מאחורי הקלעים של הסכם לבנון וישראל: פצצת זמן אמריקאית לביירות

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, מאחורי חיוכי הדיפלומטים ועדשות המצלמות שתיעדו את חתימת "הסכם המסגרת" בבירת ארצות הברית, מסתתרת מציאות פוליטית אלימה ביותר. הסכם זה, המציג עצמו לכאורה כדרך מילוט עבור לבנון הטובעת בדם, חושף בבחינה מעמיקה של סעיפיו וקווי המתאר שלו, ללא כניסה למלכודת התעמולה התקשורתית, מסמך שנכתב בדיו אמריקאית-ציונית, שמטרתו להציב את לבנון במסלול כפוי, מלא במלכודות פוליטיות וביטחוניות.

אשליה של קבלת ריבונות מותנית בסעיפים 1, 2, 4, 5

אתר החדשות "אל-נשרה" מציין במאמרו, בניתוח סעיפי ההסכם, כי הסעיף הראשון מציג את ההסכם כערב לריבונות לבנון ולנסיגת צבא הכיבוש הישראלי מהמדינה. אולם, לוגיקה זו סובלת מפגם מבני חמור, שכן סעיף 2 מתנה נסיגה זו באופן מפורש ב"אישור פירוק נשק של קבוצות חמושות" ופירוק תשתיותיהן. "תנאי בלתי אפשרי" זה דורש מצה"ל הלבנוני לבצע משימה שהצבא הישראלי עצמו כשל בביצועה. מכיוון שפירוק חיזבאללה מרצון נראה בלתי אפשרי, סעיף זה מעניק לירושלים תירוץ חוקי וזהוב להישאר בשטח לבנון.

זדון הכיבוש הישראלי כלפי לבנון מתגלה ביתר שאת כאשר ראש ממשלת הכיבוש, בנימין נתניהו, בזמן שהדיו על ההסכם עוד לא התייבשה, הפר את סעיף 5 וקבע כי הכיבוש הישראלי יישאר ב"אזור הביטחון" בדרום לבנון ולא יאפשר שיבה לפליטים.

הצהרה זו סותרת לחלוטין את טענת המסמך בסעיף 5, לפיה "לירושלים אין כל תביעה לשטח לבנון". נתניהו אינו מנהל משא ומתן לנסיגה, אלא שואף לייצב רצועת גבול כבושה, בדומה לתקופה שלפני שנת 2000, אך הפעם הוא מבקש להכשיר זאת תחת חיפוי אמריקאי וחתימה של ממשלה לבנונית מערבית.

"אזורי ניסוי" ומלכודת מלחמת אזרחים בסעיף 3

סכנה נוספת טמונה בהסכם ביצירת "2 אזורי ניסוי" על בסיס סעיף 3. צה"ל הלבנוני אמור ליישם שליטה מוחלטת באזורים אלה, מבלי להבין כי הנקודה הנסתרת בסעיף זה היא הנדסת פריסת הכוחות. הסעיף מציג את צה"ל הלבנוני כשומר גבול עבור הכיבוש הישראלי, ומציב אותו בעימות ישיר עם זירת התמיכה בחיזבאללה הלבנוני, אחת המערכות הפוליטיות והעממיות בלבנון. סעיף זה וההיבט של פירוק חיזבאללה שבו, למעשה, מכינים את הקרקע למלחמת אזרחים בהחלטה בינלאומית. דבר מוזר אף יותר הוא הצהרותיו של מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, על הקצאת 30 מיליון דולר לצה"ל הלבנוני. סכום זעום זה, המהווה לעג והעלבה פוליטית כלפי לבנון ומוסדותיה הצבאיים, אינו מספיק אפילו לציוד גדוד, כאילו וושינגטון מבקשת מצבא שכירים לנהל מלחמת פרוקסי הרסנית במחיר הנמוך ביותר.

הבטחות ריקות בסעיפים 7 ו-10

ארצות הברית והכיבוש הישראלי, במאמץ להציג את ההסכם באור חיובי, מציעים בסעיף 10 הבטחות חלולות לגבי "גיוס סיוע רב לשיקום" ו"שיפור כלכלי" בלבנון. אולם, תוכנית זו משקפת אופטימיות רגשית מופרזת, שכן היא חסרה לחלוטין כל מנגנון פיננסי מחייב בינלאומי, מה שהופך אותה ל"צ'קים ללא כיסוי" ו"דיו על נייר" בלבד. לעומת זאת, ההסכם בסעיף 7 מעניק לעצמו את הזכות ל"הגנה עצמית" ומתיר לו חוקית ובינלאומית כל התקפה מניעתית או חדירה ותוקפנות בלבנון בעתיד.

פער פנימי עמוק בלבנון

הדו"ח מסכם בכך שנוצר פער עמוק בלבנון ביחס למסמך זה. הממשלה, המיוצגת על ידי הנשיא ג'וזף עאון וצוותו התומך, רואה בהסכם מעבר כפוי ומציאותי לעצירת ההרס השיטתי, ומעדיפה להקריב את נשק חיזבאללה, ששימש תמיכה ללבנון במשך עשרות שנים, כדי להציל את מבנה הכוח שלה. לעומת זאת, סביבת התמיכה בחיזבאללה וכוחות בעלי בריתה דוחים בתוקף תהליך זה, ורואים בו מסמך כניעה של לבנון והסרתה לאויביה, המבטל את משוואת ההרתעה שלה. הם רואים ביישום הסכם זה הימור מסוכן על שלמותה של לבנון.

פצצת זמן ללבנון

"אל-נשרה" מדגיש בסיום כי הסכם המסגרת המשולש אינו יכול להיחשב תוכנית שלום יציבה, אלא גרסה של פצצת זמן בלבנון, המעניקה לישראל אישור להמשיך בכיבושה, ומספקת ניצחון תקשורתי לממשלת ארצות הברית, אך לוכדת את לבנון במבוי סתום של סכסוך פנימי או קבלת כיבוש קבוע.