סרט התעודה 'נזק אגבי' חושף פשעי צה'ל בעזה בפסטיבל ונציה

לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, סרט התעודה "נזק אגבי" (נזק אגבי), בבימויים של יובל אברהם ורחל שור, שני יוצרי סרטים ישראלים, הפך מתוך יצירה קולנועית לנושא שנוי במחלוקת בסביבה התקשורתית והפוליטית, לאחר בכורתו העולמית בפסטיבל הסרטים ה-83 של ונציה. סרט זה, באורך 80 דקות, שהוא תוצאה של כשלוש שנות עבודה חשאיות של יוצריו, מתמודד עם נושא שסופר מעט מזווית פנימית של המבנה הצבאי של המשטר הציוני.

חשיבותו של "נזק אגבי" אינה נובעת רק מהנושא שלו, אלא גם מכך שהסרט ניסה לעצב את הנרטיב שלו מתוך אנשים שפעלו בעבר במבנה הצבאי והמודיעיני של המשטר הישראלי. מסיבה זו, חלק ניכר מהסערה סביבו נוגע גם למקור הנרטיבים ולאופן הגישה של היוצרים לאנשים אלה. בחירה זו הפכה את "נזק אגבי" ליצירה שדיון בה אינו מוגבל רק לביקורת סרט או הצגה של מלחמת עזה, אלא נמשך לשאלות הנוגעות לנרטיב הרשמי של תל אביב לגבי פעולותיו הצבאיות של המשטר.

הנרטיב המצער של הפיכת מוות למספר בסרט התעודה "נזק אגבי"

כדי לספר את מה שקרה בעזה, "נזק אגבי" הביא את המצלמה לאנשים שהיו בצד השני של ההתקפות הללו – 24 אנשי צבא ומודיעין ישראלים שהיו מעורבים בחלקים של שרשרת זיהוי מטרות ופעולות צבאיות. אברהם ושור, במהלך כשלוש שנים ועל ידי עריכת ראיונות חשאיים, ניסו להגיע לשכבה של המלחמה שאינה נראית בדרך כלל בתמונות ההרס ובמספר הקורבנות – שכבה שבה לפני ביצוע התקיפה, מתקבלות החלטות לגבי המטרה, המידע הקיים, מקום הימצאם של אנשים וההשלכות האפשריות של הפעולה.

שמו של "נזק אגבי" נובע גם הוא מהיגיון צבאי זה. "נזק אגבי" הוא צורה מקוצרת של הביטוי העברי "נזק אגבי", המתייחס ל"נזק צדדי" או "אבדות צדדיות", מונח המשמש בספרות הצבאית של המשטר הציוני כדי להתייחס למספר האזרחים שצפויים להיהרג בתקיפה.

בחירת שם זה מכילה חלק ניכר ממשמעות הסרט – מותם של בני אדם שנהרגים בתקיפה צבאית, בספרות זו, נכנס תחילה כמספר שניתן להערכה לתהליך קבלת ההחלטות. לפיכך, "נזק אגבי" אינו רק כותרת של סרט תעודה, אלא מושג שדרכו הסרט מציג את הפער בין השפה הטכנית של פעולות צבאיות לבין המציאות של מות אזרחים.

הנרטיבים המוצגים בסרט מראים שתהליך זה מתבצע לצד רשת רחבה של כלי מידע וניטור. מקורות הסרט מדברים על שימוש בנתוני טלפונים סלולריים, האזנות לקשר ומערכות בינה מלאכותית לזיהוי אנשים וקביעת מטרות – טכנולוגיות המספקות נפח גדול של מידע למבנה הצבאי ומאפשרות מעקב אחר אנשים. בינתיים, מערכת הבינה המלאכותית "לִבְנָה" (Lavender) ממלאת תפקיד חשוב בנרטיב הסרט – מערכת ששימשה לזיהוי אנשים החשודים בקשר לחמאס, ולפי מקורות הסרט, עיבדה נתונים רבים כדי לזהות מטרות אפשריות.

חשיבותו של נרטיב זה גדלה כאשר משפחותיהם של האנשים המטרה נכנסות לתמונה. חלק ממקורות הסרט מדברים על מקרים שבהם הכוחות הצבאיים ידעו שאנשים אחרים נמצאים במקום, אך הפעולה עדיין התקדמה במסגרת תהליך זיהוי המטרות.

אחד המרואיינים אף סיפר על תקיפה שבזמן מתן ההיתר לה, דווח על אפשרות של מות כ-500 אזרחים. בנרטיב זה, הבעיה אינה רק שימוש בטכנולוגיה מסוימת או בפעולה ספציפית – "נזק אגבי" מראה כיצד טכנולוגיה, מידע וחישוב אבדות יכולים להיכלל בשרשרת אחת ולהפוך את מותם של אזרחים, מתופעת לוואי לאחר תקיפה, למשתנה שמוערך לפני התקיפה.

25 דקות של מחיאות כפיים נגד הנרטיב הרשמי של המשטר הישראלי בעזה

"נזק אגבי" הוקרן בפסטיבל הסרטים ה-83 של ונציה בתנאים שבהם לא היה רק יצירה קולנועית רגילה בין סרטי התחרות. סרט תעודה זה היה הסרט התיעודי היחיד בתחרות הראשית של הפסטיבל, והקרנתו ב-10 בספטמבר (19 בספטמבר) השפיעה במהירות על אווירת הפסטיבל. חשיבות נוכחותו של "נזק אגבי" גברה כאשר סרט בנושא הקשור ישירות למלחמת עזה, שנערך על ידי שני יוצרי סרטים ישראלים, הוצג מול קהל בינלאומי באחד מאירועי הקולנוע החשובים בעולם.

תגובת הקהל לאחר ההקרנה הייתה הסימן הראשון לכך שהסרט הפך לאחד האירועים המדוברים ביותר בוונציה. הנוכחים מחאו כפיים ליוצרים במשך כ-25 דקות – קבלת פנים שדווחה כארוכה ביותר בהיסטוריה של פסטיבל ונציה, ושברה את שיא קבלת הפנים ל"קולה של הראג'ה" (Haleh Youssef) בבכורה הקודמת של הפסטיבל. במהלך מחיאות הכפיים הללו, מספר צופים הניפו דגלי פלסטין ולבנון באולם, והפכו את הקרנת הסרט לאירוע שמעבר לקולנוע.

עם קבלת פנים זו, "נזק אגבי" הפך כבר מהקרנתו הראשונה לאחד ממוקדי תשומת הלב התקשורתית העיקריים בוונציה, ואף לפני הכרזת הפרסים, שמו הוזכר בספקולציות לגבי הפרס הראשי של הפסטיבל. לבסוף, חבר השופטים בראשות מגי ג'ינג'נהאל העניק ב-12 בספטמבר (21 בספטמבר) את פרס חבר השופטים המיוחד ל"נזק אגבי" – פרס ששידרג את מעמד הסרט מיצירה שנויה במחלוקת ליצירה נבחרת בתחרות הרשמית של אחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם.

חשיבותו של אירוע זה לא הוגבלה רק לפרס אחד, אלא גם הרחיבה את המסלול הבינלאומי של הסרט. "נזק אגבי" אמור לחוות את בכורת צפון אמריקה שלו בפסטיבל הסרטים ה-64 של ניו יורק ב-26 וב-27 בספטמבר (4 וב-5 באוקטובר). נוכחות הסרט בניו יורק, לאחר הצלחתו בוונציה, מרחיבה את קהל הצופים שלו לאחד ממרכזי הקולנוע החשובים בעולם, ומעידה כי הנרטיב של סרט זה לא ייעצר בגבולות פסטיבל ונציה.

אימת ראשי המשטר הציוני מפני הנרטיב של "נזק אגבי"

תגובת המשטר הישראלי ל"נזק אגבי" לאחר הצלחתו בוונציה חרגה עד מהרה מביקורת קולנועית. השר "להביא את התרבות" של המשטר הציוני, מיקי זוהר, האשים את אברהם ושור ב"בגידה במדינה" ואיים לשלול את אזרחותם, וראש הממשלה של המשטר, בנימין נתניהו, תקף את הסרט ואת יוצריו. במקביל, הרמטכ"ל, אייל זמיר, הורה על בדיקת צעדים משפטיים וחקירה לגבי אפשרות של הדלפת מידע סודי במהלך הפקת הסרט.

הפן המעניין בתגובות אלו הוא שמיקוד תל אביב לא נותר רק בדחיית תוכן הסרט, אלא פנה למקור הנרטיב ולדרך בה הגיעו היוצרים למידע. כאשר הצבא מכניס ללוח זמנים בדיקה ביטחונית של מקורות ומידע ששימשו ביצירה קולנועית, ובמקביל פוליטיקאי מדבר על שלילת אזרחות היוצרים, המשמעות היא ש"נזק אגבי" אינו מתמודד יותר רק עם מחלוקת על סרט; עצם האפשרות להדפסת נרטיבים מתוך המבנה הצבאי הפכה לחלק מהמחלוקת. זאת, בעוד שיותר מ-1500 יוצרי סרטים ישראלים ו-43 ארגוני זכויות אדם ישראלים תומכים ביוצרים מול האיומים.

מנקודת מבט זו, המחלוקת סביב "נזק אגבי" חושפת פער חשוב, כלומר הפער בין הנרטיב הרשמי של פעולות צבאיות של המשטר הישראלי לבין הנרטיב של אנשים המדגישים שהם באו מתוך אותו מבנה והכירו את מנגנון זיהוי המטרות וקבלת ההחלטות לגבי אבדות אזרחיות. חשיבותו של הסרט נעוצה בדיוק בהעברת נקודת הנרטיב הזו – הבעיה אינה עוד רק התמונות שיוצאות מעזה או הנתונים שמתפרסמים לגבי קורבנות, אלא עדויות של מי שאומרים שהיו בצד השני של תהליך זה. מסיבה זו, התגובה החריפה לסרט העבירה בטעות את היקף הדיון מתקפות ופרטים של סרט תעודה לסוגיה גדולה יותר לגבי האפשרות לשמוע נרטיבים מתנגדים בזמן מלחמה.

בסופו של דבר, "נזק אגבי" בשפה הצבאית הוא מושג טכני ומספרי, אך מאחורי כל מספר, עומד אדם שכבר אין לו אפשרות לחזור ולהמשיך את חייו. אולי מסיבה זו, התגובה לסרט אינה רק תגובה ליצירה אמנותית – "נזק אגבי" הביא את המחלוקת סביב שאלות אלה לרמה הציבורית: מי יוצר את הנרטיב של המלחמה? מי זכאי לדבר על המוות? ומתי המספרים המתועדים בחישובים הצבאיים צריכים לתת דין וחשבון בפני דעת הקהל על חייהם של בני האדם העומדים מאחוריהם?