הערה: כאשר הספרות הפרסית מגיעה לבמה של האו'ם

התמודדות; העולם בשני צידי קו

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של השפה הפוליטית הוא השימוש בעימות. כאשר נאמר «אלה שטרוריסטים ומכשירים טרוריסטים, אומרים לנו שאתם טרוריסטים», המשפט אינו רק תשובה פוליטית; הוא יוצר מבנה דיכוטומי. בצד אחד של מבנה זה אנו «אנחנו» ובצד השני «הם». במסורת הרטוריקה הפרסית, עימות וניגוד (טבק) להם היסטוריה ארוכה. המשורר, על ידי הצבת שני מושגים מנוגדים זה לצד זה, לא רק יוצר יופי, אלא גם מאפשר למוח המקבל להבין את המשמעות במהירות רבה יותר. בשפה הפוליטית מתרחש אותו הדבר. מושגים כמו התנגדות ותוקפנות, צדק וכוח, כבוד והשפלה, מוצבים זה לצד זה כדי ליצור תמונה ברורה של המצב של «עצמנו» ושל «האחר».

הנקודה החשובה היא שהעימות כאן אינו רק אמצעי ספרותי. העימות מסייע בבניית זהות. הקהל נפגש תחילה עם דיכוטומיה, ולאחר מכן מזהה את מקומו של הדובר באחד משני צידי הדיכוטומיה. מסיבה זו, כוחן של משפטים כאלה אינו רק במשמעותן הישירה; אלא בדימוי שהן יוצרות במוחו של הקהל לגבי «אנחנו» ו«האחר».

חזרה; כאשר משפט הופך לזיכרון

«לעולם לא נכנע. לעולם לא נכרע ברך.» אם נקרא ביטוי זה רק מבחינה סמנטית, הוא מהווה מסר פוליטי לגבי עמידה איתנה. אך אם נסתכל עליו מנקודת מבט לשונית, המילה «לעולם» מקבלת חשיבות מיוחדת. חזרה היא אחד מכלי ההשפעה העתיקים ביותר בספרות ובדיבור. השירה הפרסית עשירה גם היא בחזרות המעלות מילה או מושג מעל רמת משפט רגיל והופכות אותם לחלק מזיכרון הקהל. בנאום פוליטי, החזרה משמשת למטרה דומה. כאשר מילה או מבנה חוזרים מספר פעמים, הם כבר אינם רק מעבירים מידע; הם מדגישים משמעות.

«לעולם» כאן אינו רק תואר הפועל. הוא הופך לסמל של יציבות. זהו המקום בו שפת הפוליטיקה קרובה לשפת השירה; מקום בו לקצב ולחזרה יש תפקיד בשימור מסר, במידה שווה כמו לטיעון.

אולי ניתן לומר שהדוברת השתמשה, במודע או שלא במודע, באחת החוויות הספרותיות העתיקות ביותר של השפה הפרסית: שמשמעות, כאשר מושמעת מספר פעמים בקצב מסוים לאוזני המקבל, יש סיכוי גבוה יותר שתישאר בזיכרונו.

מישוע (ע) עד מוחמד (ס); בניית שפה משותפת

חלק נוסף של הנאום, שראוי להתייחסות מנקודת מבט תרבותית, הוא השימוש בהפניות למסורות דתיות ואתיות מגוונות. האזכור של ישוע (ע), הנביא האציל מוחמד (ס), ומסורות אתיות ודתיות אחרות, אינו רק שימוש בכמה שמות היסטוריים. הפניות אלו מנסות למצוא נקודה משותפת בין תרבויות ודתות שונות. שיטה זו אינה זרה גם לספרות הפרסית. הספרות הקלאסית של איראן יצאה פעמים רבות ממקורות וממסורות שונות. רומי, חאפז ומשוררים וסופרים פרסים רבים השתמשו במושגים וסיפורים דתיים ותרבותיים שונים כדי לדבר על האדם, האתיקה, הסבל, האהבה והאמת. בנאום פוליטי, הפניה לדמויות ומסורות שונות יכולה לשמש למטרה דומה: בניית שפה משותפת.

נאום מדהמאד; תיאור הנרטיב של איראן לגבי טרור, הגנה וסדר ביטחוני אזורי

בנרטיב זה, איראן אינה מוצגת רק כ«מדינה»; אלא נעשה ניסיון למקם אותה לצד קבוצה של ערכים אתיים ואנושיים, שאיתם הקהל העולמי יוכל להזדהות. נקודה זו חשובה מבחינת תקשורת פוליטית. כאשר מסר מוצג רק במסגרת האינטרסים של מדינה, הקהל החיצוני עשוי לראות בו רק עמדה פוליטית. אך כאשר אותו מסר מקושר לערכים אוניברסליים כמו צדק, כבוד, שלום והזכות להגנה עצמית, מעגל הקהלים שלו מתרחב.

«אנחנו»; כינוי גוף, כמה זהויות

אולי אחד האלמנטים המעניינים ביותר בנאום הוא השימוש בכינוי הגוף «אנחנו». ל«אנחנו» אין תמיד התייחסות קבועה. לעיתים «אנחנו» משמעו העם האיראני; לעיתים הוא מתייחס לקהילה המוסלמית, ובחלקים מסוימים יכול לקבל משמעות רחבה יותר ולהתייחס לעמים שמציבים את עצמם מול כוח ושלטון. שינוי זה חשוב מבחינת ניתוח השיח. הזהות, בהקשר כזה, אינה מושג קבוע לחלוטין; היא נבנית ומוגדרת מחדש לאורך הנאום. «אנחנו» יכול להיות בזהות לאומית במשפט אחד, ובזהות טרנס-לאומית ואנושית במשפט אחר.

תכונה זו, במידה מסוימת, תואמת את המסורת של הספרות הפרסית; ספרות שבה הגבול בין «אני» הפרטי, «אנחנו» הקולקטיבי ו«האדם» לעיתים קרובות מאוד נוזלי. בקריאה כזו, הזהות האיראנית אינה נשענת רק על היסטוריה או גבול גיאוגרפי; אלא נבנית מסדרה של ערכים, זיכרונות, סבלות והתנגדויות.

מהקורבן לפועל

בחלק מן הנאום, מוצג הנרטיב של התקפה על אזרחים, ילדים, בתי ספר ומתקנים אחרים. נרטיב זה, ברמה השיחית, ממקם את איראן במצב של «קורבן». אך קורבנות זה אינו נעצר בטקסט. הנרטיב מיד מקושר ל«הגנה» ו«התנגדות». כאן מתרחש שינוי חשוב: הקורבן, יוצא ממצב פסיבי והופך לפועל. שינוי זה חשוב לבניית זהות. אם הנרטיב היה מתמקד רק בסבל ובפגיעה, היה נוצר דימוי של חולשה וחוסר פעילות. אך כאשר הסבל מקושר לעמידה איתנה, אותו סבל הופך לחלק מזהות מתנגדת.

כתוצאה מכך, המסר העיקרי אינו רק «אנו נפגענו»; אלא «למרות הפגיעה, אנו עדיין עומדים». שינוי משמעותי זה הוא אחד הנקודות החשובות של הנאום מבחינה ספרותית ותקשורתית.

כאשר קינה מגיעה לבמה של פוליטיקה

אולי ניתן לשים את כל האלמנטים הללו יחד ולהגיע לתמונה כוללת. עימות, חזרה, הפניות, שינוי כינויי הגוף ותנועה מהסבל להתנגדות, כולם כלים המשמשים בבניית נרטיב זהותי. כלים אלו, כמובן, אינם ייחודיים לפוליטיקה. שורשיהם של רבים מהם ניתן למצוא במסורת העתיקה של רטוריקה, שירה ופרוזה פרסית.

המשורר הפרסי, במשך מאות שנים, ניסה להעביר רגש, מחשבה וזהות למקבל באמצעות אותם כלים. היום, אותם כלים, בשינוי צורה ותפקוד, נכנסו לזירת הפוליטיקה והדיפלומטיה. הזירה רק השתנתה.

התכנסות ההטפה, תפסה את מקומה באספה הכללית של האו"ם. הדרשה, הפכה לבמה. והשירה, בצורת פרוזה פוליטית ורטוריקה דיפלומטית, ממשיכה את חייה. מנקודת מבט זו, ניתן לראות את הנאום בניו יורק כדוגמה לנוכחותם של אלמנטים מהספרות הפרסית בשיח הפוליטי העכשווי; נוכחות שאולי אינה נראית במבט ראשון, אך מתגלה במבנה המשפטים, החזרות, העימותים וההפניות התרבותיות.

הספרות הפרסית אינה מתה; רק צורת נוכחותה השתנתה. לעיתים היא יוצאת מדף הספר ונעמדת מאחורי במת נאום. לעיתים היא עוברת דרך לשון המשורר ומגיעה לשפת הפוליטיקה. לעיתים היא הופכת מילה פשוטה כמו «אנחנו» למושג גדול יותר מכינוי גוף. ואולי הנקודה החשובה ביותר היא זו: בעולם של היום, זהות אינה נבנית רק מהיסטוריה וגיאוגרפיה; היא נבנית גם מהשפה.

ניתן לקרוא את הנאום בניו יורק מנקודת מבט זו; נרטיב המנסה למקם את «איראן» לא רק כשחקן פוליטי, אלא כזהות היסטורית, תרבותית ואתית מול הקהל העולמי. הזירה השתנתה, אך השפה עדיין בעלת אותה עוצמה ישנה; עוצמה לבנות דימוי, ליצור הזדהות ולחקוק נרטיב בזיכרון המקבל.