איראן מצאה מקום מיוחד בעולם הערבי עם החלטותיה העצמאיות

Mehr News, International Group: אחת הבעיות שעלו לאחר מבצע סערת אל-אקצא ב-7 באוקטובר 2023 הוצע, ההשפעה של מבצע זה הייתה על היחסים בין איראן למדינות ערב ועל מפת האזור. בהקשר זה, אתר Misrizadiran ערך ראיון עם האנליסט הפוליטי והעיתונאי המצרי המפורסם "עבדאללה אל-סנאווי", המתואר להלן.

בשנים האחרונות, כמה מדינות בעולם הערבי האשימו את איראן בהתערבות בפנים הארץ עניינים של כמה מדינות ערביות ותמכו בכמה קבוצות. אך לאחר מבצע סערת אל-אקצא, לאט לאט, נחשפה בפני העולם הערבי תמונה חדשה של איראן. איך אתה רואה את התמונה הזו?

ללא ספק, תדמיתה של איראן השתפרה בעיני העם הערבי, שמאוד אוהד את הנושא הפלסטיני מזה זמן רב וכרגע מזדהה עם סערת אל-אקצא וההתנגדות הפלסטינית, אבל יש בעיות לא פתורות ונסתרות והן זקוקות להתכנסויות אלטרנטיביות אחרות בין העם הערבי והאיראני. אמת נוספת שאיננו רואים בעולם הערבי היא שאיראן מצאה מקום מיוחד בעולם הערבי בקרב הזה וגם במדיניות העצמאית שלה לאחרונה. כי איראן היא כמעט או בהחלט המדינה היחידה באזור שיש לה שליטה על החלטותיה במזרח התיכון; תכונה שרק למצרים הייתה בעבר בתקופת שלטונו של גמאל עבד אל נאצר.

המנהיג העליון של המהפכה האיראנית, סייד עלי חמינאי, הזכיר את הנושא הזה באחד מנאומיו הפומביים ואמר כי מצרים היא המדינה הראשונה שיש לה עצמאות אמיתית. לאחר מלחמת העולם השנייה זכתה לעצמה וגם איראן זכתה לאותו מאפיין, כלומר עצמאות לאומית בקבלת החלטות. החלטות שמתקבלות על סמך האינטרסים ושיקול הדעת שלנו, ללא השפעה אפקטיבית חיצונית עליו, בין אם אנו מסכימים או לא מסכימים עם החלטות אלו. החלטות אלו נובעות בסופו של דבר מסיבות איראניות בלבד, וזו תכונה ייחודית מאוד.

מוזר שהיחסים הדיפלומטיים בין מצרים לאיראן לא נוצרו כבר יותר מ-4 עשורים, בעוד שלטהרן יש מערכת יחסים עם ארה"ב, מדינות אירופה וכל מדינות המפרץ הפרסי.אחד הפרדוקסים שקרו הוא שבשנת 1979 התרחשה ההתפתחות ההיסטורית החשובה ביותר של האזור. באותה שנה מכרעת הכירה מצרים רשמית בישראל (המשטר הציוני) ונחתם הסכם שלום בין מצרים לישראל. באותה שנה התרחשה המהפכה האיראנית, וכך מצד אחד מצרים, כאחת המעצמות הגדולות של האזור, עזבה את הסכסוך הערבי-ישראלי באמצעות הסכם השלום, ומצד שני, גדולה נוספת. המעצמה האזורית, איראן, נכנסה לשדה העימות. איראן קיבלה משקל במשוואות האזוריות מאז הסכמי השלום ותחילת מלחמת אוקטובר.

מצד שני, איראן הסתמכה על שתי גישות במדיניותה; גישה אחת במאבק נגד אמריקה ו"ישראל" וגישה נוספת בתמיכה ישירה בסוגיה הפלסטינית. צריך לזכור שבשנות השבעים של המאה הקודמת הייתה ל"ישראל" שגרירות בטהרן, שפונתה והוחלפה בשגרירות הפלסטינית. פעולה שסיפקה תמיכה עממית לאיראן באזור.

עם חלוף הזמן והתעצמות האירועים הגדולים בלבנון, היעדר מרכז כובד בעולם הערבי, הופעתם של מרכזי כובד אשר נוצרו בכוחו של הכסף והיו כפופים לאמריקה בהחלטותיהם שהובילו להסלמה של המשברים באזור, וגם בהסתמכות על התוכנית המדינית השיעית של איראן, צברה טהרן נוכחות רבה יותר באזור.

לאחר סערת אל-אקצא והוצאת הצהרות רשמיות של משרדי החוץ של איראן ומצרים לגבי שגרירי השיבה, לאחר תום מלחמת המשטר הציוני נגד האומה הפלסטינית, איך אתה רואה את היחסים בין קהיר לטהראן בעתיד?

נושא זה חוזר למטרה של כמה מעצמות אזוריות להגביל, להחליש ולבודד את מצרים ולמנוע מהן לכונן יחסים נורמליים עם מרכזים אזוריים מרכזיים אחרים ממצרים.

באופן אישי, מאז 2014, רציתי לחדש את השיחות עם איראן ולהפחית את המתיחות עם טורקיה, מכיוון שמצרים, טורקיה ואיראן הן שלושת המרכזים העיקריים של האזור , ומה אם נרצה או לא, אנחנו לא יכולים להרחיק את הצדדים האחרים מהמשוואות של האזור. זה לא אומר לשכוח את ההבדלים, אלא זה אומר לחפש כלים כדי למזער אותם; מכיוון שחיפוש אחר הנקודות הנדונות וההסכם עם טהראן ואיסטנבול הוא חלק מהאינטרסים של מצרים.

אני מאמין שהגיע הזמן שהיחסים בין קהיר לטהראן יחזרו לשגרה, כי זה האירוע יציג לעולם הערבי הזדמנות להמעיט בכל הבעיות הקיימות או הבעיות הפוטנציאליות. ראיון זה לא נעשה לצורך פרסום. במהלכו שאלתי את הדמות הסעודית הזו, למה אתה מגביל את תפקידה של מצרים? מצרים יכולה להיות מגינה נאמנה של מדינות המפרץ (הפרסית) בדיאלוג עם איראן, ומצד שני, גם טהראן רוצה דיאלוג עם מצרים; זו עובדה שכל החוגים הפוליטיים היו מודעים לה באותה תקופה. שאלתי אותו, מדוע אתה מגביל את מצרים ומתנגד לדיאלוג בין מצרים לאיראן?

הוא נתן לי תשובה מאוד מעניינת. הוא אמר למה מצרים? אנחנו יכולים לדבר ישירות עם איראן. הוא אמר לי שיש גישה לקיים דיאלוג וליצור מחדש את היחסים הדיפלומטיים בין ערב הסעודית לטהראן, אבל מות הקדושים של איש הדת השיעי הסעודי נמר בקיר אל-נימר וקיום הפגנות והפגנות נגד מרכזים דיפלומטיים סעודיים באיראן נעצרו. פעולות אלו. הוא הוסיף כי אם אירועים אלו לא היו מתרחשים, ההסכם היה מתקבל.

העברתי את המידע הזה לסאמח שוקרי, שר החוץ של מצרים דאז, ושאלתי אותו, מה אתה יכול לומר למרות ההגבלה המכוונת של תפקידה האזורי של מצרים -משחק? כיצד ירדה מצרים על ברכיה עד כדי כך שזה נחשב למצב מוזר?

בכל מקרה, האם יש בעיות אמיתיות ובלתי מובחנות בין מצרים לאיראן?

כן.

האם ניתן לפתור את הבעיות הללו באמצעים פוליטיים ודיפלומטיים?

כן.

האם לשתי המדינות הללו יש אינטרסים משותפים?

כן. כמובן, מימוש האינטרסים המשותפים הללו ראוי למאמץ. אף אחת משתי המדינות האלה לא יכולה בלי השנייה. אני רוצה להציג כאן מידע שנראה מוזר בזמנו. ב-2014 נערכו שיחות על סוריה בבירות אירופה ללא השתתפות מצרים. הדבר הביא למחאה רשמית מקהיר, ושר החוץ המצרי הביע את זעמו על כך. לאחר תקרית זו, הצטרפה מצרים לשיחות אלו, אך הצטרפותה של מצרים לשיחות אלו לא נעשתה בהצעת אמריקה, מדינות אירופה או מדינות המפרץ הפרסי, אלא לפי הצעתה והתעקשותה של איראן.

בשנים האחרונות של נשיאותו של אברהים ראיסי, נשיא איראן לשעבר, היחסים בין מצרים לאיראן קיבלו קפיצת מדרגה ייחודית באופן שהמגעים ברמת הנשיאים והשרים התרחשו זאת למרות שהמגעים בין איראן למצרים נשמרו ברמת הביטחון במשך עשרות שנים. בכל פעם שמידע על שיחות אלו דלף, זה גרם לדאגה של מדינות המפרץ הפרסי. כשהידיעה על נוכחות כל חברי המועצה הצבאית החות'ית במצרים לישיבה ביטחונית דלפה, התרחש משבר גדול. לכן, המעבר משלב המגעים הדיפלומטיים והפוליטיים נחשב לקפיצת מדרגה ייחודית ומכרעת בתולדות היחסים בין שתי המדינות.

אני מאמין שהגיע הזמן שהיחסים בין קהיר לטהראן יחזרו לשגרה, כי האירוע הזה מציג לעולם הערבי הזדמנות לצמצם את כל הבעיות . יופיעו בעיות קיימות או פוטנציאליות.

משנת 2021 עם התרחשות קפיצה ברורה או כפי שאתה קורא לזה, מעבר ייחודי ב ביחסים בין מצרים לאיראן, עיתונים ישראלים רבים דיברו על הדאגה של ישראל מההתכנסות הזו. כל דבר שגוזל את השינה מהישראלים יגרום להתנגדות של ארצות הברית. בנוסף לכך, המכשולים הקודמים שציינת נגד כינון היחסים בין מצרים לאיראן עדיין פעילים. אז איך אפשר לנרמל את היחסים בין קהיר לטהרן?

כיום יש משבר כלכלי קשה במצרים, וכדי שמצרים לא תגיע לגבול פשיטת רגל, ארה"ב, קרן המטבע הבינלאומית ו למוסדות באופן כללי למימון הבינלאומי יש תפקיד מכריע. נושא זה נחשב למגבלה גדולה נגד קבלת החלטות במצרים. בנוסף למשברים אזוריים אחרים אלו, קיימות במקרים רבים גם השפעות הסכם קמפ דיוויד, דחיית תפקידה לשוליים של מצרים והיחלשות כלכלת מצרים. לכן אנו נמצאים במצב שאינו מאפשר לנו חופש פעולה ממשי בקבלת החלטות לאומית.

לכן, אני מתקשה לנקוט בצעדים רדיקליים גדולים בצל התנאים הקיימים; כי מלכתחילה על מצרים לקבל החלטה משלה כדי שתוכל להתנהג בעצמאות מוחלטת וללא השפעת מעצמות זרות. זה לוקח הרבה זמן. לפיכך, ההסכם בין מצרים לאיראן לא יהיה קרוב כפי שעולה מההצהרות. כמובן, אני מקווה שההתכנסות הזו תתרחש ואני רואה בזה צורך עבור שתי המדינות, אבל אני לא רואה את זה אפשרי בטווח הקצר, לפני שלמצרים תהיה ריבונות מוחלטת על החלטותיה, במיוחד שההחלטה הזו היא סטירה. בפנים זה בצורת "ישראל" ואמריקה. אבל סטירה זו אינה אפשרית בצל המשבר הכלכלי הנוכחי של מצרים השולט בהחלטותיה.

עתיד היחסים בין איראן למדינות המפרץ הפרסי, במיוחד לאחר ההסכם בין איראן וסעודיה איך אתה רואה בבייג'ינג?

הסכם זה הוא בהחלט צעד רדיקלי גדול קדימה. כי ההתקפות של החות'ים בגבולותיה הדרומיים של ערב הסעודית והמעורבות של המדינה במלחמה אינסופית בתימן, שמובילה לדלדול הכלכלי והצבאי של היכולות של ריאד, הדאיגו את סעודיה. כמו כן, ריאד צריכה לסיים את המלחמה הזו, לפתוח דף חדש ולנסות להגיע לשלום עם איראן. לכן, סעודיה אימצה אמצעי זה; פעולה שבהתחשב בעומק היחסים בין ערב הסעודית לאמריקה היא פעולה אמיצה מאוד.

מצד שני, פעולה זו יכולה להיחשב כפעולה חצי לב בתהליך של נורמליזציה של היחסים בין איראן וסעודיה, ולא צעד שלם; כי הסוגיות הנותרות בין שתי המדינות, כמו המקרים של תימן, לבנון ועיראק, עדיין לא נפתרו. למקרים הללו יש הרבה הסתבכויות וסיבוכים, ועד כה לא ראינו שום התקדמות לפתור אותם.

כאשר התרחשה מלחמת עזה ונלחצה על ערב הסעודית לקבל את הנורמליזציה של היחסים עם "ישראל" נגד ההכרה של תל אביב במדינה הפלסטינית או לפחות תחילת התהליך שלה הגיע, תהליך נורמליזציה של היחסים בין ריאד לטהראן הופסק והדיבורים פנו ליצירת ברית כלכלית וביטחונית אזורית נגד איראן כדי לחזק את המצור על טהראן. זה מנוגד למה שרציתי מבחינת פתרון מחלוקות וסכסוכים בין איראן למדינות המפרץ והשגת רמת יציבות גבוהה והתמקדות בשיתוף פעולה כלכלי משותף. אולי האזור יהיה עד למשחק תפקידים ביטחוניים וצבאיים נגד מדינות שהואשמו בהתערבות עם איראן. כאן נראה בבירור מצבם של המשטרים הערביים, שאין להם חופש לקבל החלטות משלהם.

האם סערת קרב אל-אקצא ותפקידה של איראן בה יכולים לגרום לחזרה של תנועות עממיות בעולם הערבי

אני חושב שאין אפילו מערכת ערבית שרוצה את ניצחון ההתנגדות במלחמה עם ישראל; כי הם מרגישים את הלחץ של ההשלכות שעלולות להופיע. לדעתי, להיפך, הם לא ימנעו מאיראן להיות מותקפת ותוקפת כתומכת ההתנגדות, במיוחד שיש פערים גדולים בלגיטימציה של מערכות ערביות שיהפכו עם הזמן להבדלים גדולים. ה-7 באוקטובר הייתה רעידת אדמה גדולה שאי אפשר להימנע מהשלכותיה והשפעותיה.

כאן עלינו להזכיר את עובדת הנכבת (עקירת פלסטינים בכפייה על ידי הציונים) ב-1948, שהייתה כמו רעידת אדמה גדולה באזור. לאחר אירוע זה, העולם הערבי חקר את הסיבות להתרחשותו. אחת ההשלכות של הנכבת הייתה מהפכת יולי 1952, שלאחריה התרחשה הלאמת תעלת סואץ ולאחר מכן האיחוד הערבי בין מצרים וסוריה. במהלך 10 שנים התרחשו שורה של התפתחויות אסטרטגיות בעולם הערבי ובמיוחד במצרים. אנחנו בהחלט נראה השלכות גדולות אחרות אחרי ה-7 באוקטובר.