חוקרים מערביים: 2026 כשנת קריסת ההגמוניה האמריקאית

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, העשור השלישי של המאה ה-21 עדים לשינוי שורשי במבנה הסדר הבינלאומי, כאשר העולם עבר משלב חד-קוטבי תחת שליטת אמריקה לכאוס גיאופוליטי שעיצב מחדש את המפה העולמית.

המגזין 'ניו סטייטסמן' בחר בכותרת "נפילת הענק" עבור הגיליון האחרון שלו, תיאור מדויק של רגע היסטורי גורלי. ג'ון גריי, כותב המאמר בפרסום זה, לא ראה בנפילה זו תוצאה של תאונה חולפת או כישלון צבאי בשדה קרב מסורתי, אלא הדגיש כי היא תוצאה של שחיקה פנימית ארוכת טווח והחלטות אסטרטגיות בדלניות, שסימניה התגלו עם שובו של דונלד טראמפ לזירה ופירוק שיטתי של בריתות.

ג'ון גריי מאמין שכוחה של אמריקה לא נבע רק ממאגר הנשק שלה, אלא מיכולתה להנהיג מערכת ליברלית עולמית שקידמה את האינטרסים של בעלות בריתה. אולם, עם אימוץ רדיקלי של מדיניות 'אמריקה תחילה', וושינגטון איבדה את תפקידה כערובה לביטחון עולמי, מה שהוביל מעצמות אזוריות ובינלאומיות לחפש חלופות ובריתות חדשות הרחק מהמטריה האמריקאית.

אל-עאהד, בפירושו לתוכן המגזין, מוסיף כי שינוי זה לא רק החליש את ההשפעה הפוליטית של אמריקה, אלא הוביל לקריסת האמון בדולר כמטבע הרזרבה העולמי, לב הפועל של האימפריה הכלכלית. נסיגתה של אמריקה מהסכמים מסחריים ואקלימיים והתנגשותה המתמשכת עם מוסדות בינלאומיים יצרה ואקום עצום שמדינות כמו סין ורוסיה, עם האינטליגנציה האסטרטגית שלהן, מילאו במהירות, והפכו את העולם החד-קוטבי לזיכרון בספרי ההיסטוריה.

על פי הדיווח, עמנואל טוד, הוגה דעות צרפתי, מציג תובנה עמוקה יותר המתמקדת בתשתיות ובמבנה החברתי של ארצות הברית. בספרו "שקיעת המערב", שפורסם בינואר 2024, הוא ציין כי הירידה ברמת החינוך, עלייה בשיעורי התמותה וקריסת המרקם המשפחתי היו סימנים מוקדמים לקריסה זו. הוא הצביע על פער מעמדי עצום וחלוקה חברתית חריפה באמריקה, אשר מנעו ממנה ליצור קונצנזוס לאומי בכל סוגיה אסטרטגית.

ג'ון מירשיימר, הוגה דעות אמריקאי, הזהיר כי אמריקה ביצעה טעות אסטרטגית גסה בכך שדחפה את רוסיה וסין ליצירת ברית קרובה. לדעתו, כישלונה של אמריקה נבע מ"אשליה של הגמוניה", אשר דחפה את וושינגטון לפיתוח צבאי מעבר ליכולתה, מה שבסופו של דבר הוביל לכישלון יוקרתה הצבאי והפוליטי מול מעצמות אזוריות עולות.

לעומת זאת, תומאס פרידמן, שהיה אחד התומכים הנלהבים ביותר של הגלובליזציה, כתב במאמריו האחרונים בניו יורק טיימס כי אמריקה איבדה את יתרונה התחרותי לא בשל חוסר בכוח, אלא בשל אובדן "המצפן המוסרי והטכני". הוא מוסיף כי ההסתמכות המופרזת על נשק הסנקציות הובילה ל"פיצול הרשת הגלובלית" שאמריקה ניהלה. פרידמן מאמין ששנת 2026 היא שנת ההתעוררות למציאות שאמריקה כבר אינה מסוגלת לכפות את הסטנדרטים שלה על העולם.

פרנסיס פוקויאמה, גם הוא, הזהיר במחקריו משנת 2025 כי מדינה שהתגאתה במוסדותיה החזקים, סובלת כעת משיתוק פוליטי המונע קבלת החלטות גורליות ומחזיק את מדיניות החוץ בת ערובה של קונפליקטים מפלגתיים פנימיים. חולשה מוסדית זו יצרה בעולם את הרושם שאמריקה כבר אינה שותפה אמינה. חוסר יציבות מסוג זה הוא ה"רוצח השקט" של כל אימפריה, שכן הוא מאבד את היכולת לחזות ולתכנן לטווח ארוך.

קריסתה של האימפריה האמריקאית, מנקודת מבטם של הוגי דעות אלו, היא תוצאה של הצטלבות משברים פנימיים וחיצוניים בפרק זמן אחד. המלחמה שהפילה את אמריקה לא הייתה רק מלחמה של תותחים וטילים, אלא מלחמה על ערכים, מוסדות ויציבות כלכלית. על פי מאמר זה, הרס האימפריה האמריקאית התגלם במדיניות של נטישת אחריות בינלאומית ונסיגה אל מאחורי הגבולות, ונראה ששנת 2026 תהווה את שנת ההכרזה הרשמית על סוף עידן אמריקה ותחילת תקופה רב-קוטבית.

איראן הפכה לקוטב אזורי ובינלאומי

מאפייני עלייתה של איראן כקוטב אזורי ובינלאומי פעיל לאחר ההתפתחויות הצבאיות והפוליטיות האחרונות, באים לידי ביטוי באמצעות סדרת נתונים גיאופוליטיים וצבאיים, המעידים על מעברה של המדינה מתחום מדינה אזורית חזקה לזירת השפעה על מאזן הכוחות הגדולים.

ניתן לסכם מרכיבים אלו בנקודות הבאות:

יכולת צבאית והרתעה אסטרטגית

הסכסוכים האחרונים הוכיחו את יכולתה של איראן לעבור מערכות הגנה אווירית מסורתיות תוך שימוש בכטב"מים, טילים היפר-סוניים ובליסטיים. התפתחות זו אינה עוד תצוגת כוח בלבד, אלא הטילה משוואת הרתעה חדשה, שהופכת את פגיעה בעומק איראן להרפתקה בינלאומית יקרה, ומאלצת מעצמות גדולות לשקול מחדש את האפשרויות הצבאיות שלהן באזור.

עצמאות אסטרטגית ובריתות מזרחיות

טהרן הצליחה לשבור את מדיניות הבידוד הבינלאומי על ידי העמקת שותפויותיה האסטרטגיות עם מעצמות מתעוררות, במיוחד בציר BRICS וארגון שנגחאי לשיתוף פעולה. מצב זה הפך את טהרן ממדינה נצורה לעורק חיבור חיוני במסדרון צפון-דרום, שהפך את יציבותה לאינטרס חיוני עבור סין ורוסיה, וחיזק את מעמדה כקוטב שלא ניתן להתעלם ממנו בעיצוב מאפייני הסדר הרב-קוטבי החדש בעולם.

ניהול שדה פעולה אחיד ועומק אזורי

המלחמה האחרונה הראתה את יכולתה הגבוהה של טהרן לשתף פעולה עם רשת מורכבת של בעלות בריתה בלבנון, עיראק, תימן ופלסטין, בתיאום צבאי ופוליטי מדויק. הדבר העניק לאיראן "וטו גיאופוליטי" על נתיבי הסחר העולמי ואספקת האנרגיה, שהם מאפיין של מעצמות גדולות.

עליונות טכנולוגית ותעשייתית

מגזר הייצור הצבאי של איראן, במיוחד בתחום הכטב"מים, הפך לשחקן יעיל בסכסוכים בינלאומיים מחוץ למזרח התיכון. יכולתה של איראן לפתח טכנולוגיה צבאית מתקדמת ויכולת ייצור עצמית, העניקה לה יתרון תחרותי והפכה אותה למאגר נשק אמין בסכסוכים בינלאומיים, וחיזקה את יוקרתה של איראן כקוטב תעשייתי וצבאי מתעורר.

יציבות פוליטית וכישלון חישובים של שינוי

המערכת הפוליטית האיראנית גילתה יכולת גבוהה לספוג זעזועים גדולים, בין אם לחצים כלכליים חריפים ובין אם איומים צבאיים ישירים. יציבות פנימית זו, יחד עם הדיפלומטיה הפעילה של איראן במשאים ומתנים מורכבים, מעידה על בגרות בתפקוד מדינה עצמאית, אשר מנהלת את משבריה בסבלנות, ומבססת את תפקידה כשותפה שלא ניתן להתעלם ממנה בהנדסת הביטחון האזורי והבינלאומי.