פרידה מהמנהיג השהיד: סיפור על הגדרה מחדש של לכידות לאומית ומשוואות שלאחר המלחמה של איראן

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, טקס הפרידה ההמוני מהמנהיג המנוח של המהפכה האסלאמית, מעבר להיבטיו הדתיים והרגשיים, הפך לאחד האירועים הפוליטיים החשובים בעולם. השתתפות רחבה של הציבור באירועי הפרידה ובהשתתפות נציגויות זרות, העלתה את האירוע מעבר לאירוע פנימי והפכה אותו לנושא עולמי. סוכנויות חדשות ותקשורת בינלאומיות התייחסו לאירוע זה, מעבר להיותו טקס אבל, כאירוע בעל השלכות פוליטיות פנימיות, אזוריות ובינלאומיות.

דוחות ניתוח שפורסמו בתקשורת הערבית, התייחסו לאירוע מנקודות מבט שונות; חלקם התמקדו בתפקיד ההלוויה בחיזוק הזהות הלאומית והלכידות הפנימית של איראן, אחרים הדגישו את מעמדו האסטרטגי של מנהיג הקהילה המנוח במשוואות האזוריות ובציר ההתנגדות, ושלישיים התמקדו בהיבטים הסימבוליים והשיח של האירוע בהמשך רעיון ההתנגדות. אף על פי שדוחות אלו שונים בגישת הניתוח שלהם, הם חולקים נקודה אחת: הם אינם רואים בהלוויה רק טקס אבל, אלא חלק ממאבק הנרטיבים והגדרה מחדש של מעמדה של איראן בתקופה שלאחר המלחמה.

טקס הפרידה וההלוויה: בנייה מחדש של זהות לאומית מול לחץ חיצוני

לילי ניקולה, מומחית לעולם הערבי, מנתחת את טקס הפרידה מנקודת מבט של תיאוריות יחסים בינלאומיים. בהתבסס על גישת הקונסטרוקטיביזם, היא מאמינה שהזהות הלאומית וסמלים פוליטיים, באותה מידה שיש להם השפעה על התנהגות מדינות כמו כוח צבאי וכלכלי, ממלאים תפקיד בעיצוב מדיניות חוץ.

מנקודת מבטו של מחבר זה, כאשר מדינה נמצאת תחת איום או התקפה חיצונית, דמויותיה הסימבוליות חורגות מרמת פקיד פוליטי והופכות לסמל של עצמאות, ריבונות והמשכיות של המדינה. מסיבה זו, יש לראות בהלוויה הרחבה של המנהיג המנוח של המהפכה האסלאמית מאמץ להפיק מחדש לכידות לאומית ולשלוח מסר בו זמנית לפנים ולחוץ המדינה.

לפי ניקולה, הניסיון מהמלחמות האחרונות הראה שאפילו בתנאים של חילוקי דעות פוליטיים פנימיים, החברה האיראנית התנגדה להתערבות חיצונית וניסיונות לשנות את המשטר מבחוץ. מהבחינה הזו, השתתפות רחבה של הציבור בטקס ההלוויה, יותר מלהיות תגובה רגשית בלבד, נתפסת כסמל להתנגדות ללחץ חיצוני והדגשה על שמירה על ריבונות לאומית.

במקביל, היא מאמינה שהאווירה הרגשית הזו אינה בהכרח משמעותה סגירת דרך הדיפלומטיה. לדעתה, הניסיון ביחסי איראן-ארצות הברית הראה שגם בתקופות של מתח שיא, הייתה אפשרות למשא ומתן עקיף או הגעה להסכמות על בסיס חישוב אינטרסים לאומיים; לכן, יש לראות את עליית השיח הפוליטי התקיף בתקופת ההלוויה כחלק מהאווירה הפנימית וחיזוק המיקום המשא ומתן, ולאו דווקא כסימן לסיום הדיאלוגים.

הצגת לגיטימציה והמשכיות אסטרטגיית ההתנגדות

עבדולעזיז בן חבטור, ראש ממשלת המעבר לשעבר של ממשלת ההצלה הלאומית של תימן, מתמקד במאמרו בעיקר במעמדו האזורי והגיאופוליטי של האירוע. מנקודת מבטו, נוכחותם הנרחבת של אישים פוליטיים, דתיים וקבוצות התנגדות ממדינות שונות, מעידה על כך שההלוויה אינה רק אירוע פנימי, אלא הפכה לבמה להצגת קשרים פוליטיים ואידיאולוגיים בין איראן לזרמים תומכים באזור.

הוא מאמין שלדמותו של המנהיג המנוח הייתה תפקיד חשוב בעשורים האחרונים בעיצוב השיח של ההתנגדות ותמיכה בקבוצות תומכות באזור, ולכן טקס ההלוויה הפך גם הוא לבסיס להדגשה מחדש של המשכיות גישה זו.

מנקודת מבטו של בן חבטור, אירוע זה נושא את המסר ששינוי בראש הפירמידה השלטונית אינו משמעו שינוי יסודי באסטרטגיות הכוללות של הרפובליקה האסלאמית, והמבנים הפוליטיים והביטחוניים של המדינה מחזיקים ביכולת הנדרשת לשמירה על יציבות והמשך מדיניותם.

הוא גם מדגיש שמנקודת מבטם של זרמים תומכים באיראן, ההלוויה הרחבה יכולה להוות סימן להמשכיות מעמדה האזורי של טהרן ושמירה על קשרים אסטרטגיים עם שחקני ציר ההתנגדות. תפיסה זו, אגב, לווה גם בניתוחים שונים ולעיתים מנוגדים בתקשורת הבינלאומית. חלק מהתקשורות תיארו נוכחות זו כסמל ללכידות והתנגדות, ואחרות הדגישו את קיומם של דעות שונות בחברה האיראנית.

מאבל להיאבקות נרטיבים: הלוויה כהון פוליטי

מוחמד אל-חזאעי, מומחה לעולם הערבי, מתמקד במאמרו פחות בהיבטים הפוליטיים היומיומיים, ומנסה להסביר את מושג ההלוויה במסגרת שיח ההתנגדות ותרבות ההקרבה.

לטענתו, אירוע זה אינו רק לוויה של מנהיג פוליטי, אלא תהליך של הפקת מחדש של מושגי זהות והעברת הון סימבולי לדור החדש.

הוא מאמין שתמונות, סיסמאות וסמלים שהוצגו באירוע, תפקידם חורג מהמרחב הרגשי, והם ממלאים תפקיד בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי והמשכיות הנרטיב הרשמי של הרפובליקה האסלאמית.

בלשונו, ההלוויה הפכה לבמה לקריאה מחדש של מושגים כמו התנגדות, עצמאות, עמידה איתנה והמשכיות.

מחבר זה גם מדגיש את תפקידם של המבנים הפוליטיים והמוסדות של הרפובליקה האסלאמית בניהול תקופת המעבר, ומאמין שהדבר החשוב ביותר הוא המשכיות המוסדות השלטוניים ושמירה על לכידות מבנית בתנאים שלאחר המלחמה.

בסיכומו של דבר, שלושת המחברים, אף על פי שהתייחסו לנושא מנקודות מבט שונות, מגיעים למסקנה משותפת; שטקס ההלוויה, בנוסף להיבטיו הדתיים והחברתיים, הפך לחלק מהתחרות בין הנרטיבים ברמה האזורית והעולמית.

מנקודת מבטם, אירוע זה הוא ניסיון להציג לכידות פנימית, להעביר מסר הרתעה, לחזק את ההון הסימבולי של המערכת הפוליטית ולהשפיע על משוואות דיפלומטיות וביטחוניות עתידיות.