סיום מלחמה או תרחיש הטעיה; מה טראמפ רוצה?

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, היחסים המורכבים בין טהרן לוושינגטון נמצאים כעת בשלב של עימות גובר, חוסר אמון עמוק וחוסר בפרספקטיבה ברורה לדיאלוג. שתי המדינות, מאז השתלטות על "מאורת הריגול" בתחילת ניצחון המהפכה האסלאמית, חוו תקופה ארוכה של משברים עוקבים, משא ומתן שלא הושלם, סנקציות, איומים הדדיים ועימותים עקיפים. תהליך שהסכם הגרעין משנת 2015 הקרִיב אותו לשיחות לתקופה מסוימת, אך פרישת ארה"ב מה-JCPOA בשנת 2018 וחזרתה למדיניות הלחץ המקסימלי, הרסו את בסיס האמון השברירי בין שני הצדדים.

במצב הנוכחי, עמדות ממשלת טראמפ מתנדנדות בין הצגת אפשרות להסכם לאיומים בתקיפות צבאיות חמורות. זאת מכיוון שהוא הפך את הדיפלומטיה לכלי התלוי בלחץ ובחישובים בשטח. איראן, תוך הדגשת שאינה דורשת באופן ישיר לחזור למשא ומתן, מטילה ספק באמינות התחייבויותיה של וושינגטון.

התרחבות ההתקפות על בסיסים אמריקאיים, נוכחות גלויה יותר של ערב הסעודית במבצעים נגד כוחות ההתנגדות בעיראק, המתיחות בים סוף והאפשרות שתיסחף מצרים למשבר, מראים שהמחלוקת בין טהרן לוושינגטון אינה עוד רק סכסוך דו-צדדי, והשלכותיה מתפשטות בכל האזור. בנסיבות כאלו, העלויות הצבאיות, הלחץ על הכלכלה העולמית, החשש מביטחון האנרגיה וצמצום עתודות הנשק של ארה"ב, במקביל לתחרויות הבחירות הפנימיות בארה"ב, הפכו את קבלת ההחלטות הפוליטיות למורכבת יותר והרחיקו את האפשרות להגיע להסכם יציב. בהמשך, המאמר ינסה לבחון את הכלים שעומדים לרשות הבית הלבן להשגת יעדיו האפשריים ביחס לתיק האיראני.

המשך דיפלומטיית הכפייה

האמירות והעמדות האחרונות של דונלד טראמפ בנוגע לאיראן מראות שהוא רואה בדיפלומטיה לא כדרך קבועה, יציבה ומבוססת על אמון הדדי, אלא יותר ככלי זמני לצד לחץ צבאי. למרות שהנשיא ה-47 של ארה"ב עדיין מדבר על האפשרות להגיע להסכם עם טהרן ומדגיש כי המשא ומתן עדיין יכול להניב תוצאות, הוא בו-זמנית מדבר בשפה קשה על "הפצצה חמורה מאוד" של איראן ואומר במפורש כי איבד את אמונו במנהיגים האיראנים.

הוא גם מבקר את שיטת המשא ומתן של נציגי טהרן וטוען כי האיראנים מבזבזים שעות ארוכות על נושאים שלדעתו ניתן היה לפתור אותם בזמן קצר! קבוצת הצהרות זו מראה שטראמפ אינו מחויב כל כך לדיפלומטיה במובן המקובל שלה, והוא מקבל משא ומתן רק עד כדי כך שהוא מוביל לתוצאה מהירה, רצויה ובהתאם לרצונות ארה"ב. למעשה, ניתן להבין מעמדות אלו כי עבור טראמפ, דיפלומטיה ופעולה צבאית הם שני כלים משלימים, אשר בהתאם לנסיבות, משמשים להגברת הלחץ, לאילוץ איראן לסגת ולהטלת מסגרת רצויה על ידי וושינגטון.

פרויקט התאמת הסדר במזרח התיכון

במבט ביקורתי על מדיניות טראמפ כלפי איראן, הדיאלוג והצעת ההסכם לא היו בהכרח סימן לרצון של וושינגטון לפתור את המחלוקות באופן יציב, אלא יכלו להיות חלק מאסטרטגיית הלחץ להטלת איזון חדש באזור. במודל זה, המשא ומתן יוצר הזדמנות לכך שהצד השני יעמוד תחת לחץ כלכלי, ביטחוני ופסיכולוגי, ובמקביל יועלו דרישות חדשות מעבר לתיק הגרעיני.

מסיבה זו, קבלת ויתור מסוים, כגון הפחתה או הפסקה של העשרת אורניום, אינה מבטיחה סיום של המחלוקת, מכיוון שהיקף הדרישות עשוי להתרחב ליכולת ההגנה, ההשפעה האזורית וכיוון מדיניות החוץ של איראן. היסטוריית היישום הלא מאוזן של הסכם הגרעין מחזקת את הספק כי התחייבויות הצד השני עשויות שלא להיות מיושמות באופן שתואם את הוויתורים שניתנו. התוצאה של מצב כזה אינה פסילת הדיפלומטיה, אלא הצורך להגדיר אותה מחדש. המשא ומתן צריך להיות מבוסס על איזון כוחות, הבטחות ניתנות לאימות, מנגנון ברור לפתרון סכסוכים ויכולת הרתעה. כי אחרת, הדיאלוג עלול להפוך לכלי לשחיקה הדרגתית של יכולות המדינה והכנת הבמה ללחצים נוספים.

המטרה העיקרית של דונלד טראמפ כלפי איראן היא השגת הסכם מהיר שיאפשר פתיחת מצרי הורמוז, הפחתת מתיחות אזורית וחזרה לדיאלוג על הסכם גרעיני מקיף. בו-זמנית, הוא שואף, תוך שמירה על איום קביל של חזרה ל"פעולה צבאית חמורה מאוד", לאלץ את איראן ואת המתווכים לקבל את המסגרת הרצויה של ארה"ב. בתמונה זו, הפסקת ההתקפות אינה ויתור על האופציה הצבאית, אלא השעייתה כדי לבחון את דרך המשא ומתן, והדיפלומטיה נתפסת לא כמטרה עצמאית, אלא כמנגנון להשגת תוצאה מעשית במהירות. לכן, מנקודת מבט של העמדות המוצהרות, טראמפ נע בין לחץ צבאי לדיאלוג כדי לשלוט בעלויות הכלכליות והביטחוניות של החמרה בעימות, ובמקביל לשמור על מנוף הלחץ של ארה"ב להשגת יעדיה.

סיכום

מלחמת הרמדאן נעצרה לכאורה, אך עדיין נמצאת במצב שבו חוסר אמון היסטורי, מחלוקת על היקף ההתחייבויות וקישור הדיפלומטיה להתפתחויות צבאיות ואזוריות, הגבילו את האפשרות של איראן וארה"ב להגיע להסכם יציב.

העמדות המוצהרות מצד הממשלה השנייה של טראמפ מראות שהצגת אפשרות למשא ומתן נעשתה במקביל לאיום בהחמרה של פעולות צבאיות. גישה זו מחלישה את המרחב הדרוש לדיאלוג ומשפיעה על החישובים הביטחוניים של הצדדים. לעומת זאת, הדגש של טהרן על הניסיון של ממשלת טראמפ הראשונה לפרוש מה-JCPOA ועל הצורך בקבלת הבטחות ניתנות ליישום וניתנות לאימות, מעיד כי כל דיאלוג חדש ללא מנגנון ברור ליישום התחייבויות ופתרון סכסוכים, יתמודד עם מכשולים חמורים.

במקביל, התרחבות המתיחות לעיראק, לים סוף, לירדן ולנקודות אחרות באזור, העבירה את הנושא מרמת היחסים הדו-צדדיים והפכה אותו לסוגיה הקשורה לביטחון האנרגיה, ליציבות הכלכלה העולמית ולסידור הביטחוני של האזור. העלויות האנושיות והכספיות של פעולות צבאיות, החשש מצמצום עתודות הגנה ורגישות למחיר הנפט, משפיעים גם הם על קבלת ההחלטות של השחקנים. עם זאת, המשא ומתן יכול לתרום להפחתה יציבה של מתח רק כאשר הוא מתרחק מהלוגיקה של לחץ מיידי, ומבוסס על אינטרסים הדדיים, לוחות זמנים ברורים, הבטחות מעשיות וערוצי תקשורת קבועים.