״משולש ברמודה״: סיוע הומניטרי לעזה נעלם באופן שיטתי
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, חודשיים לאחר הפסקת האש בעזה, טענות קשות עולות לגבי היעלמות סיוע הומניטרי. על פי ההסכם, היו אמורות להיכנס לרצועה מדי יום 600 משאיות עמוסות מזון, תרופות, אוהלים, דלק וציוד חיוני אחר.
נתונים שפרסמו גורמים ביישות הציונית ב-26 בנובמבר הצביעו על כך ש-4,200 משאיות סיוע נכנסו לעזה מדי שבוע מאז תחילת הפסקת האש, כאשר 70% מהן הכילו מזון. בתל אביב טוענים שיותר מ-16,000 משאיות מזון נכנסו לעזה מאז הפסקת האש והעבירו יותר מ-370,000 טונות של מזון לתושבים.
עם זאת, הנתונים מעידים שהמשטר הציוני מקיים פחות מרבע מההתחייבויות שלו על פי הסכם הפסקת האש.
באל-ג'זירה מציינים ספקות לגבי אופן חישוב המשאיות, וטוענים שמשאיות רבות שהורשו להיכנס הכילו מזון בעל ערך תזונתי נמוך, כמו שוקולד ועוגיות, או מזון יקר כמו עוף קפוא במחיר 25 דולר לקילוגרם, או מגש ביצים שעולה 30 דולר.
ארגוני סיוע אינם מרוצים אפילו מהנתונים הרשמיים המוצהרים. גם אם הם נכונים, הם מספקים רק מחצית מכמות המזון הדרושה בעזה, על פי תוכנית המזון העולמית. גורמי סיוע פלסטיניים מעריכים שרק רבע מהסיוע מורשה להיכנס.
יתרה מכך, עוד לפני פעילותן של קבוצות אנרכיסטיות הקשורות למשטר הציוני בעזה, רק חלק קטן מהסיוע הגיע לפליטים, לעניים, לפצועים ולרעבים, שכן חלק ניכר מהסיוע נעלם ב"משולש ברמודה".
המרחק בין המעבר למחנות הפליטים, שבהם אמור הסיוע להיות מופץ, נראה קצר על המפה, אך למעשה זהו המרחק הארוך ביותר שאפשר להעלות על הדעת מבחינה פוליטית וביטחונית. משאיות רבות לעולם אינן מגיעות למשפחות הנזקקות.
צבא המשטר הציוני מטיל מגבלות חמורות על הנתיבים שבהם המשאיות יכולות לנסוע, ולעתים קרובות מאלץ אותן לעבור בדרכים מסוכנות. חלק מהכבישים אינם ניתנים לשימוש ללא תיאום עם משפחות בעלות השפעה או ועדות שכונתיות, ואחרים נמצאים בשליטת קבוצות חמושות. כתוצאה מכך, מסע שאמור להיות קצר הופך למסע מסוכן, וחלק ניכר מהסיוע נעלם ב"משולש ברמודה של עזה".
באל-ג'זירה דיווחו כי לאחרונה גוברות השמועות על סיוע נעדר בעזה, במיוחד לאחר שחלק מהמזון הופיע בשווקים המקומיים עם תוויות "סיוע הומניטרי – לא למכירה".
הסיבה העיקרית להיעלמות הסיוע בעזה היא קריסת מערכת הממשל באזור, לאחר שנתיים של מה שהוגדר כ"רצח עם שיטתי", ומוסדותיה הותקפו בכוונה על ידי צבא הכיבוש. על פי מנגנון הפיקוח על הסיוע של האו"ם, בין ה-19 במאי ל-29 בנובמבר הגיעו 8,035 משאיות ליעדן בעזה, ו-7,127 משאיות נבזזו.
במצב כזה, ארגונים בינלאומיים אינם מסוגלים להבטיח את אבטחת המשלוחים. הם אינם יכולים ללוות את המשאיות או לפקח ישירות על תהליך הפריקה בשל הסכנות. אין להם גם מספיק כוח אדם כדי לתמוך במשלוחים. הצבא הציוני הוא הגורם העיקרי לביזת משלוחי מזון בעזה, אך ישנם גם סוחרים המבקשים רווח מהיר וקבוצות חמושות המבקשות להשיג משאבים כספיים. מאחורי כל זה עומדים המשטר הציוני ובעלי בריתו, המעוניינים להשתמש ברעב בעזה כנשק ללחץ פוליטי.
באל-ג'זירה מציינים שהבעיה היא שההתעניינות בעזה פחתה מאז הפסקת האש. דעת הקהל העולמית חשה הקלה וחושבת שרצח העם הסתיים, ואינה שואלת שאלות לגבי כניסת סיוע הומניטרי לאנשים המורעבים והמוכי מלחמה בעזה.
גם במעגלים פוליטיים ומקבלי החלטות, ביזת הסיוע נתפסת כתופעה טבעית הנובעת מסכסוכים פנימיים. אך המציאות אינה כזו; זהו משבר מדומה שנוצר על ידי המשטר הציוני כסוג חדש של ענישה קולקטיבית לפלסטינים.
