הסכם מכה: מריסוק לאתגרי קואליציה שברירית

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, הסכם ההגנה המשותפת במכה שנחתם בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן, עשוי להיראות במבט ראשון כסימן להיווצרות סידור ביטחוני חדש באזור; הסכם לפיו תקיפה נגד אחד החברים תיחשב לתקיפה נגד כולם. עם זאת, מעבר לערכו הסמלי והפוליטי של הסכם זה, קיימות שאלות חשובות לגבי יעילותו, לכידותו ויכולת יישומו. שילוב שונה של אינטרסים בין שלוש המדינות, עמימות בתחום ההתחייבויות ההגנתיות והסיכון להפוך מנגנון זה למאבק אזורי, הם האתגרים המשמעותיים ביותר העלולים להשפיע על עתידו.

האתגר הראשון: הבדלים באיומים ביטחוניים

הבעיה הגדולה ביותר של הסכם מכה היא חוסר האחידות באיומים הביטחוניים של שלושת החברים. ערב הסעודית רואה חלק ניכר מחששותיה הביטחוניים מופנים כלפי איראן, החות'ים בתימן וקבוצות חמושות הקשורות לטהראן, בעוד שפקיסטן מתמודדת בראש ובראשונה עם סוגיית הודו, ביטחון גבולותיה המזרחיים וסכסוכים הקשורים לכשמיר. לטורקיה גם סדרי עדיפויות ביטחוניים שונים, והיא מקדישה חלק ניכר מכוחה הצבאי והפוליטי להתפתחויות בסוריה, עיראק, מזרח הים התיכון וסוגיות ביטחון גבולות. לכן, לא ברור עד כמה ההתחייבות "תקיפה נגד חבר אחד היא תקיפה נגד כולם" תהיה מעשית לנוכח כל המשברים הללו.

הבדלים אלה באיומים עלולים להיות בעייתיים כאשר אחד החברים ייכנס לעימות שלא נראה בעיני שני החברים האחרים כקשור ישירות לביטחונו הלאומי. בנסיבות כאלה, התחייבות פוליטית על הנייר עלולה להתרחק מהחישובים האמיתיים של הממשלות, ותגובה קולקטיבית עלולה להפוך לתגובה מוגבלת, סמלית או אפילו פוליטית בלבד.

עמימות במושג "הגנה משותפת"

האתגר השני קשור לחלק החשוב ביותר בהסכם: מתי תקיפה תיכלל במסגרת הגנה משותפת? באזור כיום, איומים אינם מתרחשים רק באמצעות התקפה ישירה של צבא מדינה אחת נגד מדינה אחרת. התקפות של קבוצות חמושות, מבצעי טילים וכטב"מים, מתקפות סייבר ופעולות עקיפות מהווים חלק ניכר מהסכסוכים באזור.

אם ההסכם יחול רק על התקפה ישירה של מדינה, חלק ניכר מהאיומים האמיתיים באזור יישארו מחוץ למסגרתו. אך אם כל התקפה של קבוצה חמושה תהווה אוטומטית הפעלה של הגנה משותפת, החברים בהסכם עלולים להיגרר שלא מרצונם לסדרה של עימותים אזוריים שאינם בהכרח תואמים את האינטרסים של כולם. לכן, היעדר הגדרה ברורה של תנאי הפעלת ההתחייבות ההגנתית עלול להיות אחד מנקודות החולשה המשמעותיות ביותר של ההסכם.

הפער בין התחייבות פוליטית ליכולת ביצוע צבאית

ברית הגנה תהיה מרתיעה רק אם הצד השני יאמין כי חבריה מוכנים ליישם את התחייבויותיהם בתנאים אמיתיים. אך קיים פער גדול בין חתימת הסכם לבין יצירת מבנה הגנתי אמיתי. הרתעה בת קיימא דורשת מנגנונים ברורים להחלפת מידע, תיאום מבצעי, פיקוד, תכנון משותף וקבלת החלטות במצבי משבר.

בהיעדר מנגנונים כאלה, מכה עלולה להפוך יותר להתחייבות פוליטית מאשר לברית צבאית אמיתית. עצם קיומם של צבאות חזקים אינו מעיד על יכולת למלחמה משותפת. הבדלים בציוד, בדוקטרינה הצבאית, במבנה הפיקוד ובסדרי עדיפויות אסטרטגיים עלולים גם הם להקשות על התיאום בין שלוש המדינות.

אתגר היחסים עם ארצות הברית; עצמאות או גיוון?

אחד היעדים המוצהרים והחשובים של סידורים מסוג זה הוא הפחתת התלות של מדינות האזור במטריה הביטחונית של ארצות הברית; אך כאן נוצר סתירה יסודית. טורקיה חברה בנאט"ו, לפקיסטן יש היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה צבאי עם ארצות הברית, וערב הסעודית עדיין תלויה בציוד, אימונים ושיתוף פעולה הגנתי אמריקאי. לכן, הסכם מכה עדיין אינו יכול להיחשב כמשמעו יציאת האזור ממערכת הביטחון בהנהגת ארצות הברית.

למעשה, במקרה הטוב ביותר, הסכם זה יכול לגוון את משאבי הביטחון של המדינות החברות. אך אם מבנה זה אמור לפעול ללא הפחתה אמיתית של התלות הצבאית והפוליטית במערב, עצמאותו הביטחונית תהיה מוגבלת. במילים אחרות, השאלה היסודית היא האם המדינות החברות אכן בונות ארכיטקטורה ביטחונית עצמאית, או רק יוצרות שכבה חדשה לצד המנגנון הביטחוני האמריקאי.

אתגר משמעותי יותר; האם ההסכם מסוגל לנהל משבר?

הסכמי הגנה נחתמים בדרך כלל בזמני שלום; המבחן האמיתי שלהם מתחיל כאשר אחד החברים נקלע למלחמה. אם בעתיד תתמודד ערב הסעודית עם מתקפה רחבת היקף, האם טורקיה ופקיסטן יהיו מוכנות להכניס את כוחותיהן למלחמה? אם טורקיה תיקלע למשבר בגבולותיה, האם ערב הסעודית ופקיסטן יהיו מוכנות להשתתף ישירות? ואם פקיסטן תתמודד עם משבר גדול מול הודו, האם שני החברים האחרים יהיו מוכנים להיכנס לעימות יקר כדי ליישם את התחייבויות ההסכם?

התשובות לשאלות אלה עדיין אינן ברורות, ועמימות זו יכולה להיות המבחן החשוב ביותר לאמינותו של הסכם מכה. אם החברים יפגינו תגובות שונות במשבר אמיתי, השפעת ההרתעה של ההסכם תיפגע קשות; שכן ברית הגנה מרתיעה כאשר האויב הפוטנציאלי בטוח בתגובה קולקטיבית, או לפחות בסבירות גבוהה לכך.

סיכום

הסכם מכה עשוי להיות תחילתו של שינוי משמעותי בביטחון האזור, אך כושר ההפיכה שלו לברית אפקטיבית עדיין לא הוכח. האתגר הגדול ביותר שלו אינו מחסור בכוח צבאי, אלא ההבדלים באינטרסים, באיומים ובחישובים האסטרטגיים של החברים. עמימות בהגדרת "תקיפה", היעדר פרטים ברורים לגבי מנגנון ההגנה המשותפת, התלות המשמעותית שעדיין קיימת בארצות הברית, והסיכון להפוך את ההסכם למאבק דתי, כולם גורמים העלולים להגביל את יעילותו.

מנקודת מבט זו, הסכם מכה צריך להיחשב יותר כתחילתו של מבחן קשה מאשר סופו של עידן ותחילתו של סדר ביטחוני חדש. אם שלוש המדינות יצליחו להפוך את התחייבויותיהן הפוליטיות למנגנוני הגנה ממשיים, תיאום צבאי וקבלת החלטות משותפת, ההסכם יכול להפוך למבנה אזורי חשוב. אחרת, קיים סיכון שהסכם מכה יהפוך לברית פוליטית רעשנית יותר מקיבולת התפעולית שלה; ברית שבמקום להפחית את חוסר הביטחון, תהפוך לחלק מהתחרות החדשה על כוח במזרח התיכון.