דוקטרינת מונרו חוזרת: ארה"ב משתמשת בתורה קולוניאלית להצדקת התערבות צבאית בוונצואלה
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, המתקפה הצבאית של ארצות הברית על ונצואלה וחטיפת הנשיא שלה, אף שהוצגה כפעולה ביטחונית, חושפת במישור עמוק יותר את חזרתה הבוטה של וושינגטון לאחד המסמכים השנויים ביותר במחלוקת במדיניות החוץ שלה. דונלד טראמפ ציטט בגלוי את דוקטרינת מונרו וכינה אותה "גרסה מעודכנת", מה שמהווה הודאה גלויה בחידוש הלוגיקה האימפריאלית בעולם המודרני – לוגיקה שהסדר המשפטי שלאחר מלחמת העולם השנייה נועד בדיוק לרסן.
דוקטרינת מונרו, שהוכרזה ב-1823 על ידי הנשיא האמריקאי דאז ג'יימס מונרו, הייתה בתקופתה תגובה לתחרות בין מעצמות אירופיות על מושבות ביבשת אמריקה. אך מה שהחל כ"אזהרה לאירופה" הפך בהדרגה לכלי להצדקת השליטה האמריקאית באמריקה הלטינית. היום, הפנייה של טראמפ לדוקטרינה זו להצדקת הכיבוש המעשי של ונצואלה מוכיחה שארה"ב לא רק שלא נטשה לוגיקה זו, אלא מיישמת אותה בצורה גלויה ואלימה יותר מאי פעם.
בדצמבר 1823 הכריז ג'יימס מונרו בנאום שנתי בקונגרס שיבשת אמריקה אינה עוד זירה לגיטימית לקולוניאליזם או להתערבות מעצמות אירופיות. בתמורה, ארה"ב התחייבה לא להתערב בענייניה הפנימיים של אירופה. הצהרה זו, שלכאורה התבססה על עקרון הפרדת תחומים, הכילה מסר ברור: ארה"ב רואה עצמה כאפוטרופוס הפוליטי של חצי הכדור המערבי.
באותה תקופה היסטורית, ארה"ב הייתה עדיין מעצמה צעירה ללא כוח צבאי נרחב. אך עם הזמן והתרחבות הכוח הכלכלי והצבאי, דוקטרינת מונרו הפכה מעמדה הגנתית למדיניות התקפית. הדוקטרינה חדלה להיות "שמירת אירופה במרחק" והפכה ל"מונופול אמריקאי" על גורל עמי אמריקה הלטינית. שינוי משמעות זה, במיוחד מתחילת המאה ה-20, סלל את הדרך להתערבויות בלתי פוסקות של וושינגטון והפך את אמריקה הלטינית למעבדה להפיכות, כיבושים וסנקציות.
נקודת מפנה מסוכנת בתולדות דוקטרינת מונרו הגיעה ב-1904, כאשר הנשיא דאז תאודור רוזוולט הוסיף לדוקטרינה את מה שנודע כ"תיקון רוזוולט". הוא הכריז שלארה"ב יש הזכות להתערב ישירות במדינות אמריקה הלטינית כדי למנוע התערבות אירופית. במילים פשוטות, וושינגטון הכריזה על עצמה כשוטר האזור. לוגיקה זו התגבשה בדיוק לאחר משבר החוב של ונצואלה בשנים 1902-1903, כאשר מספר מדינות אירופיות הטילו מצור על ונצואלה לגביית חובותיהן. ארה"ב נכנסה לזירה לא כדי להגן על ריבונות ונצואלה, אלא כדי לסלק מתחרים אירופיים.
מאז, כיבוש הרפובליקה הדומיניקנית, האיטי, ניקרגואה ועשרות התערבויות ישירות ועקיפות אחרות בוצעו בהסתמך על אותה לוגיקה. דוקטרינת מונרו הפכה בהדרגה למטרייה פוליטית שמתחתיה כל פגיעה בריבונות קיבלה לגיטימציה.
במהלך המאה ה-20 לא רק שדוקטרינת מונרו לא נזנחה, אלא עודכנה. בתקופת המלחמה הקרה, וושינגטון בהסתמך על "מאבק בקומוניזם", הפילה ממשלות נבחרות, חיזקה דיקטטורות ויזמה מלחמות פרוקסי. ההפיכה בצ'ילה נגד סלבדור איינדה, התמיכה במשטרים צבאיים בארגנטינה וברזיל, הסיוע לכיתות מוות באל סלוודור וגואטמלה והמלחמות ההרסניות בניקרגואה – כולם היו חוליות בשרשרת שקיבלה לגיטימציה מדוקטרינת מונרו. בשנות השמונים, רונלד רייגן יישם מדיניות זו בעוצמה רבה יותר. התמיכה בקבוצות ימניות חמושות, פרשת הברחת הנשק והלחץ הבלתי פוסק על קובה – כולם הוכיחו שדוקטרינת מונרו אינה עוד מסמך היסטורי, אלא מדריך מעשי לשליטה.
מה שקרה בינואר 2026 בוונצואלה הוא שיאו של מסלול היסטורי זה. דונלד טראמפ הכריז לא רק במשתמע אלא במפורש שהפעולה הצבאית נגד ונצואלה בוצעה במסגרת דוקטרינת מונרו. הוא אף הלך צעד נוסף ואמר שארה"ב "תנהל את ונצואלה" כדי להבטיח מעבר כוח "בטוח" לכאורה.
הצהרות אלו אינן מותירות מקום לספק: הן שוללות לחלוטין את הריבונות הלאומית של ונצואלה. ארה"ב אינה מעמידה עוד פנים של כבוד למשפט הבינלאומי. דוקטרינת מונרו בניסוחו של טראמפ משמעה הזכות המוחלטת של וושינגטון לקבוע את גורלן של אומות אחרות. זוהי בדיוק הלוגיקה שארגון האומות המאוחדות נוסד כדי לקבור. אך היום, התובע הגדול ביותר של סדר עולמי, חוזר בעצמו ללוגיקה של המאה ה-19.
מנקודת מבט של המשפט הבינלאומי, לדוקטרינת מונרו אין כל מעמד. דוקטרינה זו היא מדיניות חד-צדדית פנימית של ארה"ב ואינה יכולה להפר את עקרונות היסוד של מגילת האו"ם. עקרון אי-השימוש בכוח, עקרון שוויון הריבונות של מדינות ועקרון אי-ההתערבות – כולם סותרים ישירות את לוגיקת מונרו.
אך הבעיה העיקרית היא שארה"ב אינה רואה עצמה מחויבת לעקרונות אלו. כאשר וושינגטון מטילה סנקציות על שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי ובמקב� מאפשרת לעצמה לעצור בכוח נשיא של מדינה אחרת, ברור שמשפט בינלאומי הוא מבחינתה כלי בררני. דוקטרינת מונרו במסגרת זו מבוטאת במילים ברורות יותר: החוק הוא עבור אחרים, לא עבורנו.
שובה של דוקטרינת מונרו בצורת פעולה צבאית נושא השלכות מעבר לוונצואלה. פעולה זו מנרמלת כלל מסוכן: שמעצמות גדולות יכולות להתעלם מגבולות ולהפיל ממשלות בהסתמך על האינטרסים שלהן. אם לוגיקה זו תישאר ללא מחיר, לא ניתן עוד לדבר על סדר בינלאומי. מה שיישאר הוא "סדר הכוח" – סדר שבו כל מעצמה דומיננטית יכולה לכתוב את הגרסה שלה לדוקטרינת מונרו.
הפנייה של טראמפ לדוקטרינת מונרו היא יותר מסימן לכוח מאשר סימן לדעיכת הסדר הליברלי. מעצמה הפונה למסמכים מהמאה ה-19 במקום למשפט הבינלאומי, מודה בעצמה שאינה יכולה עוד להצדיק את שליטתה בכללים משותפים. ונצואלה היא היום הזירה של חזרה מסוכנת זו, אך הקהל האמיתי שלה הוא整个世界. אם דוקטרינת מונרו תהפוך שוב לבסיס לפעולה, היא לא רק תחזיר את אמריקה הלטינית, אלא את כל הסדר העולמי, לעידן שבו הכוח החליף את החוק – ואולי זהו הסימן הברור ביותר לכניסת העולם לעידן "פוסט-משפט בינלאומי".
