מצרי הורמוז והאבק של הסדר האמריקאי; העולם נכנס לעידן של חוסר סדר

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, ניתוח שפורסם בכתב העת "Foreign Affairs" מזהיר כי הסדר הבינלאומי בהנהגת ארה"ב אינו רק מתמודד עם משבר, אלא למעשה קורס. סדר זה, שפותח במשך עשרות שנים, כעת לא רק מאותגר על ידי יריבות כמו סין ורוסיה, אלא גם התומכת העיקרית שלו, ארה"ב, כבר אינה מעוניינת לשאת בעלויות תחזוקתו.

מארק ליאונרד, מחבר הניתוח, משתמש במטאפורה משוק הנדל"ן הסיני לתיאור המצב הנוכחי. הוא מתייחס למבנים שנבנו בחלקם ונטושים, אשר לאחר משבר הנדל"ן בסין, נאלצו חלק מהאזרחים להתגורר בהם ולמצוא דרך להמשיך את חייהם תוך שימוש במתקנים שנותרו. הסינים מכנים מבנים אלו "لان‌وی لو" או "מבני זנב רקוב"; פרויקטים שהיו אמורים להסתיים אך נעצרו באמצע הדרך.

לפי ליאונרד, הסדר הבינלאומי בהנהגת ארה"ב הגיע כעת למצב דומה. סדר זה מעולם לא התקבל במלואו על ידי סין ורוסיה, ומעצמות בינוניות הפכו בהדרגה למרוצות ממנו. חשוב מכך, גם הציבור האמריקאי כבר אינו מעוניין לממן את תפקידה הגלובלי של ארצו, ובזמן שוושינגטון נסוגה, אף מעצמה אחרת אינה מוכנה לקחת על עצמה תפקיד זה.

מנקודת מבטו של המחבר, התוצאה היא לא העברת הסדר העולמי מארה"ב לסין, אלא כניסת העולם לתקופה שניתן לכנותה "חוסר סדר"; תקופה שבה מדינות ייאלצו להתאים את עצמן למצב חדש, ללא תלות במעצמה דומיננטית או קבוצת כללים משותפים.

תפיסה ישנה נכשלה; ארה"ב כבר לא יכולה לשלוט בכל

אחת הטענות החשובות ביותר במאמר קשורה ליכולתה של ארה"ב לשמר את הביטחון העולמי. ליאונרד, למרות שהוא מכיר בכך שארה"ב עדיין המעצמה הצבאית, הכלכלית והטכנולוגית החזקה בעולם, טוען כי וושינגטון כבר אינה מסוגלת למנוע את כל העימותים או להבטיח את זרימת הסחר החופשי ברחבי העולם.

כדי להוכיח טענה זו, המחבר מצביע על המלחמה עם איראן ומציג נקודה בעלת חשיבות מיוחדת להערכת מקומה של ארה"ב בסדר העולמי: ארה"ב אף לא הצליחה לפתוח מחדש את מצרי הורמוז לאחר שנסגרו על ידי איראן; זאת, למרות שאיראן הייתה תחת לחץ צבאי כבד.

חלק זה של הניתוח הוא למעשה מעבר לאזכור של נתיב מים אסטרטגי. הורמוז הפך עבור ליאונרד למבחן ליכולתה האמיתית של ארה"ב. מדינה שהציגה את עצמה במשך עשרות שנים כערובה לביטחון נתיבי הסחר העולמי, לא הצליחה במצוקה זו לפתוח מחדש את אחד מצומתי האנרגיה החשובים בעולם בפני שייט.

חשיבות הנושא גוברת כאשר יודעים שהמחבר רואה במצרי הורמוז חלק משינוי גדול יותר: העברת הכוח מכוח צבאי בלבד לשליטה ב"צווארי בקבוק". בעולם החדש, כוח נמדד לא רק במספר נושאות המטוסים, מטוסי הקרב או גודל הכלכלה; אלא מעצמה חזקה יותר היא זו שיכולה לשלוט או לשבש את נתיבי האנרגיה, הטכנולוגיה, הסחר ואספקת הסחורות החיוניים.

מנקודת מבט זו, ניסיון הורמוז מהווה אזהרה לארה"ב. אם וושינגטון לא תצליח להבטיח את זרימת התעבורה בנתיב מים חיוני, אפילו עם עליונות צבאית רחבה, הטענה לתפקידה של ארה"ב כערובה לביטחון הסחר העולמי עומדת בפני שאלות קשות.

בעלות בריתה של ארה"ב עדיין מחכות לוושינגטון

אחד החלקים הבולטים בניתוח הוא מצבם של בעלות בריתה של ארה"ב. ליאונרד סבור שרבות מבעלות הברית של וושינגטון עדיין לא הפנימו שארה"ב מתרחקת מתפקידה המסורתי.

הוא מתייחס להתנהגותן של מדינות אירופאיות בפסגת נאט"ו ביולי 2026, וכותב שמנהיגים אירופאיים הגדילו את הוצאות הביטחון בניסיון לרצות את דונלד טראמפ כדי שארה"ב תישאר בברית.

בריטניה עדיין רוכשת מטוסי קרב אמריקאיים, דנמרק ממשיכה ברכישות נשק מוושינגטון, ואוסטרליה, במסגרת ברית אוקוס, ממשיכה להשקיע בשיתוף פעולה ביטחוני עם ארה"ב; צעדים שלדעת המחבר, מראים כי בעלות הברית של וושינגטון עדיין מתנהגות על פי הסדר הישן, בעוד שהנסיבות השתנו.

ליאונרד אומר שמנהיגים ממדינות שונות בשיחות פרטיות דנים יותר מכל על עניין אחד: "חוסר ודאות". הם כבר לא יודעים מה יקרה במצוקה הבאה, מי יתמוך בהם, ואפילו איזו ישות תהיה מסוגלת לפתור את המצוקה.

שלושה כוחות שמפרקים את העולם

ליאונרד רואה בשלושה מגמות עיקריות את הגורמים שמעצבים את המצב הזה: "רסיסיות", "הדבקת משברים", ו"חניקה".

רסיסיות פירושה התפרקות בריתות, שווקים ואפילו תפיסה משותפת של המציאות בין מדינות. לדבריו, המלחמה האחרונה בין ארה"ב לישראל נגד איראן היא דוגמה למצב זה; שכן הצדדים הלוחמים חולקים תפיסות שונות לגבי קיומו של הפסקת אש, מידת הלחץ של כל צד, ומי ניצח או הפסיד.

מצד שני, בעיות שבעבר נותרו בתחומים נפרדים, כעת מדביקות זו את זו. חילוקי דעות ביטחוניים יכולים להפוך לחילוקי דעות מסחריים, ומשבר אזורי יכול להשפיע על השווקים הגלובליים.

הגורם השלישי הוא השימוש הגובר של מדינות ב"צווארי בקבוק" ככלי כוח. נתיבי אנרגיה, מצרי ים, שרשרות אספקה, טכנולוגיות רגישות, מערכות תשלום ואפילו חומרי גלם לתרופות יכולים כעת להפוך לכלי לחץ פוליטי.

הורמוז; דוגמה לכוחם של צווארי בקבוק

בניתוח של "Foreign Affairs", מצרי הורמוז הם אחת הדוגמאות החשובות ביותר למגמה זו. המחבר אומר שמדינות הופכות בהדרגה מערכות שנועדו בעבר לחבר בין כלכלות העולם, לכלי נשק.

נתיבי אנרגיה, קווי שייט, שרשרות אספקת מוליכים למחצה ותשתיות פיננסיות יכולים כעת למלא את התפקיד שמילא בעבר הכוח הצבאי.

ליאונרד כותב שאפילו לפני סגירת הורמוז, החות'ים שיבשו את התנועה בים סוף באמצעות מל"טים וטילים זולים. אך סגירת הורמוז בעלת ממדים גדולים הרבה יותר; שכן כ-20% מתחבורת הנפט והגז הטבעי הנוזלי העולמית עוברת דרך נתיב זה.

מנקודת מבט זו, הורמוז אינו רק נקודה על מפה; הוא דוגמה לעולם שבו מדינה יכולה, על ידי שליטה בצוואר בקבוק, להטיל השלכות על כלכלת העולם כולה.

המחבר מזהיר שמגמה זו לא תוגבל להורמוז. סין יכולה לנצל יסודות נדירים ושרשראות ייצור טכנולוגיות, ארה"ב יכולה לנצל את המערכת הפיננסית והטכנולוגית שלה, ומדינות קטנות יותר יכולות גם הן להשיג כוח רב מעבר לגודלן הכלכלי והצבאי על ידי שליטה על נתיבי תחבורה או מקורות חיוניים.

העולם החדש; עידן "אומנים" ולא "אדריכלים"

ליאונרד מציג בסיום שני גישות אל מול העולם החדש: "אדריכל" ו"אומן".

אדריכלים מחפשים לעצב סדר מקיף, ליצור כללים עולמיים ולבנות מחדש מוסדות כמו האו"ם וארגון הסחר העולמי. אומנים, לעומת זאת, מקבלים כי העולם כבר אינו ניתן לניהול עם תוכנית כוללת, ומדינות צריכות להתאים את עצמן למצבים משתנים באמצעות גמישות, יוזמה ושימוש במתקנים קיימים.

המחבר סבור שסין, במקרים רבים, אימצה גישה כזו; החל מארגון שנגחאי לשיתוף פעולה (SCO) ו-BRICS Plus, ועד לשימוש במוסדות קיימים לקידום האינטרסים שלה.

מנקודת מבטו, מעצמות בינוניות כמו איראן, הודו, ברזיל וטורקיה פונות יותר ויותר למודל כזה, ומנסות ליצור איזון בין המעצמות הגדולות ולהבטיח את עצמן מפני שינויים עתידיים.

מסקנתו של ליאונרד ברורה: העולם נכנס לעידן חדש שבו לא סביר שתהיה חזרה לסדר הישן, וגם לא יצירה מהירה של סדר חדש. העשורים הקרובים יוגדרו יותר ויותר על ידי משברים חוזרים, תחרות על משאבים וצווארי בקבוק, הגברת העצמאות של מעצמות בינוניות, והפחתת התלות במעצמות גדולות.

בעולם כזה, המדינות שיהיו מוצלחות יותר יהיו אלו שלא יחכו לחזרת הסדר הישן או להופעתו של כוח מושיע, ויצליחו למצוא את דרכן בתוך חוסר הסדר הזה, תוך הסתמכות על יכולות פנימיות, גמישות ומגוון ביחסים חיצוניים.