכרח מובילות לשינוי התנהגות פוליטי. רויטרס כתב בהערכתו המוצקה בת ששת החודשים, כי למרות הסנקציות החמורות והמצור על יצוא הנפט, איראן שמרה על שליטתה הפוליטית, ומומחים מטילים ספק ביכולת הסנקציות לאלץ את טהרן לשנות סדרי עדיפויות אסטרטגיים.

מגבלה חשובה יותר מתגלה כאשר סין נכנסת לתמונה. וושינגטון, באוגוסט, הרחיבה את היקף הסנקציות המשניות, אך במקביל הראה דיווח של הוושינגטון פוסט כי בייג'ינג התנגדה ל"יום ה-D הכלכלי" של טראמפ, ואיומים אמריקאיים על סחר עם איראן עלולים אף ללחוץ על היחסים בין וושינגטון לבייג'ינג. סין היא אחת הקונות החשובות של נפט איראני, והפעלת לחץ מקסימלי עליה תגרום עלויות גבוהות הרבה יותר לארה"ב.

מגבלה זו נראית גם בפועל. הפייננשל טיימס דיווח כי למרות הסלמת הסנקציות, הלחץ האמריקאי עדיין לא הגיע לסנקציות על בנקים וחברות סיניות גדולות הנמצאות תחת המערכת הפיננסית האמריקאית, מכיוון שפעולה כזו עלולה לגרום להשלכות כלכליות וגיאופוליטיות נרחבות עבור וושינגטון.

לפיכך, הסנקציות שוב הונחו על שולחן אמריקאי – אך שם נותרה גם שאלה יסודית: אם שנים של לחץ כלכלי לא הצליחו לאלץ את איראן לשנות התנהגות, והמתקפות התוקפניות לא הגיעו ליעדים פוליטיים מוצהרים, איזה כלי נוסף בעלות נמוכה יש ברשות וושינגטון כדי להגיע לתוצאה רצויה?