ترامפ משנה את הגיאוגרפיה: מה עומד מאחורי שינוי שמות במפת העולם?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, דונלד טראמפ, במהלך כהונתו השנייה כנשיא, הפך את שינוי שמותיהם של נקודות גיאוגרפיות מסוימות לחלק מהשיח הפוליטי האמריקאי. החל משינוי השם של «מפרץ מקסיקו» ל־«מפרץ אמריקה» והצעה ל־«אגם אמריקה» במקום «אגם אונטריו», ועד ליוזמה חסרת הבסיס לקרוא למיצר הורמוז «מיצר טראמפ». צעדים אלו, החורגים משינוי מילים בלבד, קשורים לתפיסתו של טראמפ בנוגע לכוח, השפעה והגדרה מחדש של מעמדה של ארצות הברית בעולם.

ביחסי חוץ, שמות תמיד היו חלק מהתחרות על זהות, נרטיב וכוח. אולם, כאשר נשיא ארצות הברית מנסה לקשר את שמו או את שמה של מדינתו לאזורים הנמצאים מחוץ לתחום השיפוט של וושינגטון, הדבר חורג מפעולה סמלית.

תהליך זה מעלה שאלה עמוקה יותר מתכונות אישיות של טראמפ, כגון הרצון שלו למשוך תשומת לב או להשאיר חותם בהיסטוריה. האם אלו הן פעולות שמטרתן פוליטית בלבד, או שמא הן חלק מגישה רחבה יותר להגדרה מחדש של כוחה והשפעתה של אמריקה בעולם?

מינוח ככלי לכוח

שינוי שמות גיאוגרפיים במדיניות הבינלאומית אינו רק החלפת מילים על המפה. שמות נושאים עמם נרטיבים היסטוריים, זהותיים ופוליטיים, ולעיתים קרובות ממשלות ניסו להשתמש בהם כדי לבסס את תפיסתן לגבי אזור מסוים או סכסוך.

במסגרת זו, לא ניתן להגביל את פעולותיו של טראמפ רק ליהירות, עניין אישי שלו למשוך תשומת לב או לרשום את שמו בהיסטוריה. מאחורי התנהגויות אלו עומד סוג של ניסיון להפוך כוח פוליטי לכוח סמלי – כלומר, שימוש בשפה ובנרטיב כדי ליצור את הרושם שלאמריקה יש לא רק את היכולת להשפיע על התפתחויות גלובליות, אלא גם את היכולת לקבוע את המסגרת לתיאור התפתחויות אלו.

שינוי שם מפרץ מקסיקו למפרץ אמריקה הוא דוגמה לגישה זו. פעולה זו, גם אם תיושם במסגרת המסמכים הרשמיים של ממשלת ארצות הברית, לא תיצור מעצמה ריבונות או בעלות אמריקאית על שטח גיאוגרפי. אך המסר הפוליטי ברור: טראמפ מנסה באמצעותה לקשר שם לאומי למרחב גיאוגרפי ולחזק את הנרטיב של «אמריקה תחילה» ברמה הסמלית.

אותו היגיון מקבל מימדים מורכבים יותר ברעיון חסר הבסיס של מינוח «מיצר טראמפ» למיצר הורמוז. הורמוז, בניגוד לדוגמאות רבות קודמות, אינו אזור של מחלוקת זהותית או היסטורית, אלא נתיב מים אסטרטגי בינלאומי, הקשור לאבטחת האנרגיה העולמית, לאינטרסים של מדינות האזור ולמאזן הכוחות בין איראן לארצות הברית. לכן, שינוי שמו של נקודה כזו הוא יותר משינוי תווית – הוא ניסיון להפגין תביעת השפעה על מרחב גיאופוליטי.

עם זאת, הפער בין השם למציאות הכוח הוא הנקודה המגלה את מגבלות הגישה הזו. מדינה יכולה לשנות את המילים בהן נעשה שימוש בתקשורת או במסמכים הפנימיים שלה, אך הפיכת שם למציאות פוליטית דורשת מרכיבים מעבר לכוח סמלי, הכוללים קבלה בינלאומית ויכולת ליצור שינוי אמיתי במאזן הכוחות.

מנקודת מבט זו, יש לראות את התעניינותו של טראמפ בשינוי שמות כחלק מגישה רחבה יותר, בה השליטה בנרטיבים ובסמלים הפכה לאחד מכלי הפעלת הכוח. זוהי גישה המנסה, עוד לפני שינוי מציאות בשטח, לבסס תדמית של כוח ועליונות בתודעת הקהל.

מאבקו של טראמפ להגדרת מחדש את הגיאוגרפיה של ההשפעה האמריקאית

לא ניתן לבחון את שמות המקומות האחרונים של טראמפ בנפרד מתפיסתו הכללית לגבי מעמדה של ארצות הברית בעולם. תפיסה זו מקטינה את הגבול בין השפעה, בעלות וזכות ההכרעה של מעצמות גדולות. במסגרת זו, שינוי שמות מהווה חלק מהניסיון להגדיר מחדש את יחסי ארצות הברית עם סביבתה ואף עם אזורים מחוץ לתחום שיפוטה הישיר.

גישת «אמריקה תחילה» בממשל טראמפ לא הוגבלה רק למדיניות סחר, הגירה או ביטחון, אלא התפשטה גם לתחום הגיאוגרפיה הפוליטית. הלחץ לשליטה רבה יותר על גרינלנד, התביעה לגבי תעלת פנמה, דבריו לגבי קנדה והניסיון לקשר את שמה של אמריקה לאזורים שונים – כולם נופלים תחת מסגרת משותפת. מסגרת המדגישה את הגדלת חלקה של ארצות הברית במרחבים אסטרטגיים בעולם.

ההבדל בין גישה זו לבין המדיניות האמריקאית המסורתית בעשורים האחרונים נראה באופן הביטוי והכלים שבהם היא משתמשת. וושינגטון בעבר ביססה את מעמדה בעיקר באמצעות בריתות, מוסדות בינלאומיים, נוכחות צבאית והשפעה כלכלית. אך טראמפ העביר חלק ניכר מהמסר הזה בשפה ישירה יותר של כוח – שפה בה השתלטות על סמלים, שינוי מילים והעלאת תביעות גדולות, הם חלק מהפגנת כוח פוליטית.

גישה זו, כמובן, מתמודדת עם סתירה יסודית. מעצמות יכולות להשפיע על משוואות עולמיות רבות, אך השפעה פוליטית אינה בהכרח בעלות או יכולת לשנות מציאות גיאוגרפית באופן חד־צדדי. תגובתה של קנדה לסוגיית אגם אונטריו, התנגדותן של מדינות מסוימות לשינוי שם מפרץ מקסיקו, והרגישות הגבוהה של איראן כלפי מיצר הורמוז, בהתחשב בתיעוד ההיסטורי, מראים כי הגיאוגרפיה עדיין כפופה למאזן הכוחות בין שחקנים שונים.

למעשה, הסוגיה העיקרית במדיניות טראמפ אינה רק מינוח מקומות, אלא ניסיון ליצור ולהעביר את המסר כי ארצות הברית עדיין מהווה כוח מכריע בסדר העולמי. עם זאת, ככל שהפער בין תביעות פוליטיות לבין היכולת ליצור שינוי אמיתי גדל, כך הפעולות הסמליות יהפכו יותר ויותר למבחן לבדיקת מגבלות כוחה של אמריקה.

נורמליזציה של היגיון התוקפנות בממשל טראמפ

התנהגויותיו האחרונות של טראמפ בתחום הגיאוגרפיה אינן רק עניין של מינוח או של שיח פוליטי. פעולות אלו קשורות, ברמה רחבה יותר, להגדרה מחדש של היחסים בין מעצמות לריבונותן של מדינות אחרות.

כאשר נשיא ארצות הברית מדבר על שינוי גבולות, שליטה בשטחים אחרים או קישור שמה של אמריקה לאזורים מחוץ לתחומה, הדבר חורג מפעולה סמלית והופך לאתגר לעיקרון הכבוד לריבונותן של מדינות.

גישה כזו מטשטשת את ההבדל בין כוח לזכות, במובן שמדינה, רק בגלל שיש לה יכולת כלכלית וצבאית גדולה יותר, מרשה לעצמה להגדיר מחדש את הגיאוגרפיה של אחרים או לכפות את רצונה עליהם. היגיון זה מחליש את העיקרון האוסר שינוי גבולות וריבונות של מדינות באמצעות לחץ וכוח, שהודגש במערכת הבינלאומית לאחר מלחמת העולם השנייה.

המאבק להפעלת לחץ על מדינות כמו פנמה, קנדה, דנמרק בסוגיית גרינלנד, והתביעה לגבי אזורים אסטרטגיים אחרים, מציגים תמונה של מדיניות חוץ בה האינטרסים של אמריקה מקבלים עדיפות על פני כללים מקובלים בינלאומיים. גישה זו מציבה גם את בעלות בריתה של וושינגטון במצב קשה, שכן מדינות שהיו שותפות אסטרטגיות של אמריקה במשך עשרות שנים, מתמודדות כעת עם תביעות של שחקן דומיננטי ופולשני.

בנוגע למיצר הורמוז, העניין רגיש יותר, מכיוון שנתיב מים בינלאומי בעל חשיבות קריטית לאבטחת האנרגיה העולמית הופך לנושא של הפגנת כוח אישי ופוליטי. הצגת השם «מיצר טראמפ» בתקופה בה איראן מחזיקה בעמדה דומיננטית באזור, אינה רק פעולה סמלית נגד טהרן, אלא סימן למאבק להפיכת תביעת כוח למציאות פוליטית באמצעות שפה ונרטיב. זהו נושא שטראמפ, למרות שעברו כששה חודשים מאז תחילת העימותים, עדיין נכשל בהוכחתו.

בסופו של דבר, האתגר העיקרי של גישה זו עבור ארצות הברית עצמה טמון בהגדלת הפער בין תמונת הכוח לבין קבלתה העולמית. למעצמות יש השפעה מתמשכת כאשר אחרים, גם אם יש להם חילוקי דעות, מכירים בלגיטימיות תפקידם. אך הפיכת כוח לכלי לשינוי שמות, הפעלת לחץ על ריבונים והגדרה מחדש של גיאוגרפיה באופן חד־צדדי, יכולים רק ליצור התנגדות גוברת במקום לבסס עליונות.