כיצד העולם קרא את המסר של מודגש: פקיד איראני

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, ועידת האו"ם הכללית היוותה עבור מסעוד פזשקיאן, נשיא הרפובליקה האסלאמית של איראן, בביקורו השלישי, במה שונה. זו לא הייתה רק פלטפורמה להצהרות רשמיות של טהרן, אלא זירה שבה דברי שני הצדדים בסכסוך בין איראן לארצות הברית הוצגו בפני דעת הקהל העולמית, עוד לפני ניתוחן בבירות השונות.

פזשקיאן עלה לבמה זו ביום רביעי, 1 באוקטובר, בשעה שהמלחמה, המשא ומתן, הסנקציות, הביטחון האזורי ועתיד הסדר הבינלאומי היו כולם במרכז תשומת הלב. לכן, חשיבות דבריו אינה מוגבלת רק למה שנאמר; חשוב יותר הוא מה העולם הבין מדבריו, ואילו חלקים מהמסר הדגישו התקשורות וגורמים זרים.

בחינת השתקפויות אלו מראה כי את נאום פזשקיאן לא ניתן לקרוא רק כעמדה רשמית של טהרן. הדברים נשאו מסרים לגבי מלחמה ושלום, יחסי איראן עם העולם, והתדמית שהרפובליקה האסלאמית של איראן מבקשת להציג מעצמה בעיצומה של אחת התקופות המתוחות ביותר באזור.

מה היה המסר שקיבל העולם מדברי פזשקיאן?

התפיסה הראשונית של התקשורות הזרות מנאום פזשקיאן הייתה שילוב של עמידה והכנה לדיפלומטיה. כלומר, מצד אחד, טהרן דוחה את איומי ארצות הברית, ומצד שני, אינה סוגרת לחלוטין את דרך המשא ומתן. רויטרס, בדיווחה על נאום הנשיא, הציבה את שני ההיבטים הללו זה לצד זה וכתבה כי פזשקיאן הצהיר שאיראן לא תיכנע ללחץ אמריקאי, אך מוכנה לדיפלומטיה לצורך סיום הסכסוך. אל-ג'זירה, בהערכתה, הדגישה את אותה נקודה וכינתה את נאום פזשקיאן שילוב של ביקורת חריפה על גישת טראמפ והדגשת אפשרות למשא ומתן. לפיכך, בקריאה החיצונית הראשונה, המסר של טהרן פורש לא כ"דחיית משא ומתן", אלא כמשא ומתן ללא כניעה וללא קבלת שפת האיום.

הבנה חשובה יותר נוגעת לסיבה שבה הדברים החריפים של טהרן תואמים את המשך הדיפלומטיה. אנדראס קריג, פרופסור ללימודי הגנה בקולג' קינגס לונדון, ראה בסתירה לכאורה זו חלק מ"מלחמת הנרטיבים" בין טהרן לוושינגטון. לדברי אותו אנליסט, ארצות הברית רוצה להציג כל הסכם אפשרי כתוצאה מהלחץ שלה על איראן, בעוד שטהרן צריכה להוכיח שהיא התנגדה ללחץ ונכנסה למשא ומתן תוך שמירה על מנופי הלחץ שלה. מנקודת מבט זו, נאום פזשקיאן אינו רק הצהרת עמדה לקהל זר, אלא ניסיון לעצב נרטיב שבו המשא ומתן אינו נתפס כנסיגה. תפיסה חיצונית זו חושפת את אחת השכבות החשובות ביותר של דברי פזשקיאן, והיא שהוא בכוונה לא יצר סתירה בין "התנגדות" ל"דיפלומטיה".

בחלקים אחרים של ניתוחים זרים, תשומת הלב עברה מהקשר בין טהרן לוושינגטון לנושא הביטחון האזורי ומצר הורמוז. אל-ג'זירה דיווחה כי פזשקיאן, תוך הדגשת הדיפלומטיה, הציב את סוגיית המצור הימי והורמוז במרכז עמדות איראן. במקביל, דיווחים הקשורים למשא ומתן בניו יורק מראים כי הורמוז הוא אחד מנושאי המחלוקת העיקריים בין שני הצדדים. טהרן דורשת הקלה בלחצים הכלכליים ובמצור, בעוד שוושינגטון מדגישה את חופש השיט בנתיב מים זה.

לפיכך, כאשר פזשקיאן אומר "או שנבנה יחד ביטחון, או שנשאת יחד חוסר ביטחון", ניתן לקרוא את המשפט הזה כהמשך ישיר לסוגיה המוצגת כיום בניתוחים זרים כאחת מנקודות המפתח של המשבר: האם ביטחון המפרץ הפרסי צריך להיות מוגדר בנוכחות ולחץ של כוח זר, או באמצעות הסדרים שבהם למדינות האזור יש תפקיד מרכזי?

עוד לפני הנאום, התקשורות האזוריות והמערביות כבר הראו תשומת לב להיבט זה של המסר הטהרני. ה"נשיונל" דיווח כי במקביל לביקור פזשקיאן, גורמים ביטחוניים איראניים דיברו על אפשרות לשילוב משא ומתן עם מוכנות צבאית, ובמסגרת זו, הועלתה סוגיית הסדרים ביטחוניים אזוריים בהשתתפות איראן ומדינות המפרץ הפרסי, במקום הסתמכות בלעדית על וושינגטון.

מצד שני, אל-ג'זירה כתבה בעבר על המלחמה בין איראן לארצות הברית כי מדינות מסוימות במועצת שיתוף הפעולה של המפרץ הפרסי, במקביל להמשך החששות הביטחוניים, מנהלות שיחות עם טהרן לשיקום יחסים ועיצוב שיתופי פעולה חדשים. כתוצאה מכך, ניתן לראות את דברי פזשקיאן על בנייה משותפת של ביטחון כחלק ממסר רחב יותר, שלפי חלק מהתקשורות הזרות, הקהל שלו אינו רק ארצות הברית; גם מדינות ערב באזור הן קהל היעד למסר זה.

אחת התפיסות החשובות ביותר של נאום פזשקיאן הייתה שטהרן ניסתה לא ליצור סתירה בין התנגדות לדיפלומטיה. הגארדיאן, בניתוחו, כתב כי פזשקיאן, תוך הדגשת פעמים רבות את אי-כניעתה של איראן, הצהיר במקביל כי טהרן מוכנה לדיאלוג, דיפלומטיה ומשא ומתן ללא "שפת כוח".

תפיסה זו מקבלת משמעות גדולה יותר כאשר רק שעות ספורות לפני הנאום, בוצע המגע הישיר הראשון בין גורמים איראניים לנציגי ארה"ב דרך מתווכים, לאחר חודשים. רויטרס תיארה שיחות אלו כסימן לאפשרות להתקדמות, גם אם ללא שינוי גלוי בעמדות שני הצדדים.

בנוסף, מצר הורמוז הפך בתפיסת התקשורות הזרות לאחד המפתחות להבנת מסר פזשקיאן. רויטרס דיווח כי הורמוז הוא כיום אחד ממוקדי המחלוקת העיקריים בין טהרן לוושינגטון, ופזשקיאן הדגיש באו"ם כי אין לצפות שכולם ייהנו מנתיב מים זה, בעוד שאיראן מנועה מגישה לשיט.

הגארדיאן הציג תפיסה דומה וטען כי פזשקיאן בניו יורק ניסה לגייס תמיכה משכנותיה הערביות של איראן להצעות טהרן לגבי עתיד הורמוז. כתוצאה מכך, ניתן לפרש את דבריו "או שנבנה יחד ביטחון, או שנשאת יחד חוסר ביטחון" בקריאת התקשורות הזרות, לא רק כעמדה לגבי ביטחון איראן, אלא כמסר למדינות ערב במפרץ הפרסי לגבי עתיד ההסדרים הביטחוניים באזור.

מדוע היה הכרחי לפתוח מחדש את תיק פלסטין?

אחד החלקים שבלטו בנרטיב של התקשורות הזרות מנאום פזשקיאן היה הקישור בין המשבר האיראני לסוגיית פלסטין ולמשבר הלגיטימיות של הסדר הבינלאומי.

פזשקיאן לא הציג את סוגיית פלסטין רק כנושא נפרד במדיניות החוץ של איראן, אלא כדוגמה לכישלון המנגנונים הבינלאומיים למנוע סבל של אזרחים, והדגיש כי אין לדבר על שלום ולהתעלם מפלסטין. הגארדיאן, בסיקור חי של הנאום, הציב חלק זה לצד אזהרתו של פזשקיאן מפני התפשטות המלחמה, ודיווח כי הוא כינה את מצב פלסטין "פצע פתוח" על מצפונה של הקהילה הבינלאומית וסמל לכישלון המנגנונים הבינלאומיים במניעת סבל של אזרחים.

מנקודת מבטם של חלק מהתקשורות בישראל, חלק זה מדברי פזשקיאן פורש במסגרת שונה. הג'רוזלם פוסט שם דגש מיוחד על ביקורתו על הדו-משמעות ביחס לכוח הגרעיני של איראן וישראל. פזשקיאן אמר באו"ם כי איראן אינה מעוניינת בנשק גרעיני, אך גם לא תוותר על הזכות לטכנולוגיה גרעינית למטרות שלום, ובמקביל העלה את השאלה מדוע לישראל יש נשק גרעיני, אך איראן נתונה ללחץ וסנקציות? העיתון "טיימס אוף ישראל" הדגיש חלק זה וכתב כי פזשקיאן הדגיש בנאומו את שמירת הזכות להעשרת אורניום וטכנולוגיה גרעינית למטרות שלום.

תגובות אלו מראות כי בקריאת התקשורות הישראליות, החלק הגרעיני של דברי פזשקיאן היה אחד מנקודות המפתח של המסר שלו. מסר שבו טהרן מנסה ליצור גבול ברור בין דחיית נשק גרעיני לדחיית הגבלות על תוכנית גרעינית למטרות שלום.

בנוסף לכך, התקשורות האמריקאיות הציבו את דברי פזשקיאן לגבי פלסטין בהקשר הרחב יותר של המשבר האזורי. סוכנות הידיעות AP דיווחה כי המלחמות במזרח התיכון האפילו על אולם העצרת הכללית, ונושאים כמו המלחמה בין איראן לארה"ב, עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני היו במרכז השיחות באו"ם. הלוס אנג'לס טיימס תיאר את נאום פזשקיאן כנאום בתנאי מלחמה, שבו נשיא איראן, לצד הגנה על עמדות טהרן, הזהיר מפני המשך העימותים, שיבושי שיט וכישלון המשא ומתן.

מנקודת מבט זו, הצגת סוגיית פלסטין בנאום פזשקיאן אינה יכולה להיחשב רק חזרה על עמדה מסורתית. הוא ניסה להפוך את פלסטין למבחן לטענות הקהילה הבינלאומית לגבי שלום, משפט בינלאומי ותמיכה באזרחים.

בסך הכל, ההשתקפות החיצונית של חלק זה מהנאום מראה כי פזשקיאן ניסה לקדם את מסרו בשתי רמות במקביל: ברמה הראשונה, הגנה על עמדת איראן בנוגע למלחמה, התוכנית הגרעינית וזכות ההגנה, וברמה השנייה, הצבת סוגיות אלו במסגרת רחבה יותר של המשבר הפלסטיני והסטנדרטים הכפולים ביישום המשפט הבינלאומי.

כאן גם דבריו "או שנבנה יחד ביטחון, או שנשאת יחד חוסר ביטחון" מקבלים משמעות רחבה יותר. מכיוון שבנרטיב של פזשקיאן, ביטחון אזורי יציב אינו רק עניין של איראן וארה"ב, ובהיעדר פתרון לסוגיית פלסטין וסיום מה שהוא מגדיר כיישום סלקטיבי של כללים בינלאומיים, אין אפשרות להגיע לשלום יציב במערב אסיה.