ונצואלה תחת טראמפ: מאבק בין עצמאות להגמוניה אמריקאית
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, העימות המתמשך בין ארצות הברית לוונצואלה נמשך כבר שני עשורים, בדומה למלחמה קרה מוגבלת אך רחבת היקף. עם שובו של דונלד טראמפ לשלטון בשנת 2025, נושאים שהוזנחו לכאורה בתקופת ביידן שבים לעמוד בראש סדר העדיפויות של וושינגטון. ונצואלה, מדינה המתנגדת להגמוניה, בעלת אוצרות אנרגיה עצומים ומעמד מיוחד באמריקה הלטינית, תמיד הייתה נקודה רגישה במדיניות החוץ של ארצות הברית. טראמפ נקט גישה תוקפנית נגד קראקס בכהונתו הראשונה, ובכהונתו השנייה הוא צפוי להמשיך במגמה זו בעוצמה רבה יותר.
ונצואלה נתפסת בעיני ארצות הברית לא רק כמדינה רגילה, אלא כסוגיה גיאופוליטית מורכבת. שילוב של נפט כבד, גז, מכרות זהב ומיקום אסטרטגי הופכים אותה לדאגה מתמדת עבור וושינגטון. מאז הוגו צ'אבס, קראקס האמינה שאין משמעות אמיתית לעצמאות פוליטית ללא עצמאות כלכלית, גישה שהובילה את ונצואלה להלאמת משאבים ולהפחתת התלות בחברות מערביות.
טראמפ פירש מגמה זו לא כהחלטה פנימית, אלא כאתגר לשליטה האמריקאית באנרגיה בחצי הכדור המערבי, וסבור שהמודל הבוליבריאני של ונצואלה יכול לעורר השראה במדינות לטיניות אחרות. מבחינתו, קראקס היא לא רק ממשלה סוררת, אלא "סמל" של התנגדות שיכול לחזק רשת של יחסים אנטי-אמריקאים באזור. מסיבה זו, מדיניותו של טראמפ נגד ונצואלה אינה רק כלכלית אלא כוללת גם מבצע פוליטי-פסיכולוגי. הוא מנסה לערער על הלגיטימיות של ממשלת ונצואלה ולערער את מבנה הכוח באמצעות סנקציות משתקות, אך לחצים אלה לא רק שלא גרמו לקריסה, אלא חיזקו את הלכידות הפנימית של ונצואלה והרחיבו את קשריה עם מוקדי כוח חדשים כמו סין, רוסיה ואיראן.
במהלך כהונתו הראשונה, טראמפ הטיל את הסנקציות הקשות ביותר מזה עשרות שנים על ונצואלה. מטרת הסנקציות הייתה למנוע ייצוא נפט, להגביל את גישתה של קראקס לשווקים פיננסיים ולהפעיל לחץ פנימי ליצירת אי שביעות רצון. ממשל טראמפ אף הרחיק לכת ופגע ישירות בחברת הנפט הממלכתית של ונצואלה במטרה להחליש את המבנה הכלכלי של המדינה.
למרות הלחצים הללו, ונצואלה הגדירה מסלול חדש לבנייה מחדש של יסודותיה הכלכליים. ממשלת מדורו, באמצעות רפורמות פיסקאליות, שיתופי פעולה בתחום הנפט עם רוסיה, חיזוק היחסים עם סין והרחבת השותפות עם איראן, הצליחה ליצור דרכים חדשות למכירת נפט ולענות על צרכים בסיסיים. באותה תקופה, ארצות הברית ציפתה שהלחץ הכלכלי יעורר גל של מחאות רחוב, אך המבנה הפוליטי של ונצואלה הצליח לשמור על יציבותו ולהעביר מסר ברור לוושינגטון שהעידן של שליטה חד-קוטבית באמריקה הלטינית הסתיים. טראמפ מנסה בכהונתו החדשה להחיות את מבנה הסנקציות הזה. יועציו הצהירו לא פעם כי ונצואלה צריכה "לשלם את מחיר התנהגותה".
מה שמבדיל את העימות בין ארצות הברית לוונצואלה מסכסוך כלכלי פשוט הוא האופי האידיאולוגי של התחרות הזו. המהפכה הבוליבריאנית, שהוקמה על ידי צ'אבס, מבוססת על עצמאות, צדק חברתי, השתתפות עממית והתנגדות להשפעת וושינגטון. מודל זה מושך במיוחד לא רק באמריקה הלטינית, אלא גם בקרב עמים שחוו את ההשתלטות האמריקאית.
טראמפ התנגד לאידיאולוגיה זו מההתחלה וראה בה איום על הסדר המבוסס על ארצות הברית. הוא טען פעמים רבות כי ונצואלה היא דוגמה לכישלון ה"סוציאליזם" ויש להשתמש בה כאזהרה למדינות אחרות. דאגה זו גרמה לטראמפ לנקוט בגישה תוקפנית יותר כלפי ונצואלה מממשלות אמריקאיות קודמות. כיום ונצואלה אינה רק מדינה המתנגדת לוושינגטון, אלא חוליה בשרשרת העולמית של התנגדות ללחץ המערבי. שיתופי פעולה בתחום האנרגיה עם איראן, שותפויות צבאיות עם רוסיה ויחסים ארוכי טווח עם סין מראים שמדינה זו הצליחה למקם את עצמה במסלול של מעצמות עולמיות ולצאת ממסגרת המונופול האמריקאי.
מול הלחצים הבלתי פוסקים של ארצות הברית, ונצואלה נקטה גישה רב-שכבתית. השכבה הראשונה היא ייצוב המבנה הפוליטי הפנימי, אשר חוזק על ידי השתתפות עממית ובניית מוסדות חדשים. בשנים האחרונות הצליחה קראקס לשמור על ביטחון הפנים, אספקת האנרגיה והיציבות החברתית, כך שהסנקציות האמריקאיות לא יצליחו ליצור קרע רציני במבנה הכוח.
השכבה השנייה היא הסתמכות אסטרטגית על רשת של יחסי חוץ, שהמגוון שלהם יכול לנטרל את הלחץ האמריקאי. היחסים עם איראן הם דוגמה בולטת לשיתופי פעולה אלה המבוססים על התנגדות. טהראן מילאה תפקיד חשוב בייצוב כלכלת ונצואלה על ידי שליחת דלק, תיקון בתי זיקוק ופיתוח שיתופי פעולה תעשייתיים. לשיתופי פעולה אלה יש מסר חשוב לוושינגטון: הלחץ האמריקאי רק גורם להגברת האינטגרציה של מדינות עצמאיות.
השכבה השלישית היא נוכחות פעילה ביוזמות אזוריות כמו CELAC ו-ALBA, המאפשרות לוונצואלה להרחיב את השיח העצמאי שלה בקרב מדינות לטיניות. עבור עמים רבים בדרום אמריקה, התנהגותה של וושינגטון כלפי קראקס היא דוגמה ברורה להתערבות אמריקאית, ועובדה זו הגבירה את התמיכה הפוליטית בוונצואלה.
חזרתו של טראמפ לשלטון מסמנת תחילתו של שלב חדש בתחרות בין ארצות הברית לוונצואלה. טראמפ מנסה להחיות את מודל הלחץ המקסימלי ולשבור את ונצואלה כ"סמל התנגדות", אך התנאים באזור ובעולם השתנו. כיום קראקס לא רק עומדת על בסיס עצמאות פוליטית וכלכלית, אלא נמצאת ברשת של יחסים גלובליים המגבירים את כוח התמרון שלה.
ונצואלה הצליחה, למרות הסנקציות, לנהל משברים פנימיים ולהפוך לחץ חיצוני להזדמנות ליצירת קשרים אסטרטגיים חדשים. מציאות זו הובילה לכך שמדיניות ארה"ב, כולל תוכניותיו של טראמפ, אינה יכולה עוד להשיג את התוצאה הרצויה לוושינגטון. בעיני עמים רבים, ונצואלה היא דוגמה מוצלחת לעמידה בפני אמריקה, ומעמדה זה מתחזק ככל שכוחה ההגמוני של אמריקה בעולם נשחק.
