ציר ההתנגדות מוכן לסבב חדש של עימותים; התגלמות אסטרטגיית אחדות הזירות

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, ציר ההתנגדות אינו תופעה שנולדה בן לילה, אלא יש לחפש את שורשיו בתוך החברה, התרבות, הזהות, הדת וההיסטוריה של המאבקים האנטי-קולוניאליים והאנטי-ציוניים של האזור, שבהם עמי האזור נרמסו פעמים רבות תחת מגף הכיבוש, וקמו מחדש מאותה אדמה בכל פעם.
מהיום שבו המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979 הראתה שרצון עממי יכול למוטט את עמודי התווך החזקים ביותר של האימפריאליזם, ועד היום שבו חיזבאללה בלבנון בקיץ 2006 הכריח את צבא "הבלתי מנוצח" של המשטר הציוני לסגת, הציר הזה גיבש את ניצחונותיו לא על שולחן המשא ומתן, אלא בשדה הקרב.
בשנת 2014, כוחות הגיוס העממי (אל-חשד א-שעבי) בעיראק קמו להתמודדות מול דאעש, בעוד שהממשלה והצבא הרשמיים היו על סף קריסה, ונג'ף וכרבלא היו במרחק עשרות קילומטרים בלבד מכיבוש. החות'ים בתימן, למרות שבע שנות מצור אווירי, ימי ויבשתי, שגרמו לאחת מהמשברים ההומניטריים הגרועים בעולם, לא רק שלא נכנעו, אלא נכנסו למשוואת ההרתעה האזורית באמצעות טילים וכטב"מים.
גם כיום, ציר זה אינו קואליציה טקטית, אלא פרויקט זהות המוזן מניסיון ההתנגדות, מדמם של הקדושים ומזיכרון קולקטיבי משותף, שאף לחץ חיצוני לא יוכל למחוק. על רקע זה, נעמוד בהמשך על תפקידם של ציר ההתנגדות בתימן, לבנון ועיראק בתנאים המורכבים הנוכחיים של המזרח התיכון.
הפגיון התימני בלב באב אל-מנדב
החות'ים בתימן, שעמדו איתנים במשך שנים תחת המצור וההפצצות הכבדים ביותר, נכנסו כעת לשדה הפעולה בלשון אחרת לחלוטין – לשון עסקאות והרתעה. לפני זמן לא רב, התקיפה על שדה התעופה אבהא בדרום ערב הסעודית הייתה המסר המבצעי הברור ביותר של תימן בשלב זה, והיא התגלמות של הדוקטרינה "שדה תעופה תמורת שדה תעופה".
תגובה ישירה למתקפה של ריאד על שדה התעופה בצנעא, לאחר הפרת התחייבויות מהסכמים קודמים, שהפעם העבירה את העלות לשטח היריב. לצד מבצעים אלה, הפגנות "גיוס אזהרה" בסעדה לא היו רק תצוגה פוליטית, אלא הכרזה על נכונות כוח אדם לשלבים הבאים. בינתיים, מצרי באב אל-מנדב, צוואר הבקבוק של 18% מהסחר הימי העולמי, ממשיך לשמש כמנוף, שעל פי מנהיגי החות'ים, עדיין לא נלחץ במלואו, ושולח מסר ברור לכלכלה העולמית.
מעבר ליכולת זו לפגוע במתקני הנפט של הממלכה הערבית הסעודית ושל איחוד האמירויות הערביות באמצעות טילים בטווח של עד אלפיים קילומטרים, הפכה את האיום למציאות אסטרטגית.
ההצהרה האמיצה ביותר של תקופה זו הייתה השם המפורש של בסיס אל-עודייד בקטאר ובסיס עלי א-סאלם בכווית כיעדים לגיטימיים. זהו גבול חדש בהיגיון ההרתעה של החות'ים, ששלל ממדינות המארחות את הבסיסים הללו את מגן הניטרליות. בשחמט האזורי המורכב הזה, תימן הפכה מ"צל" ל"שחקנית פעילה", ומראה שהתימנים הבינו היטב שמנעול השער הזה והעלות שהם יכולים להטיל על היריב, הם המפתח העיקרי לכל משא ומתן.
חיזבאללה חי
חיזבאללה בלבנון, למרות הלחצים חסרי התקדים המופעלים עליה מכמה חזיתות בו-זמנית, עדיין מגדירה את ההתנגדות כאופציה הלגיטימית והבלתי נמנעת היחידה להגנה על אדמתה והגנה על עצמאותה ושלמותה הטריטוריאלית של לבנון. ממשלתו של ג'וזף עון, בחתימה על "הסכם מסגרת" עם המשטר הציוני ב-26 ביוני 2026, ניסתה להשיג באמצעות שולחן המשא ומתן את מה שהזירה הצבאית נמנעה ממנו מהאויב; הסכם שחיזבאללה מכנה "הסכם כניעה" והצהירה בבירור כי לעולם לא יבוצע.
הנשיא ג'וזף עון לא קיים את התחייבויותיו הראשוניות להפסקת התוקפנות הציונית, חזרת פליטים ושחרור אסירים, ובמקום זאת, ארמון בועבדה הפך למתקן לקריאת תגר נגד ההתנגדות. עם זאת, נציגים בכירים של חיזבאללה הצהירו בבירור שלא לחץ ממשלתי, לא הסכמים שנכפו מבחוץ, ולא ניסיונות להפוך את ההתנגדות לפלילית, יוכלו להסיט את הזרם הזה מדרכו. נשק ההתנגדות לא יימסר, כי נשק זה קם מדמם של הקדושים, ולבנון העתידית לא תהיה אמריקאית ולא ציונית.
קרב מורכב בזירה העיראקית
הלחצים הגוברים של ממשל טראמפ במהלך פגישתו עם עלי אל-זיידי, ראש ממשלת עיראק החדש, לפירוק הנשק של קבוצות ההתנגדות, והניסיונות של זרמים פנימיים מסוימים לשלב כוחות אלו במבנה הרשמי של הממשלה, ההתנגדות העיראקית ממשיכה לעמוד כאבן הפינה של ציר ההתנגדות האזורי. ניסיון שנת 2014 והתפקיד המכריע של אל-חשד א-שעבי בשבירת התקדמות דאעש, הראו בבירור שהצבא הרשמי לבדו אינו מסוגל להגן על שלמותה הטריטוריאלית של עיראק.
מציאות שטחית זו היא מבצר ההגנה החשוב ביותר של קבוצות ההתנגדות מפני פרויקט פירוק הנשק. במרחב כזה, דובר גדודי סיד אל-שהדאא, השייח' כאט'ם אל-פרטוס, הצהיר בבירור כי מסירת נשק בתמורה לקבלת משרות ממשלתיות היא בגידה באומה ובמדינה. גדודי חיזבאללה בעיראק, מעבר לגבולות הפנימיים, הכריזו על מחויבותם לתמוך באיראן אם תתחדש המלחמה, והחלטה זו נבעה מעקרון ואמונה, לא מחישובים פוליטיים.
מה שמבדיל את ציר ההתנגדות מקואליציות אזוריות אחרות אינו רק הכוח הצבאי או העומק הגיאוגרפי שלו, אלא הכוח הרך הנובע מתוך תרבות חיה ודינמית. תרבות הרואה בקדושה לא סוף, אלא התחלה, ומגדירה התנגדות לאפליה לא כבחירה פוליטית, אלא כמצווה דתית ואנושית.
כאשר אנשי צעדה בוכים על אחיהם בעזה, כאשר לוחמי כרבלא מתכוננים להגן על טהראן, וכאשר תושבי דרום לבנון מתייצבים מול טנקים בידיים ריקות, מאחורי סצנות אלו עומד נרטיב משותף. נרטיב שאמריקה לא יכולה לקנות אותו, ישראל לא יכולה להפציץ אותו, ושום הסכם כפוי לא יכול לנטרל אותו. היום, ציר ההתנגדות, על בסיס אסטרטגיית אחדות הזירות, מוכן יותר מתמיד לסבב עימותים חדש, כדי להגן שוב על קיומו מפני תוקפנות.
