התעשיות הביטחוניות של איראן: גורם מכריע שמטיל מורא על ארה"ב

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, רשת אל-ג'זירה פרסמה דוח מפורט על התפתחות תעשיות הנשק של איראן, על רקע הסנקציות האמריקאיות המתמשכות. הדוח מצביע על כך שתעשיות הביטחוניות של איראן, למרות המגבלות, הצליחו להטיל פחד גדול על הצבא החזק בעולם.

אל-ג'זירה הזכירה את מסירת 79 מטוסי קרב מסוג F-14 אמריקאיים טרם המהפכה האסלאמית, וציינה שאיראן התמודדה עם אתגרים בתחזוקת מטוסים אלו ללא תמיכה טכנית ולוגיסטית אמריקאית. על פי הדיווח, תחזוקת המטוסים הללו הייתה סיוט, שכן מנועי ה-TF30, שתוכננו במקור עבור מפציצי F-111 Aardvark ולא עבור מטוסי קרב, הראו ביצועים לא יציבים בסביבת קרבות אוויר אינטנסיביים. הוערך כי כל שעת טיסה של מטוסים אלו דרשה 40 שעות עבודה קרקעית. אך מאמציה של איראן הפכו את הציפיות על פיהן.

בשנת 1982, הרפובליקה האסלאמית של איראן הכריזה על "ג'יהאד של עצמאות", והחלה בייצור פנימי של חלקי מטוסים פשוטים. כך, מטוסי הקרב האיראניים המשיכו לטוס. כאשר נגמרו הטילים העיקריים מסוג AIM-54 Phoenix, איראן פיתחה את טיל ה-Fakour-90 כתחליף פנימי. מהנדסים הצליחו לשלב טיל זה עם מערכת בקרת האש של המטוסים האמריקאיים.

אל-ג'זירה מוסיפה כי הבעיה הנוכחית של ארה"ב אינה מספר מטוסי הקרב הפעילים של איראן, אלא הדאגה העיקרית היא היכולת הארגונית ששמרה על מטוסים אלו באוויר למרות הבידוד והסנקציות. הבעיה של וושינגטון נבעה מהמודל הארגוני והגמישות התעשייתית של איראן, אשר חוזקו לאחר סיום המלחמה עם עיראק. איראן חיזקה את יכולותיה הביטחוניות באמצעות הנדסה הפוכה, השגת חלפים משוק שחור וייצור פנימי של ציוד.

תוכנית הטילים של איראן

אל-ג'זירה המשיכה וסקר את צי הטילים של איראן, וציינה כי הנדסה הפוכה של טילים וייצורם בסוגים שונים אפשרו לאיראן לפתח סוגי טילים ארוכי טווח ולייצרם מחומרים קלים יותר להגדלת הטווח.

יכולת תעשייתית זו הועברה גם לתחום ייצור הטילים הבליסטיים המקומיים, ואיראן מחזיקה כיום את ציי הטילים הבליסטיים הגדול ביותר במזרח התיכון. בשנת 2022, הגנרל קנת מקנזי, מפקד פיקוד מרכז ארה"ב, הצהיר כי לאיראן יותר מ-3,000 טילים בליסטיים, מספר שאינו כולל את המלאי הגדל של טילי שיוט לתקיפה קרקעית. ציי טילים זה אינו מיובא.

על פי הכתבה, תוכנית הטילים של איראן החלה במהלך מלחמת איראן-עיראק ככלי להרתעת מתקפות טילים של עיראק ולפיצוי על המחסור בחיל האוויר של איראן. בשנת 1984, איראן השיגה את טילי הסקאד הראשונים מתוצרת רוסיה מלוב, ולאחר מכן ייבאה חלקי טילים ומשגרי סקאד מצפון קוריאה וסין. מהנדסים איראניים עשו הנדסה הפוכה לטכנולוגיית הסקאד בשנות ה-90, והחלו לייצר את טילי השהאב 1 והשהאב 2 באופן פנימי.

התקדמות הטילים של איראן חרגה מהסתמכות על טכנולוגיה מיובאת. איראן המשיכה לייצר טילים ארוכי טווח עם דלק מוצק, כגון הסג'יל 2 עם טווח של כ-2,000 קילומטרים, וטילים מדויקים יותר כמו העמאד והחייבר שכן. המעבר מדלק נוזלי לדלק מוצק בטילים היווה קפיצת מדרגה משמעותית בתחום זה. טילים עם דלק מוצק משוגרים במהירות רבה יותר, קל יותר לתמרן עמם, וקשה יותר לפגוע בהם לפני השיגור. כהמשך למגמה זו, טיל הפאתח יוצר ביוני 2023, ואיראן חגגה את כניסתה למועדון המדינות בעלות טילים "היפר-סוניים".

אל-ג'זירה מוסיפה כי פיתוח טילים על-קוליים יעילים הוא אחד האתגרים הטכניים המורכבים ביותר בתחום הטילים, שכן הוא דורש ייצור של כלי רכב המסוגלים לעמוד בחום עצום, לשמור על יציבות אווירודינמית ולשאת מטען יעיל, מה שמצריך התקדמות מדעית ובדיקות מתמשכות. מסיבה זו, לאחר עשרות שנים של מחקר, רק מספר קטן של מדינות מחזיקות ביכולות אמיתיות או ניסיוניות בתחום זה, המוגבלות ל-4 מדינות: רוסיה, ארה"ב, סין ואיראן.

איראן הכריזה רשמית כי יש לה שני טילים העומדים בקריטריונים של נשק על-קולי. טילים אלו יוצרו על ידי משמרות המהפכה האסלאמית, תוך הסתמכות על טכנולוגיית טילים בליסטיים עם דלק מוצק, וביצוע התאמות להגברת יכולת התמרון ושמירה על מהירות גבוהה. הטיל הראשון מביניהם, "פאתח 1", שבו איראן נכנסה לתחום הטילים העל-קוליים. על פי איראן, טיל פאתח 1 מסוגל להגיע למהירות שבין 13 ל-15 מאך ולטווח של כ-1,400 קילומטרים. פאתח 1, כטיל בליסטי לטווח בינוני, מצויד בראש קרב המסוגל לשנות את מסלולו במהלך הטיסה.

טיל פאתח 1 פועל באמצעות דלק מוצק מלא, המקנה לו יתרון של הכנה מהירה לשיגור בהשוואה לטילים עם דלק נוזלי. טיל זה מכוון בדיוק, ובשל יכולת התמרון בגבהים ובמסלולים משתנים, לא ניתן להשמידו באמצעות טיל אחר. איראן הודיעה כי טיל זה יכול לעקוף את מערכות ההגנה האוויריות המתקדמות ביותר בטריטוריות הכבושות.

איראן הודיעה גם על גרסה מתקדמת של אותו טיל בשם פאתח 2. דגם זה נחשף בנובמבר 2023. פאתח 2 הוא טיל מיוצר פנימית לחלוטין והישג טכני ייחודי. המבחן הברור ביותר של ציי טילים זה היה בשדה הקרב, לאחר תקיפות המשטר הציוני על איראן במלחמת 12 הימים. איראן שיגרה למעלה מ-500 טילים בליסטיים לעבר הטריטוריות הכבושות במהלך 12 הימים.

על פי ניתוח של המכון לביטחון לאומי יהודי (JINSA), ישראל וארה"ב יירטו בסך הכל 273 טילים מתוך 574 הטילים ששוגרו על ידי איראן, בעוד 49 טילים פגעו באזורים מאוכלסים, בסיסים ותשתיות בישראל. בסיום מלחמה זו, תחמושת היירוט של ישראל וארה"ב רוקנה באופן מסוכן. בנוסף, חלק מטילים הפאתח חמקו ממערכת חץ-3 הישראלית ופגעו במדויק במטרותיהם. כך, פגיעת הטילים האיראניים במטרותיהם הביאה להשגת משוואת הרתעה על ידי איראן.

צי צוללות ומוקשים

על פי דיווח אל-ג'זירה, איראן מחזיקה כיום באחד מצי הצוללות הגדולים והמגוונים ביותר במזרח התיכון, המוערך בין 28 ל-30 צוללות. ציוד זה כולל צוללות מסוג "קילו" מתוצרת רוסיה, צוללות בינוניות מסוג "Fatah" מיוצרות באופן פנימי, וצי של צוללות מיניאטוריות מסוג "Ghadir". מסלול פיתוח הנשק של איראן בתחום זה כולל גם ייבוא, הנדסה הפוכה, ולאחר מכן ייצור פנימי גדל והולך.

צוללות ה"קילו", שאורכה של כל אחת מהן 74 מטרים, מוצבות בחוף העיר בנדר-עבאס בסמוך למצר הורמוז, והן מסוגלות, בנוסף ליכולת הנחת מוקשים, לשאת 18 טורפדו או טילי שיוט נגד ספינות.

בשנת 2007, איראן החלה לפרוס צוללות מיניאטוריות מסוג "Ghadir" לפעילות במים הרדודים של המפרץ הפרסי. עיצוב צוללות אלו התבסס על צוללות "Yono" מצפון קוריאה, שעברו הנדסה הפוכה ויוצרו מקומית. צוללות אלו, באורך 29 מטרים, מיועדות לעומקים של כ-50 מטרים, בהם צוללות גדולות מסוג "קילו" אינן יכולות לפעול ביעילות. מליחות גבוהה של המים, זרמים ימיים חזקים ותנועה ימית ערה הם תנאים נוספים בהם צוללות אלו יכולות לפעול בקלות. כיום, איראן מחזיקה בין 15 ל-23 צוללות מסוג זה.

בפברואר 2019, איראן הכניסה לשירות את צוללת ה"Fatah" בקפיצת מדרגה חסרת תקדים. ה"Fatah" הייתה הצוללת החופית הבינונית הראשונה (במשקל 600 טון) שתכוננה ונבנתה באופן מלא בתוך המדינה. ה"Fatah", באורך 48 מטרים ובעלת ארבע צינורות טורפדו 533 מ"מ, יכולה לשגר טורפדו וטילי שיוט נגד ספינות. צוללת זו יכולה לצלול לעומק של עד 200 מטרים ולהישאר בים עד חמישה שבועות.

מצר הורמוז והקלף המנצח של מוקשים ימיים

כמובן, האיום העיקרי מצד איראן אינו הטורפדו וטילי השיוט, אלא המוקשים. צוללת ה"קילו" יכולה להניח 24 עד 36 מוקשים בכל משימה. צי ה"Ghadir" מבצע יכולת זו גם במים הרדודים. צוללות ה"Fatah" יכולות גם לשאת שמונה מוקשים ימיים, בנוסף למטען הטורפדו שלהן.

על פי אל-ג'זירה, יכולת הנחת המוקשים החשאית של איראן קשורה למנוף הלחץ הגיאוגרפי החשוב ביותר שלה, מצר הורמוז. על פי הערכות לשנת 2025, לאיראן יש כ-6,000 מוקשים ימיים, מספר זה מהווה עלייה משמעותית לעומת הערכת סוכנות המודיעין להגנה של ארה"ב משנת 2019, שציינה 5,000 מוקשים. מספר זה כולל מוקשים פשוטים למגע, מוקשים עוגנים המרחפים מתחת לפני המים, ומוקשי קרקעית מתקדמים עם אפקטים מרובים, אשר טהרן רכשה מרוסיה ומסין.

אל-ג'זירה מסכמת במחמאות לתעשיות הביטחוניות של איראן, וכותבת כי איראן מחזיקה כיום בציי הטילים הגדול ביותר במזרח התיכון, בצי צוללות מפותח, ובכ-6,000 מוקשים ימיים.