פיגוע בסידני מול רצח העם בעזה: שיקוף כפול בתקשורת המערבית
לפי המשרד הבינלאומי של Webangah News Agency, הפיגוע בסידני, שבו נהרגו ונפצעו אזרחים חפים מפשע, גונה בתוקף. תקיפת אזרחים, בכל מקום בעולם, היא הפרה בוטה של עקרונות אנושיים ושל החוק הבינלאומי, ואין לה שום הצדקה. עם זאת, גינוי זה אינו צריך למנוע ביקורת על האופן שבו הוא מוצג בתקשורת המערבית, והשוואה בין תגובה זו לבין שתיקתם או יחסם הסלקטיבי של אותם כלי תקשורת כלפי אלימות נגד אזרחים, במיוחד בפלסטין.
אחת הנקודות הבסיסיות שיש להדגיש בבירור היא שאלימות, במיוחד כאשר היא מכוונת לאזרחים, מגונה בכל צורה ובכל מקום. שום אידיאל, סיסמה או טענה לא יכולים להצדיק הרג אזרחים, ועקרון זה חייב להיות הבסיס המשותף לכל הניתוחים. באשר לאירוע בסידני, אוסטרליה, נראה שהתקיפה לא הייתה "מחאה" ולא "מסר פוליטי", אלא פעולה עיוורת והרסנית שגבתה את חייהם של אנשים רגילים. הדגשת נקודה זו חשובה, שכן ביקורת מאוחרת יותר על כלי התקשורת והממשלות המערביות אינה מרמזת בשום אופן על ספק בגינוי התקיפה, ואין לפרש אותה כך.
גינוי עצם האירוע אינו מרמז על קבלה מלאה של האופן שבו התקשורת המערבית מציגה אותו, ויש להפריד בין שני הנושאים. כלי תקשורת מרכזיים במערב יצרו מסגרת חדשותית בשעות הראשונות לאחר הפיגוע בסידני שהדגישה "הלם לאומי", "איום על החברה" ו"צורך בסולידריות", ויצרה אווירה רגשית עזה. מסגרת זו, אף שהיא מובנת מנקודת מבט של הזדהות עם הקורבנות, הופכת לבעייתית כאשר היא הופכת לדפוס סלקטיבי. השאלה העיקרית היא האם אותם כלי תקשורת מגלים את אותה רגישות, אמפתיה וכיסוי נרחב כאשר הם מתמודדים עם אסונות הומניטריים אחרים, במיוחד אלה המתרחשים בפלסטין, והתשובה לשאלה זו מהווה את הבסיס לביקורת תקשורתית לגיטימית.
אחד הפרדוקסים הברורים ביותר בסיקור התקשורתי המערבי הוא ההבדל בין האופן שבו מתייחסים לקורבנות האירוע בסידני, אוסטרליה, לבין קורבנות האלימות בפלסטין. בתקרית בחוף בונדאי, כלי התקשורת מיהרו להציג את הקורבנות, סיפרו על חייהם האישיים ופרסמו תמונות וסיפורים רגשיים, וגישה זו יצרה גל של אמפתיה ציבורית. לעומת זאת, בעזה, אלפי נשים וילדים שהם קורבנות של הפצצות, מצור ותקיפות צבאיות, מוצגים לרוב כסטטיסטיקות יבשות וחסרות רגש, ופחות שמות ופנים שלהם מוצגים לציבור המערבי. הבדל זה אינו מקרי ונובע מנקודת מבט מפלה הקובעת את ערך חיי האדם על פי מיקום פוליטי וגאוגרפי ולא על פי עצם היותו אנושי.
תקן כפול זה מצביע על כך שבשיח התקשורתי המערבי, המושג "קורבן ראוי לחמלה" הפך לפוליטי מאוד. קורבנות הנמצאים במסגרת האינטרסים הפוליטיים של המערב נראים ונשמעים במהירות, אך קורבנות הקשורים למדיניות של בעלות ברית המערב, במיוחד המשטר הציוני, מושתקים או מוצאים ממעגל האמפתיה באמצעות הצדקות ביטחוניות. גישה זו לא רק שאינה ניתנת להגנה מנקודת מבט מוסרית, אלא גם מערערת קשות את אמון הציבור העולמי בתקשורת המרכזית, וחוסר אמון זה גורר השלכות ארוכות טווח.
בתוך האווירה המתוחה הזו, פעולתו של אחמד אל-אחמד, אזרח מוסלמי אוסטרלי שפעל באומץ ונטרל את נשקו של אחד התוקפים, זכתה לתשומת לב ראויה. התנהגות זו הייתה דוגמה לפעולה אנושית נגד אלימות עיוורת והראתה שאחריות מוסרית יכולה להתבטא ברגעים הקריטיים ביותר. אחמד אל-אחמד לא החליט להציל חיים של אחרים כפעיל פוליטי או כנציג של דת מסוימת, אלא כאדם רגיל, ונקודה זו מעצבת את ערך פעולתו. הנרטיב הזה שומר על המסר החיובי שלו כאשר הוא נשאר רחוק מניצול פוליטי ותעמולתי ואינו הופך לכלי לטיהור מדיניות שבו בזמן מתעלמת מחיי אזרחים במקומות אחרים בעולם.
התמקדות התקשורת המערבית בזהותו הדתית של אחמד אל-אחמד, אף שנעשתה לכאורה במטרה להדגיש דו-קיום ורב-תרבותיות, עשויה להיות בעלת תפקיד נסתר. סוג זה של סיפור מסופר לעתים באופן שבו הוא משמש להפרדה בין "אסלאם רצוי" לבין כל מחאה פוליטית נגד מדיניות המערב והמשטר הציוני ולדחיקת קולם של מוסלמים המוחים על פשעי עזה. גישה כזו, אף שיש לה מראית עין אנושית, נחשבת לחלק מניהול דעת הקהל בשכבות עמוקות יותר ודורשת ביקורת מודעת.
ביקורת על הסטנדרטים הכפולים של התקשורת והפוליטיקה המערבית בשום אופן אינה מצדיקה או מפחיתה מחשיבות הפיגוע בסידני, ויש לשמור על הבחנה זו תמיד. העמדה העקרונית ברורה והיא גינוי כל תקיפה על אזרחים בכל מקום בעולם. בדיוק מעמדה מוסרית זו ניתן לשאול מדוע ממשלות וכלי תקשורת המדברים היום בתקיפות על טרור בחוף בונדאי שותקים לנוכח ההרג הנרחב של אזרחים פלסטינים או מצדיקים אותו במילים כמו "הגנה עצמית לגיטימית". סתירה זו מערערת את הלגיטימיות המוסרית של השיח המערבי נגד הטרור ומעמידה אותו בסימן שאלה בעיני דעת הקהל העולמית.
אם אמור לגנות טרור, הגינוי הזה חייב להתבסס על קריטריון קבוע ואוניברסלי ולא על בסיס אינטרסים פוליטיים. תקיפת אנשים בחוף בונדאי מגונה, בדיוק כפי שהפצצת בתים, בתי חולים ומחנות פליטים בעזה מגונה. הפרדה בין השניים אינה ניתנת להגנה מנקודת מבט אנושית ואינה מקובלת מנקודת מבט של החוק הבינלאומי. דואליות זו היא בדיוק הנקודה שבה הביקורת התקשורתית והפוליטית צריכה להתמקד ולאתגר אותה.
האירוע בסידני היה תקיפה נגד אנשים רגילים והוא מגונה לחלוטין וללא כל הסתייגות. אך לגינוי זה יש משמעות ותוקף אמיתיים רק כאשר הוא מיושם באופן שווה וללא אפליה כלפי כל קורבנות האלימות בעולם. אם חיי אדם יקרי ערך, הערך הזה לא צריך להיות סלקטיבי, ואם אלימות מגונה, הגינוי הזה צריך לכלול את כל צורותיה, מאוסטרליה ועד עזה. רק בגישה כזו ניתן להתמודד עם אלימות עיוורת ולהימנע מליפול למלכודת של נרטיבים סלקטיביים ומפולטיים ולהתעקש על עקרונות אנושיים ומוסריים.
