טראמפ וגרסת הלחץ הכלכלי הישנה נגד איראן: מה אומרים המומחים?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, שישה חודשים לאחר פרוץ "המלחמה בת ארבעים הימים", מדיניותה של ארצות הברית כלפי איראן אינה מעידה על אסטרטגיה חדשה, אלא על חזרתה של וושינגטון למסלול שבו ניסתה ללא הצלחה במשך עשרות שנים לאלץ את טהרן להיענות לדרישותיה. ממשל דונלד טראמפ החל את המלחמה מתוך מחשבה שהלחץ הצבאי יוביל לכניעה איראנית בפרק זמן קצר; אולם כעת, לאחר כישלון בהשגת מטרותיו המוצהרות, הסנקציות והלחץ הכלכלי חזרו והפכו למוקד מדיניותה של ארצות הברית.

ניתן לראות שינוי כיוון זה כאחד הסימנים החשובים ביותר למבוי הסתום האסטרטגי של וושינגטון מול איראן. בתחילת "המלחמה בת ארבעים הימים", השיח של ממשל טראמפ התמקד בניצחון מהיר וכפיית רצונה של ארצות הברית. התוכנית הייתה להחליש את הכוח הצבאי של איראן בפרק זמן קצר, ולאיראן לא תהיה ברירה אלא לקבל את דרישות וושינגטון. אולם, התמשכות הסכסוך והתנגדותה המתמשכת של איראן הראו שהמשוואה לא התפתחה כפי שחושב בוושינגטון.

כעת טראמפ מדבר על תחילתה של "פעולה כלכלית חמורה ביותר" נגד איראן; מדיניות שאמורה להפעיל לחץ נוסף על הכלכלה האיראנית באמצעות לחץ על רשתות פיננסיות, חברות, ממשלות, נתיבי העברת נפט, מטבע ואף רישום ספינות.

אך השאלה המרכזית היא: אם הלחץ הצבאי לא הצליח לאלץ את איראן להיכנע, מדוע וושינגטון חושבת שחזרה על מדיניות כלכלית של עשרות השנים האחרונות תיצור תוצאה שונה?

חזרה למדיניות שניסתה בעבר

הדוח של רשת CGTN הסינית בנוגע לאסטרטגיית טראמפ החדשה מתמקד בדיוק בספקנות זו. כלי תקשורת זה, תוך בחינת "מלחמת הסנקציות של טראמפ נגד איראן", מדגיש כי רבות מהפעולות החדשות של ארצות הברית הן למעשה המשך של אותן מדיניות שהופעלה בשנים האחרונות.

במהלך עשרות שנות הסנקציות, איראן יצרה רשתות שונות להתמודדות עם מגבלות פיננסיות ומסחריות. לכן, סנקציות חדשות אינן בהכרח משמעותן יצירת כלי חדש; אלא במקרים רבים, הגברה של השימוש בכלי ישן.

גם אם לחצים אלו יוכלו להטיל עלויות על הכלכלה האיראנית, הבעיה העיקרית עבור ארצות הברית עדיין נותרת בעינה: סנקציות נחשבות מוצלחות פוליטית כאשר הן יכולות לשנות את התנהגותו של הצד השני. עד כה, אין עדות ברורה לכך שהגדלת הלחץ הכלכלי לבדה יכולה לאלץ את טהרן להיענות לדרישות וושינגטון.

רוברט מאלי, הנציג האמריקאי לשעבר לענייני איראן, מזהיר בדיוק מפני הגיון זה. הוא אומר שהרעיון כי "אם הלחץ הכלכלי לא עבד, לחץ כלכלי רב יותר בוודאי יעבוד" יכול להיות מטעה ומגוחך.

הצהרה זו חשובה מכיוון שהביקורת על מדיניות טראמפ אינה מגיעה רק מצד מתנגדים חיצוניים לארצות הברית; אלא גם חלק מהמומחים והדמויות הפוליטיות האמריקאיות מטילים ספק ביעילותה של גישה זו.

יותר סנקציות, לא בהכרח יותר תוצאות

לורה רוזן, עיתונאית אמריקאית, רואה בסנקציות החדשות גם פעולה שמטרתה להראות שוושינגטון עדיין פועלת, כדי שלא תיאלץ לשוב ולפעול להסלמה צבאית.

אם תפיסה זו נכונה, יש לראות את "מלחמת הסנקציות" של טראמפ לא כיוזמה אסטרטגית, אלא כניסיון לנהל מבוי סתום; מבוי סתום שבו ארצות הברית אינה יכולה לממש בקלות את מטרותיה הצבאיות, ובו בזמן אינה רוצה לקבל את כישלונה או מגבלותיה.

במצב כזה, הלחץ הכלכלי נראה ככלי בעלות נמוכה יותר מאשר מלחמה ישירה. אך גם לכלי זה יש עלויות.

ג'ק ריד, סנאטור דמוקרטי אמריקאי, מזהיר כי איראן משפיעה על שוק האנרגיה העולמי ולא תשתוק מול לחץ חמור. לדעתו, הגברת הלחץ על טהרן עלולה להוביל לתגובות אזוריות.

נקודה זו חושפת אחת הסתירות המרכזיות במדיניות טראמפ. וושינגטון מנסה להגדיל את עלות הלחץ על איראן, אך איראן גם יכולה להעביר חלק מעלות זו לארצות הברית, לבעלות בריתה ולשוק העולמי. כתוצאה מכך, לחץ כלכלי אינו בהכרח רחוב חד-סטרי.

איום על סין; החוליה החלשה באסטרטגיית טראמפ

אחת הבעיות המרכזיות במדיניות טראמפ החדשה היא סוגיית היישום המציאותי שלה ברמה הבינלאומית. וושינגטון מאיימת כי מדינות ומוסדות שיסייעו לאיראן בתחומים הפיננסיים, הנפתיים והמסחריים יעמדו בפני עונשים. אולם, יישום מדיניות כזו אפשרי רק אם ארצות הברית תוכל לאלץ גם את שותפותיה הכלכליות הגדולות של איראן לשתף פעולה.

ארנולד ברנרד, אנליסט צרפתי, מטיל בהקשר זה ספק לגבי האפשרות ליישום אמיתי של הסנקציות נגד סין. הוא מזכיר כי ארצות הברית ניסתה בעבר לפגוע בכמה מן הזיקוקים הסיניים שקנו נפט איראני, אך תגובתה של בייג'ינג והעלויות האפשריות של הטלת סנקציות על מוסדות פיננסיים גדולים בסין הקשו על יישום מדיניות רצינית זו.

לכך חשיבות רבה. סנקציות על איראן זה עניין אחד, וניסיון לכפות אותן על סין זה עניין שונה לחלוטין. אם וושינגטון תיאלץ לפגוע בבנקים ובמוסדות פיננסיים גדולים בסין כדי ליישם את מדיניותה החדשה, העניין כבר לא יהיה רק "לחץ על איראן"; אלא עלול להפוך למשבר כלכלי ופיננסי בין שתי מעצמות עולמיות.

מסיבה זו, הטענה על "הפעולה הכלכלית החמורה ביותר" תתנגש עם המציאות כאשר ארצות הברית תרצה להפוך את איומיה למעשה.

איומים ריקים או תחילתה של משבר חדש?

השגריר לשעבר של ארצות הברית בשטחים הכבושים מתאר את איומיו של טראמפ בעיקר כ"יצירת בלגן ואיומים ריקים" ואומר כי אין לו הרבה כלים לפעולה כזו, שימוש בהם אינו כרוך בספיגת פעולות תגמול נגד ארצות הברית.

יחד עם זאת, הוא מדגיש כי גם אם האיומים של וושינגטון רציניים, לאיראן יש נכונות לספוג עלויות ולחץ, ויש לה כלים שבהם היא יכולה להשתמש כדי להטיל עלויות על ארצות הברית, שותפותיה והכלכלה העולמית. הצהרה זו מדגישה מציאות חשובה: לחץ נגד איראן אינו מתרחש בוואקום. איראן אינה רק כלכלה תחת סנקציות; היא מדינה בעלת מעמד אנרגטי חשוב, גיאוגרפיה אסטרטגית ורשת קשרים אזורית. ככל שהלחץ האמריקאי יגבר, כך גם הסיכוי לתגובת נגד יגבר, וזה יכול להגדיל את עלויות מדיניות טראמפ.

CNN והווידוי על מלחמת התשה

רשת CNN, בניתוח שלה על האסטרטגיה החדשה של טראמפ, מדגישה כי הצלחת מלחמת הסנקציות נגד איראן דורשת חודשים ואף שנים של לחץ מתמשך ותמיכה מסין, אירופה ומדינות האזור. אולי זו הנקודה החשובה ביותר המבדילה בין הבטחותיו הראשוניות של טראמפ למצב כיום.

המלחמה שאמורה הייתה להיות מהירה, התארכה. הלחץ הצבאי שאמור היה לאלץ את איראן להיכנע, הגיע למבוי סתום. וכעת המדיניות שאמורה הייתה להחליף את המלחמה, דורשת בעצמה תהליך התשה של מספר שנים. פער זה בין ההבטחה למציאות הוא נקודת החולשה החשובה ביותר במדיניות טראמפ מול איראן.

בתחילת המלחמה, וושינגטון דיברה על שינוי מהיר של המשוואות; היום, לעומת זאת, להשגת מטרותיה הכלכליות היא מדברת על לחץ מתמשך בחודשים ואף בשנים הבאות. שינוי זה בשיח, כשלעצמו, מראה עד כמה החישובים הראשוניים של ארצות הברית לגבי כוחה ורצונה של איראן היו רחוקים מהמציאות.

מדיניות חדשה או וידוי על כישלון?

לבסוף, לא ניתן לנתח את מדיניותה הכלכלית החדשה של טראמפ בנפרד מתוצאות המלחמה הצבאית. לו ארצות הברית הייתה מצליחה בהשגת מטרותיה הצבאיות, לא הייתה כלל צורך להכריז על "פעולה כלכלית" נרחבת וחדשה. החזרה לסנקציות חמורות יותר בנסיבות הנוכחיות מעידה על כך שהכלי הצבאי לא יצר את התוצאה הפוליטית המצופה מוושינגטון.

כמובן, הסנקציות יכולות להטיל עלויות על איראן ולהפעיל לחץ נוסף על הכלכלה ושוק האנרגיה. אך הטלת עלות כלכלית והשגת ניצחון פוליטי הם שני מושגים שונים.

טראמפ בוחן כעת גרסה שאותה גם ממשלות אמריקאיות רבות לפניו נקטו נגד איראן. סנקציות נרחבות, לחץ מקסימלי, איום משני וניסיון לנתק את איראן מהכלכלה העולמית, כולם נוסו בעבר.

לכן, הבעיה העיקרית אינה אם ארצות הברית יכולה להפעיל יותר לחץ; היא כנראה יכולה. השאלה היא האם לחץ זה יכול להשיג את אותה מטרה שהלחצים הצבאיים לא הצליחו להשיג? נראה כי וושינגטון, לאחר שישה חודשים, חזרה לא עם אסטרטגיה חדשה, אלא עם גרסה חמורה יותר של אותה מדיניות ישנה; מדיניות שנבחנה במשך עשרות שנים אך לא הצליחה לאלץ את איראן להיכנע. במובן זה, "מלחמת הסנקציות" של טראמפ, יותר מאשר סימן לכוח חדש של ארצות הברית, יכולה להיות סימן להגבלת אפשרויותיה מול איראן; חזרה על אותו לחץ שאמור היה לאלץ את טהרן להיכנע, אך כעת, לאחר כישלון בזירה הצבאית, הפך שוב לכלי העיקרי של וושינגטון.