שוד ימי מודרני וחזרת הקולוניאליזם האמריקאי: ביזת הנפט הגלויה של ונצואלה
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, דבריו של דונלד טראמפ לגבי ונצואלה אינם יכולים להיות מובנים במסגרת ההצהרות השנויות במחלוקת או הרטוריקה הבחירתית שלו. כאשר נשיא ארצות הברית מצהיר בגלוי שוונצואלה לקחה את זכויות הנפט שלנו ומדגיש שארצות הברית רוצה להחזיר את הכל, אלה אינם רק עמדה פוליטית אלא ביטוי ישיר של השקפת עולם שהייתה חלק ממדיניות החוץ האמריקאית במשך שנים, אך תמיד הוסתרה מאחורי שפה דיפלומטית, טענות מוסריות וסיסמאות זכויות אדם.
טראמפ, בניגוד לקודמיו, לא רק שאינו מנסה להסתיר את ההיגיון הזה, אלא מציג אותו כזכות מובנת מאליה שבה בעלות על משאבים של מדינות אחרות נתפסת כדבר טבעי וניתן לתביעה. חשיבותה של הודאה זו היא בכך שבפעם הראשונה, ההיגיון של ביזה לגיטימית לא מוצג במסמכים מסווגים או בניתוחים ביקורתיים, אלא מפיו של האדם הבכיר ביותר בממשל האמריקאי.
הצהרה זו חושפת את העובדה שבתפיסה של חלק מהאליטה הפוליטית האמריקאית, הריבונות של מדינות תקפה רק כל עוד היא לא מתנגשת עם האינטרסים של וושינגטון. ברגע שמדינה בוחרת בדרך עצמאית, המשאבים שלה מוגדרים לא כנכס של העם שלה אלא כזכות אבודה של ארצות הברית. זו הנקודה שהופכת את דבריו של טראמפ מסקנדל תקשורתי למסמך אסטרטגי.
ונצואלה, בסיפור הזה, אינה יוצאת מן הכלל אלא דוגמה בולטת. מדינה עם מאגרי הנפט הגדולים בעולם, שמנסה כבר שנים להגדיר את מדיניות האנרגיה והכלכלה שלה באופן עצמאי מרצון וושינגטון. בעיני טראמפ, עצמאות זו כשלעצמה היא הפרה של הסדר שארצות הברית רואה עצמה כבעלת וכתופסת שלו. השאלה המרכזית היא: אם נשיא ארצות הברית טוען טענה כזו היום לגבי ונצואלה, מה ערב שלא יופעל אותו היגיון כלפי מדינות אחרות מחר?
זו בדיוק הנקודה שבה ההיגיון של הקולוניאליזם החדש מתגלה. בהיגיון זה, מדינות מוערכות לא לפי החוק הבינלאומי אלא לפי מידת הציות שלהן לסדר המבוסס על ארצות הברית. כל מדינה שיוצאת ממסלול זה מוצבת במהירות כאיום, מדינה סוררת או מפרה של הסדר העולמי, ומשאביה מוגדרים ככלי ללחץ או כמטרה להחזרה. ונצואלה נמצאת היום בעמדה זו, אך ההיסטוריה של מדיניות החוץ האמריקאית מראה שהרשימה הזו רק הולכת וגדלה. מאמריקה הלטינית ועד המזרח התיכון, ההיגיון זהה: המשאבים שייכים למי שיש לו את הכוח לכפות את רצונו.
השוואה של היגיון זה לקולוניאליזם הקלאסי של המאה ה-19 אינה הגזמה אלא ניתוח היסטורי מדויק. באותה תקופה, המעצמות הקולוניאליות הכריזו בגלוי שהן נכנסות לשטחים אחרים כדי לנצל משאבים ולהרחיב את השפעתן. היום, אותה מטרה מושגת במילים חדשות: סנקציות, לחץ כלכלי, ביטחון אנרגטי ומאבק באיומים גלובליים. אך אם מסירים את שכבות השפה, הליבה נשארה זהה.
טראמפ, בהצהרתו הישירה של רצונות ארצות הברית, חושף בעל כורחו את הרצף ההיסטורי הזה. הוא מראה שההבדל העיקרי בין הקולוניאליזם של אתמול להיום אינו בכוונה אלא בכלים. אתמול היו אלה ספינות מלחמה וכיבוש צבאי, היום המערכת הפיננסית העולמית, סנקציות חוצות גבולות ושליטה על נתיבי אנרגיה. זהו קולוניאליזם ללא דגל; קולוניאליזם הטוען לטענות מוסריות אך בפועל פועל לפי אותו היגיון של ביזה. בהקשר זה, דבריו של טראמפ אינם סטייה אלא חזרה לביטוי כנה של אותו היגיון שכוסה במשך עשרות שנים בשפה דיפלומטית.
אחת הדוגמאות המוחשיות להיגיון זה היא מה שניתן לכנות שוד ימי מודרני. בעולם של היום, אין עוד צורך בשודדים ימיים עם דגלים שחורים; תפיסת מכליות נפט, איומים על חברות תובלה והחרמת משלוחי אנרגיה מתבצעים בצו רשמי של ממשלות ובשם אכיפת סנקציות. במקרה של ונצואלה, תהליך זה נראה בבירור. ארצות הברית לא רק חסמה את נתיבי המכר של הנפט של המדינה הזו, אלא גם לקחה חלק ישיר או עקיף בתפיסת משלוחים שלה.
מה שהופך התנהגות זו למסוכנת יותר הוא הניסיון לנרמל אותה במערכת הבינלאומית. כאשר שוד הימי מתבצע תחת כיסוי משפטי ותקשורתי, הגבול בין חוק לכפייה הופך מטושטש לחלוטין. בתנאים כאלה, כל מדינה עם יותר כוח יכולה לשכתב את כללי המשחק לטובתה. דבריו של טראמפ חושפים עובדה זו ללא תיווך: לפי ההיגיון האמריקאי, אם משאבים נמצאים בידי מדינה שאינה מתיישרת עם מדיניות וושינגטון, משאבים אלה נתפסים כניתנים להחרמה.
בסופו של דבר, חשיבות דבריו של טראמפ היא במה שהם חושפים. טעות תהיה לייחס גישה זו לאישיות או לסגנון הייחודי של טראמפ. המציאות היא שהוא רק הסיר את המסך והביע את מה שנעשה בפועל במשך שנים. מדיניות הביזה של משאבים, כפיית רצון ושימוש בכלים כלכליים וימיים ללחץ הם חלק ממהות מדיניות החוץ האמריקאית; טראמפ רק חשף אותה. מנקודת מבט זו, הצהרותיו לגבי ונצואלה צריכות להיחשב כאזהרה חמורה; אזהרה שמראה שבסדר העולמי לכאורה של ארצות הברית, זכויות העמים נשמרות רק כל עוד אינן מתנגשות עם האינטרסים של המעצמות הגדולות. הודאה זו היא הזדמנות אנליטית לקרוא מחדש את המושג סדר עולמי ולשאול על הלגיטימיות של סדר שעדיין, למרות שינוי הכלים, מבוסס על ההיגיון הישן של ביזה ושוד ימי.
